אפס בכל הפרמטרים: על ההפסד המביש של נבחרת ישראל

עם אפס מוטיבציה, הכנה מנטאלית וכושר גופני, ה-2:0 לדנמרק נראה יותר כמו 6:0. וילי רוטנשטיינר לא אשם בתחלואות הכדורגל הישראלי, הוא כן אשם באובדן הסופי של התקווה לכך שמשהו פה ישתנה בשנים הקרובות

26/03/2021
תקציר: ישראל - דנמרק 2:0 (ספורט 1)

בשנות ה-80 הסתובבה בציבור אגדה אורבנית על נער שהתבקש לכתוב במבחן הבגרות בחיבור מאמר שלם שעוסק בשאלה מהו אומץ. הוא כתב רק שתי מילים - "זה אומץ!" - ויצא מהכיתה.

גם על משחק הנבחרת נגד דנמרק אמש אפשר לכתוב תלי תלים של פרשנויות, לנתח, להסביר מה לא עבד, ואפשר להסתפק בשתי מילים. לתפקיד הנער מהבגרות בחיבור נכנס כדורסלן העבר מוטי דניאל, שבציוץ קצרצר ומינימליסטי הביע היטב את דעתו וסיכם במדויק את הביזיון שכולנו היינו עדים אליו:

עוד בוואלה!

השתלת הכליה היתה רק תחילת הדרך: טור אישי על היום שאחרי

בשיתוף האגודה לזכויות החולה

הרבה דברים מעליבים היו במשחק הזה: הסבסוב שאכל איתן טיבי מברייתווייט, ההקפצה של חאתם אלחמיד על הגב בהכנה מושלמת לשער השני, הנפילה של השחקנים שלנו מהרגליים בעשרים הדקות האחרונות, ההשתעשעות של גולסה שכמעט עלתה לנו בשער שלישי. ובעצם, מה זה משנה אם היינו סופגים את השלישי? גם תוצאת הסיום הכמעט מינימלית הייתה בגדר תבוסה, 0:2 שנראה כמו 0:6, צד אחד שנראה כמו נבחרת כדורגל מול אסופת שחקנים מרוקנת ולא מאומנת.

נדמה שעל כל אלה האפיל אלמנט אחד מעליב במיוחד: האדישות שבה הכול מתקבל. אף אחד לא הופתע מהיכולת הזאת, אף אחד לא כעס עליה, אף אחד לא התאכזב ממנה. כולנו ראינו את זה מגיע כמו צפיית אגב בשידור חוזר של דרמה סתמית בטלוויזיה. אנחנו מכירים את הכול, מהתסריט דרך העלילה ועד הפאנץ'. וואס כמעט עקץ אחרי 75 שניות של משחק, אבל מה זה כבר משנה? ידענו שהגול יגיע, ו-11 דקות לאחר מכן הוא הגיע. זה אפילו לא פער פיזי או מנטאלי, זה סתם פער. דגש על "סתם".

אף אחד לא הופתע מהיכולת הזאת, אף אחד לא כעס עליה, אף אחד לא התאכזב ממנה. כולנו ראינו את זה מגיע כמו צפיית אגב בשידור חוזר של דרמה סתמית בטלוויזיה(צילום: דני מרון)

ביברס נאתכו הוא שחקן ואדם למופת. הוא לא היה הכי גרוע על המגרש אתמול, אבל את השיא עבר כבר מזמן. העובדה שהוא עדיין באנקר של רוטנשטיינר מעידה על בעיה. לתפישת המאמן, אין שחקן מתאים יותר ממנו היום לעלות בהרכב. האם נאתכו אשם? המאמן? המחליפים הפוטנציאליים שמעולם לא הופיעו? אל תחפשו אשמים, זו הסיטואציה. אולי פשוט אין יותר טוב. אז נאתכו ימשיך לרדוף אחרי יריבים שאוכלים אותו בלי מלח ואנחנו נמשיך להסתכל על האסופה מדכאת החשק הזאת ונתגעגע למשחקים בין כפר סבא לבני יהודה. שם לפחות מותח.

לפני המשחק תקף שלמה שרף את רוטנשטיינר וקודמו אנדי הרצוג ב-103fm. "מאז שהמאמנים האוסטרים הגיעו הנבחרת הולכת אחורה, החזירו את הכדורגל שלנו עשרות שנים אחורה", טען. היסטורית, אי אפשר לקבל שום מילה שיוצאת מפיו של שרף מבלי לחשוד שהיא נגועה בשלל אינטרסים ולעתים קרובות גם שנאת חינם. הבעיה היא שהמשחק הזה לא נתן לנו שום סיבה לחשוב שהוא טועה. זה היה כשל רב-מערכתי של הכנה פיזית ומנטאלית לקויה, העמדה לא נכונה על המגרש, כתב כניעה מוחלט ופרישה מהטורניר עוד לפני שנבעט כדור הפתיחה.

רוטנשטיינר לא אשם בתחלואות הכדורגל הישראלי. הן היו פה לפניו והן יישארו פה אחריו. הוא כן אשם באובדן התקווה שמשהו פה ישתנה בקרוב. אי אפשר להפיל את כל התיק עליו, אבל הוא האיש שהעמיד את הנבחרת הכי נרפית שראינו פה בשנים האחרונות - נבחרת שעולה מראש בכוננות ספיגה, עם אפס דריכות והכנה מנטאלית, אפס אמונה ומינוס סיכוי.

מיואש ומרוקן, כמו השחקנים שלו. וילי רוטנשטיינר(צילום: דני מרון)

לאחר שריקת הסיום זפזפתי לערוצי הטלוויזיה. נתקלתי בכתבה בערוץ 12 על נשים נמוכות שמתקשות למצוא מכנסיים במידה שלהן, כל ג'ינס שימצאו גדול עליהן. בהתחלה לא הבנתי את הטריגר או את הקשר של האייטם הזה למציאות, אבל אז חשבתי על כך שהעורכים שם הרבה יותר חכמים ממני ובעצם שיבצו אותו כאלגוריה מוצלחת לנבחרת ישראל, נבחרת שלעולם לא מצליחה למצוא יריבות במידותיה. ברקע לכתבה התנגן שירו האלמותי של רנדי ניומן "Short People", בו הוא מכריז על כך שלאנשים נמוכים אין סיבה לחיות. גם לנבחרת נמוכה אין ממש סיבה לחיות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully