נבחרת מול קבוצה: סיכום ההפסד של נבחרת ישראל לדנמרק

מעבר לפערי האיכות הברורים, ההבדל העיקרי בין ישראל ודנמרק הוא שאחת נראתה כמו נבחרת שלא ממש יודעת כיצד לשחק יחדיו, והאחרת כמו קבוצה - כזו שמתאמנת יחד כל העונה. עופר פרוסנר מסכם ומסמן שתי נקודות אור עיקריות: מנור סולומון והקהל

עופר פרוסנר
תקציר: ישראל - דנמרק 2:0 (ספורט 1)

מהרגע הראשון ועד לרגע האחרון במשחק בין נבחרות ישראל ודנמרק, הדבר הכי בולט היה הבדלי הרמות. חשוב לציין שאין פה איזושהי ירידה על הנבחרת, או זלזול. להיפך, צריך להכיר במציאות. כשמשחקים מול שחקנים מטוטנהאם, ברצלונה, אינטר ודורטמונד, להתעלם מפערי הרמות זה להיות מנותק ברמה של ירון זליכה בבחירות האחרונות.

אבל, וזה אבל גדול, גם כשיוצאים מנקודת פתיחה של נחיתות איכותית כל כך גדולה, צריך לפחות לנסות ולשחק על החוזקות. ואת זה, הנבחרת עשתה בהצלחה חלקית במחצית הראשונה. שתי דקות לפני השער של מרטין ברייתווייט צייצתי שהוא הולך להבקיע, אבל באמת שזו לא הייתה חוכמה גדולה - החלוץ של הבלאוגרנה היה גדול ברבע שעה הראשונה על מרכז ההגנה הישראלית, שנראתה מעט מבולבלת, ייתכן בגלל שאינה רגילה לשיטת שלושת הבלמים במסגרת הקבוצות.

שווה להתעכב על הנקודה הזו, כי במשך רוב המחצית הראשונה, ההבדל העיקרי בין הצדדים לא היה משהו ספציפי, אלא יותר העובדה שישראל נראתה כמו נבחרת, ואילו דנמרק נראתה כמו קבוצה, כזו שמתאמנת במשך כל העונה - המשחק הקבוצתי שלהם היה טוב בהרבה. לא רק שהדנים שיחקו גבוה מאוד, הכדור בקושי הגיע ל-16 של קספר שמייכל בדקות האלה, וזה היה נראה כאילו זה הולך לתוצאה קרובה למשחק ההוא, שכולנו רוצים לשכוח, נגד דנמרק.

עוד בוואלה!

רוטנשטיינר: "לא מבין את הביקורת". זהבי: "נתנו יותר מדי כבוד"

לכתבה המלאה
לא כוחות. דנמרק חוגגת על ישראל (צילום: דני מרון)

כל זה לא בא להגיד שאי אפשר להרגיש פספוס מסוים מהמשחק של הנבחרת, וכן ראוי להזכיר את נקודות האור - ובמקרה הזה הרי שמדובר בנקודות - שכן אם טענו שישראל הרגישה הרבה פחות קבוצה מדנמרק, הרי שמשלב מסוים גם השחקנים בתכלת הבינו את זה, והחלו להתבסס הרבה יותר על פעולות אישיות והרבה פחות על משחק מסירות מסודר.

וכאן מגיע הרגע להשתפך על היהלום שבכתר של הנבחרת הזו, מנור סולומון. כי סולומון זה שחקן ששווה לקנות בשבילו כרטיס. ביום שהנבחרת תפסיק להיות הנבחרת של ערן זהבי, היא תהפוך להיות הנבחרת של הקשר המבריק של שחטאר, שלפעמים נדמה שהכדור פשוט נדבק לרגליים שלו ומסרב להשתחרר, לא משנה כמה ינסו להפריד ביניהם. פשוט נפלא לראות אותו מלהטט, וזה אף פעם לא סתם, תמיד עם מחשבה וניסיון התקפיים. חוץ ממנו, גם אלי דסה ודור פרץ היו יחסית בסדר, אבל לעומת זאת, מרכז ההגנה של ג'ואל אבו חנא, איתן טיבי וחאתם עבד אלחמיד, היה מתחת לכל ביקורת.

שחקן ששווה לקנות בשבילו כרטיס. סולומון (צילום: דני מרון)

הגול השני שהבקיעו הדנים פחות או יותר סגר את הסיפור, ועד לדקה ה-90 התחושה הייתה שהשחקנים משני הצדדים בעיקר רוצים שהמשחק יסתיים. אבל היה גם מי שנהנה ממש עד לשריקות הסיום ואפילו מעט אחריה - הקהל. בימים כתיקונם קשה להגיד משהו ייחודי על האוהדים של הנבחרת, אבל ייאמר לזכות ההתאחדות שהשכילה להשתמש במכסת 5,000 הצופים שקיבלה ופיזרה אותם בארבעת היציעים התחתונים של בלומפילד, וכשעושים כך, מלבד היתרון הברור של ריווח הקהל כמה שיותר (דבר הגיוני בימי מגיפה אלו), האווירה הייתה נהדרת. החל משירת "זה הזמן לזיין את הדנים" המצחיקה, עבור בתופים ובקריאות הקצובות גם אחרי השערים, ואפילו השיר היפה לערן זהבי על פי מנגינת רקדי, היה באמת כיף בבלומפילד. אפשר לקוות שמול סקוטלנד, ביום ראשון, אולי נראה גם שער כחול לבן - בכל זאת, מדובר בנבחרת שווילי רוטנשטיינר והשחקנים שלו מכירים הרבה יותר טוב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully