הזמן והמקום: 25 בספטמבר 2000, אולם הדום בסידני, אוסטרליה.
האירוע: וינס קרטר מנבחרת ארצות הברית קופץ מעל פרדריק וייס, בדרך לדאנק הגדול בהיסטוריה.
באימונים לקראת טורניר הכדורסל האולימפי של משחקי סידני 2000, הפכו הרכזים של נבחרת ארצות הברית את כריות האוויר ברגליו של וינס קרטר לבורסת הימורים. ג'ייסון קיד, גארי פייטון וטים הארדוויי היו מנסים לזרוק באוויר את המסירה הכי גבוהה ועקומה, והתערבו ביניהם אם קרטר יצליח לתפוס אותה. "התערבנו על הכל, חוץ מדבר אחד", סיפר הארדוויי לימים, "אף פעם לא דמיינו שהוא יקפוץ מעל בן אדם".
כשהכינוי שלך הוא "חצי אדם, חצי מדהים", הציפיות תמיד יהיו בשמיים - בטח אחרי שנים שאתה מדגדג עננים באגביות. האגדה מספרת שקרטר הטביע בסל תקני כבר בגיל 12. מהנקודה הזו המריא בעקביות, עד שחצי שנה לפני המשחקים בסידני, כבר היה האחראי הבלעדי לאחת מתחרויות ההטבעות הזכורות בכל הזמנים - בה התחרה בעיקר מול עצמו בראי ההיסטוריה. לאחר שהתחמם אנכית באימוני הנבחרת, הגיע המשחק מול צרפת, שהיה האחרון בשלב הבתים של הטורניר האולימפי. שתי הנבחרות כבר הבטיחו עלייה לשלב הבא, והעובדה שארצות הברית הובילה ב-15 הפרש כשנותרו 16 דקות לסיום לא הייתה משמעותית. גם כשקרטר חטף מסירה פזיזה של יאן בונאטו וכדרר פעמיים לעבר הסל, אף אחד לא קם מהכיסא. ואז כולם התרוממו בבת אחת.
יש רגעים גדולים שנבראים בהדרגה, עם בילד-אפ איטי עד הקליימקס, ויש רגעים שמתרחשים במפתיע, בזמן מצמוץ. אלה רגעי ה"מה לעזאזל ראיתי עכשיו?", שמריצים בנגן ההילוכים החוזרים שבמוח עוד לפני ההילוך החוזר בטלוויזיה. כשקרטר סיים את הכדרור השני והמריא, רגליו היו קצת יותר קרובות לקו העונשין מאשר לטבעת, ונדמה כאילו כוח בלתי נראה דחף אותו כלפי מעלה. זה הרגיש כמו קרטר וקספר, רוח הרפאים הידידותית.
מולם עמדו 218 סנטימטרים אנושיים, שקפאו במקום ובזמן הלא נכונים. בדרך כלל, כשאתה מסתובב בין ענקים, יש לך סיכוי טוב להירמס - אבל לא במקרה הזה. בשעה שקרטר נמתח באוויר כמו בסצנה מ"ספייס ג'אם", לועג בפומבי לכל תובנה אליה הגיע אייזק ניוטון בנוגע לכוח הכבידה, הסנטר הצרפתי פרדריק וייס נראה כמי שלא מצליח להחליט אם לנסות לסחוט עבירת תוקף או פשוט לברוח מהסצנה. בדיעבד, הוא לא הספיק לממש אף אחת מהאופציות. "חיכיתי שהוא יעשה משהו, אבל הוא פשוט עמד שם", יגיד קרטר אחרי שנים, "אז שמתי את ידי על כתפו והמשכתי לעלות. אחרי שעברתי אותו כבר לא חשבתי עליו. התרכזתי בשאלה אם אצליח או לא אצליח להגיע לטבעת. הנחתי שהוא נפל או פשוט זז מהדרך, כי כבר לא ראיתי אותו יותר".
קרטר הגיע לטבעת, הטביע את הכדור, השלים את הנחיתה בשלום ושחרר זעקה קדמונית. בסיומה הניף סנוקרת לאוויר, שרק במזל לא נחתה בחזהו של קווין גארנט - שבא לברך ולדחוף אותו בחיבה מהולה ביראה. ככה ייעשה לאיש אשר חוקי הפיזיקה לא חפצים ביקרו. קרטר עוד מתח שרירים במבט עצבני, האדרנלין מציף כל נים בגופו, כשנשמע פסק הזמן. "היינו כאן! היינו כאן כשזה קרה!", השתולל קיד על הקווים. הארדוויי נשבע שהוא קפץ גבוה יותר מקרטר כשראה את זה קורה. כשהאחרון הגיע לספסל, הוא התקבל כגיבור אמריקאי לכל דבר - שילוב של ג'ון מקליין, ג'ייסון בורן וקפטן אמריקה, רק עם גופיה, מכנסיים קצרים ונעלי כדורסל. בהחלט, הוא היה הגיבור המושלם לרגע הזה, אבל הוא לא היה גיבורו היחיד. הרי גם גיבור טרגי הוא גיבור.
וייס לא באמת עיכל מה קרה בזמן אמת. הוא התחיל להבין רק אחרי ששמע את חברו לנבחרת, מוסטפה סונקו, צורח מהספסל הצרפתי כמו אחרון האוהדים. "הוא צעק ונופף בידיו כאילו אני זה שהטביע", סיפר מי שהיה אמור להטביע למחייתו ב-NBA, לולא סטתה הקריירה שלו מהמסלול המתוכנן. עוד באמצע שנות ה-90, כנער בלימוז', שווק להמונים כסנטר הגדול הבא בכדורסל האירופי. בעיקר על בסיס ההייפ הזה נבחר במקום ה-15 בדראפט 1999, אלא שהוא מעולם לא שיחק בניו יורק, הקבוצה שבחרה בו - או בכל מקום אחר בארצות הברית. נוכלות של סוכנים ואנשים שראו בו אמצעי לרווחים אישיים, גרמו לכך שנשאר בצרפת. הטורניר האולימפי היה הזדמנות עבורו להוכיח שמקומו בין השחקנים הטובים בעולם, אלא שאז קרה לו קרטר.
"לפחות עכשיו כולם יכירו את פניי", ניסה וייס לנחם את עצמו, כשנשאל על כך לאחר המשחק. כשהכל היה עדיין כה טרי, לא הייתה לו דרך לדעת שזה עתה התרחש האירוע עמו יהיה מזוהה לעד. הוא אמנם שיחק עוד עשור בקבוצות מיוון ומספרד, אבל ההטבעה ההיא - שהפכה אותו מפוטנציאל ענק, תרתי משמע, לדמות נלעגת - הייתה נקודת ציון בולטת בסחרור אליו נקלע. בצרפת כונה האירוע "Le dunk de la mort" ("דאנק המוות"), שהיה קרוב מאוד להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה.
בוקר אחד בינואר 2008, כשנהג מביתו שבבילבאו ללימוז', עצר וייס את מכוניתו בצד הכביש. בשלב הזה של חייו, הייאוש השתלט על כל חלקה טובה בנפש. בנו הקטן אובחן כמי שנמצא על הרצף האוטיסטי, ודרכו של וייס להתמודד עם הקשיים הייתה לשתות את צערו בפאב הקרוב. אשתו נפרדה ממנו, ומקצועית הוא צלל לשפל כשהוא בן 30 בלבד. ל"ניו יורק טיימס" סיפר כי באותו רגע, בצד הדרך, הוא החליט לשים קץ לכל זה; וייס פתח את תא הכפפות, בלע בבת אחת את כל גלולות השינה שהיו ברשותו ועצם את עיניו. הוא התעורר 10 שעות לאחר מכן, מבלי להבין היכן הוא נמצא או מה קרה. כשנזכר, התחושה הראשונה שלו הייתה "הקלה על כך שאני עדיין בחיים".
סוף הסיפור של וייס כבר אופטימי יותר מאותו בוקר. הוא הכיר בעובדה שהוא סובל מדיכאון והסכים לקבל עזרה. בשנים הבאות הפסיק לשתות וחזר לאשתו ובנו. לאחר הפרישה פתח מכולת בלימוז', ולמד לאהוב את מקומו מאחורי הדלפק. הזמן עזר לו "להשלים עם כך שהחיים אינם מושלמים", כמו גם עם אחד האירועים המושלמים יותר או פחות שהתרחשו בהם - תלוי מאיזו זווית בוחרים להסתכל עליו. במשך עשור נמנע וייס מהילוכים חוזרים של "דאנק המוות", עד שלמד להשלים גם איתו. חודש לפני אולסטאר ה-NBA ב-2020, הוא תייג בטוויטר את הליגה בציוץ בו העלה הצעה מעניינת - להזמין אותו ואת קרטר קשישא לתחרות ההטבעות כדי לשחזר את הדאנק ההוא. מספר חודשים לאחר מכן צייץ מחדש את האזכור של הוועד האולימפי הבינלאומי, שציין 20 שנה ל"דאנק דה לה מורט".
לפני כמה שנים נשאל קרטר מה היה עושה לו פגש את וייס ברחוב. האיש שמצא דרך להלך באוויר התקשה למצוא תשובה פשוטה. "מי ידבר ראשון? מה אגיד לו? שאני מצטער?", תהה, "או שאולי הוא יגיד 'באמת פגעת ברגשותיי?'". חמוש בפרספקטיבה חדשה, מתוקף "חוק ההתיישנות על הופעה בפוסטרים", וייס הבהיר שאינו נוטר טינה; הרי זה היה רגע ענק, ושניהם חלקו בו. גם אם רק אחד מהם לחיוב והאחר לשלילה. "לקרטר הגיע לעשות היסטוריה ולצערי אני חלק מהרגע הזה, אבל לפחות למדתי ממנו משהו", הסביר, "למדתי שאנשים מסוגלים לעוף". גם אנחנו.
לתמיכה בקמפיין ההדסטארט ורכישת הספר