בראש (יחסית) מורם ירדה ניו אורלינס סיינטס מכר הדשא בסופרדום, אצטדיונה הביתי, ב-26 בדצמבר 2004. זה היה משחק הבית האחרון שלה לאותה עונה והוא הסתיים בניצחון 13:26, בהובלת הקוורטרבק הלא רלוונטי במיוחד ארון ברוקס.
ולמרות שהמאזן הצביעה על שבעה ניצחונות בלבד לעומת שמונה הפסדים, ועוד שנה מבוזבזת, הרי שעבור אחד המועדונים הכושלים ביותר ב-NFL גם רצף של כמה ניצחונות שעוזר לסיים את העונה בטעם טוב, כולל W לפרידה מהקהל הביתי, היה משהו שאפשר להיאחז בו.
הפעם הבאה בה הסיינטס ישובו לסופרדום תהיה רק 21 חודשים ארוכים לאחר מכן. 21 חודשים, ושני אירועים שישנו לעד את פני העיר הגדולה של לואיזיאנה. וגם אם אסור להשוות ביניהם (ואסור!), הרי שההשפעה שלהם על רבים מתושבי העיר בעשור וחצי החולפים הייתה פחות או יותר זהה.
הראשון אירע ב-29 באוגוסט 2005, יום שייזכר לדיראון עולם בניו אורלינס ובארצות הברית כולה, היום בו הוריקן קתרינה היכה בעיר. 1,836 בני אדם מצאו את מותם, 705 נוספים הוכרזו כנעדרים, עשרות אלפים נפגעו או איבדו את בתיהם והעיר עצמה נחרבה לחלוטין.
עוד בזמן האסון עצמו ובעיקר בימים שאחריו שימש הסופרדום כמקלט והצטברו בו כ-20 אלף תושבים שפשוט לא היה להם שום מקום אחר ללכת אליו. רק כמה חודשים קודם לכן הפסיק הבעלים של הסיינטס את המשא ומתן מול העירייה ואיים להעביר את הקבוצה לסן אנטוניו או עיר אחרת כלשהי בגלל ויכוח על השימוש באצטדיון, שלפתע הפך לסמל לאחדות ולערבות ההדדית בעיר.
הסיינטס בינתיים, נאלצו להעביר את עונת 2005 בדרכים והמאזן, 13 הפסדים ושלושה ניצחונות בלבד, נראה בהתאם. במחזור האחרון של העונה הם התארחו אצל טמפה ביי החזקה וכצפוי, הפסידו, אולם בזמן שזה קרה, במרחק של כ-3,500 ק"מ משם, הגורל של המועדון השתנה לעד.
דרו בריס תמיד היה שני דברים: ממש טוב בפוטבול, ונמוך. רוב אלו שהולכים לשחק כקוורטרבקים מתנשאים לגובה מרשים, כדי לראות טוב יותר את המגרש מעבר לפקעת השחקנים המתנפלת עליהם בכל מהלך. בריס לעומת זאת, הגיע עד 183 ס"מ ונעצר, אבל האמת היא שהוא גם היה עוד משהו כל חייו - חסר פחד.
הביטחון העצמי ויכולת המנהיגות שלו עזרו לו לככב במדי פרדו בקולג' במשך שלוש שנים והוא סומן כמי שייבחר בסיבוב הראשון של דראפט 2001, אולם הגובה והחשש מעוצמת הזריקה שלו דחקו אותו למטה, אל הסיבוב השני ולזרועותיה של סן דייגו צ'ארג'רס.
בקבוצה מדרום-מערב קליפורניה הוא העביר חמש שנים בסך הכל, ארבע האחרונות מתוכן בתור הקוורטרבק הפותח. אחת מהן, 2004, אפילו הייתה מרשימה והסתיימה עם הופעת הפלייאוף הראשונה של בריס בקריירה (והפסד), אולם הספקות לגביו נותרו ולראייה, בתחילת אותה שנה סן דייגו בחרה קוורטרבק נוסף בדראפט, את פיליפ ריוורס, שתחילה שימש כמחליף של בריס.
זה השתנה לאחר העונה הבאה. במחזור הסיום של עונת 2005 בריס איבד כדור מול דנבר, ניסה להציל אותו ונפצע קשות בכתף. הוא קרע את הרצועות ביד הזורקת, נזקק לניתוח מורכב והחששות לגביו עלו כמה שלבים למעלה. בסן דייגו החליטו שהם ראו מספיק, נתנו לו הצעה נמוכה ולאחר שסירב לה, הלכו עם ריוורס, ששימש כקוורטרבק הפותח שלהם ב-14 השנים הבאות ובעצמו פרש לפני כמה שבועות. בריס מצדו, שקל ללכת למיאמי ובסוף, בחר בניו אורלינס.
הוא חתם על חוזה צנוע יחסית בסיינטס ב-14 במרץ 2006, בקושי חצי שנה אחרי קתרינה. חבר אליו מאמן הקוורטרבקים של דאלאס קאובויס, שון פייטון, שלראשונה בקריירה שלו זכה במשרת מאמן ראשי. הציפיות, באופן לא מפתיע ממאמן רוקי, קוורטרבק שבור וקבוצה שסיימה את העונה הקודמת במאזן 13:3 וניצחה משחק פלייאוף בודד מאז הוקמה ב-1967 ועד לאותו רגע, היו פחות מנמוכות. המציאות לעומת זאת, התגלתה כשונה לחלוטין.
ב-15 העונות המשותפות שלהם בניו אורלינס, בריס ופייטון הפכו לאחד הצמדים ההתקפיים הגדולים בתולדות הפוטבול ובהובלת המאמן המבריק, בריס התגלה כמפלצת סטטיסטית על המגרש. הוא הגיע לניו אורלינס כשבמאזנו 12,348 יארדים במסירה בקריירה (בעונה הסדירה), ועזב אותה עם 80,358 - מקום ראשון בכל הזמנים. הוא אחראי לחמש מתוך 12 העונות בהן קוורטרבק כלשהו מסר ליותר מ-5,000 יארד. אף קוורטרבק אחר בהיסטוריה לא אחראי ליותר מעונה אחת כזו.
הוא גם השלים יותר מסירות מכל קוורטרבק אחר בהיסטוריה, רשם את המשחק המדויק אי פעם (96.7 אחוזי השלמה), סיים הכי הרבה משחקים רצופים עם טאצ'דאון אחד לפחות (54), מחזיק בשוויון עם כמה שחקנים נוספים במשחק הבודד עם הכי הרבה טאצ'דאונים (שבעה) והיה הקוורטרבק המהיר ביותר להגיע ל-50, 60, 70 ו-80 אלף יארדים בקריירה. אבל מעל הכל - הוא הביא את הלומברדי, גביע הסופרבול.
כאמור, הסיינטס לא שיחקו בבית כמעט שנתיים שלמות בעקבות קתרינה, אבל כשהם חזרו לבסוף זה היה עם בריס ופתאום הכל נראה אחרת. משחק הקאמבק ההוא הסתיים בניצחון בלתי נשכח על אותה אטלנטה, היריבה הגדולה והשנואה, שאפילו פרסמה השבוע סרטון פרידה חמוד ואוהב לבריס, למרות שזה מירר את חייה כל כך הרבה פעמים.
העונה הראשונה של בריס בניו אורלינס נגמרה במאזן 6:10 משופר וניצחון הפלייאוף השני בתולדות המועדון. שלוש שנים לאחר מכן, בסופרבול 44 שנערך במיאמי, בריס והסיינטס כבר הכניעו 17:31 את פייטון מאנינג הגדול ואינדיאנפוליס וזכו בתואר ההיסטורי. אחרי כמה שנים איומות במיוחד, ניו אורלינס פתאום הרימה את ראשה. הצבע חזר ללחיים של אנשי העיר ואליו הצטרפה, לראשונה, הגאווה להיות אוהדים של הסיינטס.
בריס, שלכל אורך אותן שנים גם סייע ללא הרף לשיקום העיר ורווחת אלו שנפגעו, לא חזר עם הסיינטס מעולם לסופרבול. הוא היה קרוב במספר מקרים, אבל תמיד היה חסר לו הגרוש ללירה, כולל שלושה הפסדי פלייאוף סופר כואבים ברציפות ב-2017, 2018 ו-2019.
בדברי הימים, זה יהיה גם מה שיפריד בינו לבין הגדולים מכולם, הרמה הראשונה של הקוורטרבקים. באופן סמלי, טום בריידי הבלתי נגמר גם יעקוף אותו בכמות היארדים איפשהו בתחילת-אמצע העונה הבאה. אבל בריידי, עם כל שש האליפויות שהביא לניו אינגלנד והאחת שגרף עכשיו עבור טמפה ביי, לא יהיה בחיים סמל עירוני של תקווה כמו שבריס היה עבור ניו אורלינס.
למעשה, אין הרבה שחקנים, ב-NFL ובכלל בספורט האמריקאי, שהפכו במאה ה-21 למשמעותיים כל כך עבור עיר ומדינה כלשהן. בריס צעד עם ניו אורלינס מהאשפתות ועד לתהילה, הן כמועדון והן כחלק מהעיר. היום, אחרי עשור וחצי שלו, אף אחד כבר לא מדבר על מעבר לעיר אחרת והסיינטס הם כבר מזמן לא הבדיחה של הליגה. הספק לא רע לקוורטרבק בגובה 1.83 בלי רצועות בכתף.