כאשר יעלה הערב (ראשון, 18:15, ספורט2) לכר הדשא בדרבי נגד ארסנל, ייזכר גארת' בייל במפגש הראשון שלו מול קבוצתו האהובה, בספטמבר 2007. היה זה משחקו השלישי בפרמיירליג, והופעת הבכורה שלו בווייט הארט ליין - והנער בן ה-18 כבר קיבל הוראה לקחת על עצמו את המצבים הנייחים. רבע שעה אחרי שריקת הפתיחה, וטוטנהאם באמת קיבלה כדור חופשי באיזור המסוכן. המנג'ר מרטין יול סימן לו מהספסל, והוולשי שלח בעיטה מדודה לפינה התחתונה של מנואל אלמוניה. הספרדי זינק באיחור, והחגיגה הגדולה יצאה לדרך. את השער הביתי הראשון מול היציעים הנלהבים לא שוכחים, קל וחומר אם הוא מגיע בעיתוי הזה, במעמד הזה, ונגד המאמן שפיספס אותך.
כי ארסן ונגר עקב במשך זמן רב אחרי שני הצעירים המבטיחים מסאות'המפטון. היתה לו הזדמנות להחתים את שניהם, אבל הוא הסתפק ב-2006 בתיאו וולקוט בלבד. הקיצוני העיר לימים: "חבל שגארת' לא הגיע אלינו, כי הוא שרוף על ארסנל". וגם בייל עצמו הודה, כבר כאשר שיחק בריאל מדריד, כי ליבו היה שייך לתותחנים: "נהניתי מאוד לראות את הקבוצה של תיירי הנרי, וניסיתי לחקות גם את דניס ברגקאמפ". זה היה החלום, וזה אולי מסביר מדוע נדרש יולי לנהל שיחות ארוכות עם אימו של הבחור ולשכנע אותה כי כדאי לוולשי להגיע דווקא ליריבה המושבעת בצפון לונדון.
יול זיהה בו שחקן התקפה
יול גם היה הראשון שזיהה את פוטנציאל ההתקפי האדיר של בייל. "אחרים ראו בו מגן שמאלי, אבל לטעמי הוא לא היה מגן טוב במיוחד. גארת' יצירתי, יש לו מהירות מסחררת, הוא הרבה יותר התאים לחלק הקדמי", אמר ההולנדי שלא חשש לזרוק את הרכש החדש הישר למים העמוקים. את הבכורה הוא ערך באולד טראפורד, נגד אלילו הגדול ריאן גיגס. במשחקו השני הוא הבקיע ב-3:3 מול פולהאם. ואז באה גם יריבת פאר נוספת. הברכיים לא רעדו, והחיוך היה רחב. אלא שטוטנהאם הפסידה 1:0 למנצ'סטר יונייטד, וגם ארסנל ביצעה קאמבק ויצאה עם 1:3 בדרבי. כיסאו של יול, שנתן לבייל אשראי בלתי מוגבל בהרכב, החל להתנדנד - והוא פוטר כבר באוקטובר. חודש לאחר מכן, נפצע הוולשי וגמר את העונה. הפתיחה הפנטסטית שלו נהרסה מכל הכיוונים.
ב-2008 מונה יול למאמן המבורג, לאחר שמועמדותו של יורגן קלופ נפסלה כי הגיע לראיון עם ג'ינס קרוע, ואנשי טוטנהאם ביקשו ממנו לקחת את הוולשי המיותר שלו לגרמניה. בייל נרכש מהקדושים תמורת 5 מיליון ליש"ט עם בונוסים אפשריים, וליול נאמר: "ראית בו משהו, אז קח אותו, אפילו במחיר מופחת". ואולם, המבורג שהיתה שרויה כהרגלה במצב כלכלי עדין, יכולה היתה להרשות לעצמה רק השאלה. העסקה נפלה, השחקן נשאר בלונדון, ונאלץ להמתין עוד יותר משנה עד שהיה שותף סוף כל סוף לנצחון ליגה.
המון שערים ודרמות בדרבי
קראו לזה "הקללה של בייל". במשך 24 משחקי פרמיירליג עם הוולשי על המגרש במשך השנתיים הראשונות שלו בטוטנהאם, לא הצליחה הקבוצה לנצח. רק בספטמבר 2009, כאשר הובילו התרנגולים 0:4 על ברנלי, החליט הארי רדנאפ להסיר את התווית האומללה הזו. הוא הכניס את בייל כמחליף בדקה ה-85, רובי קין עוד הספיק לכבוש שער חמישי - והנה לכם, לא היתה יותר קללה. רדנאפ גם שמע במהלך הזמן לעצתו של יול, והחל להשתמש בחניכו יותר ויותר כשחקן אגף. השינוי התבצע בהדרגה, הבטחון העצמי השתדרג, וכוכב חדש נולד. ובאופן כמעט טבעי, נהנה בייל במיוחד להכות דווקא בארסנל, מולה היה מעורב בדרך כלל במותחנים מרתקים.
באפריל 2010, שנתיים וחצי אחרי הבעיטה החופשית ההיא, שבר בייל את הבצורת האישית הארוכה בפרמיירליג, הכניע שוב את אלמוניה וניצח 1:2. בנובמבר 2010, הוא היה דומיננטי בקאמבק המרהיב בדרבי, מפיגור 2:0 במחצית באיצטדיון האמירויות לניצחון 2:3. הוולשי הבקיע את השער המצמק ממסירה של רפאל ואן דר וארט. גם ארסנל ידעה לבצע קאמבקים נפלאים, ובפברואר 2012 היא חזרה מפיגור בן שני שערים (כולל פנדל בגין עבירה על בייל ברחבה) בפתיחה לניצחון 2:5.
בנובמבר באותה שנה, שוב הובס בייל 5:2 בדרבי, למרות שהבקיע. זה כבר קרה כאשר שיחק עם מספר 11 במקום 3 המסורתי, בקדנציה של אנדרה וילאש-בואש שהעניק לו יד חופשית לחלוטין במגרש, הפך אותו לפליימייקר רב גוני שנע ללא הגבלה, וקיבל ממנו עונה פנומנלית עם 26 כיבושים בכל המסגרות. בייל היה אז השחקן הטוב ביותר באנגליה, אבל ונגר ניסה להרגיע את המצב לפני הדרבי במרץ 2013. "כן, הוא בכושר נהדר, אבל הרצף הזה צריך להיעצר. אי אפשר לשמור על אחוז ניצול הזדמנויות כה גבוה לאורך זמן", אמר הצרפתי - וספג מיד שער נאה מבייל. היה זה המפגש האחרון שלו מול התותנים לפני המעבר לריאל מדריד תמורת 100 מיליון יורו, וטוטנהאם ניצחה 1:2.
הרמה עלתה, ההנאה ירדה
למעשה, היה זה משחקו האחרון מול ארסנל עד היום. את הקרב בסיבוב הראשון העונה, בדצמבר, הוא ראה מהספסל, כאשר למתבונן מהצד נדמה היה כי ההשאלה מריאל לא היתה נבונה במיוחד. ז'וזה מוריניו ספג ביקורת על היחס כלפי הוולשי שמיעט לקבל דקות משחק, ושותף בארבעה משחקי ליגה בלבד בשנת 2020, שלושה מהם כמחליף. הוא היה כמעט האחרון בסדר העדיפויות, ורק העובדה כי פלורנטינו פרס עדיין משלם את רוב שכרו הפכה את הסיטואציה לפחות גרוטסקית מבחינת התרנגולים.
ואולם, למתבונן מהצד בדרך כלל אין יכולת להבין לעומק את המצב מאחורי הקלעים. אנחנו לא מודעים למצבם הבריאותי והנפשי של השחקנים, ואחרי אינספור פציעות במהלך שבע השנים בריאל היה צורך גם לשקם את הוולשי הן פיזית והן מנטלית. ככל שחלף הזמן, והנתק ביחסים עם זינדין זידאן העמיק, הוא פשוט איבד עניין בכדורגל. גם כך הוא לא לקח את עצמו ברצינות גדולה מדי, וראה בכדורגל בעיקר עבודה. בשלב מסוים, הוא פשוט מאס בעבודה הזו, והסתגר בתוך עולמו. המשפחה והתחביבים היו חשובים לו יותר. לא במקרה שוחררה האמירה המפורסמת: "וויילס, גולף, מדריד - בסדר הזה". היא שיקפה בדיוק את העדפותיו, והוא ממש לא התכוון להסתיר אותן.
בראיון יוצא דופן שהעניק לפני כשנה וחצי, במהלכו התברר שאין לו מושג מיהו ראש ממשלת בריטניה, הצהיר בייל: "ככל שהרמה גבוהה יותר, כך ההנאה קטנה יותר". הוא הרגיש שמח במיוחד בתחילת דרכו בסאותהמפטון, וגם כאשר עשה את הצעדים הראשונים בטוטנהאם. הפיכתו לכוכב על הביאה לו עושר, אך לא אושר. הוא העדיף להתעלם מהתקשורת, למד ספרדית אך לא הראה זאת, בחר לא להיות נוכח ברשתות החברתיות. הוא החל כבר מזמן בהכנות לעידן שאחרי הקריירה ככדורגלן פעיל, השקיע בעסקים מגוונים, ודווקא לפני פרוץ מגיפת הקורונה פתח פאב ראשון בוויילס. את העובדה כי לא מעריכים את תרומתו בריאל מדריד הוא קיבל בהשלמה, והחל משלב מסוים כלל לא ניסה לערער עליה. הוא גם לא חיפש בכוח דרך החוצה. המשכורת נכנסת? גם זה משהו.
"המחסום הפסיכולוגי נשבר"
היה צורך לשנות את הגישה הזו באופן מהותי מאוד על מנת לחלוץ ממנו לפחות חלק מהפוטנציאל. לא לגמרי בטוח שמוריניו הוא האיש האידיאלי למשימה, אבל בייל חזר למועדון בו הרגיש פעם טוב - וגם לא על תקן המושיע. הציפיות היו נמוכות יחסית מלכתחילה, ולא הופעל עליו לחץ מבפנים. באשר לתקשורת, הוא הרי בכלל לא מתייחס אליה - אז זה לא ממש משנה. והנה לכם, בשבועות האחרונים זה התפרץ. הביצועים חזרו, השערים והבישולים חזרו, וחשוב מכל - החיוך חזר. אולי בייל בכל זאת גילה מחדש את ההתלהבות הפשוטה והטהורה מכדורגל?
זה קרה בהדרגה. השערים בליגה האירופית עזרו, ואז פרח שיתוף הפעולה עם הארי קיין ויונג-מין סון גם בפרמיירליג. צמד ובישול ב-0:4 על ברנלי, צמד ב-1:4 על קריסטל פאלאס. הוא עדיין לא משלים 90 דקות, כי הכשירות קריטית בטווח הבינוני והארוך. מוריניו מקפיד להחליף אותו כאשר סימני העייפות הראשונים ניכרים, וגם מעניק לו מנוח - כך, למשל, שותף בייל רק בדקות האחרונות ביום חמישי נגד דינמו זאגרב בליגה האירופית.
"לא איתגרנו אותו, רק תמכנו בו. מצאתי שחקן עם צלקות פסיכולוגיות, אחרי שנתיים בהן לא שיחק, בין היתר בגלל פציעות. זה גורם לחוסר יציבות ולחששות. כאשר עובדים באווירה טובה, בשלב מסוים המחסום המנטלי הזה עשוי להישבר - והוא נשבר. גארת עצמו שבר אותו, אנחנו רק עזרנו. ועכשיו אני שמח, כי הוא שחקן מצוין, ואני נהנה מאוד לעבוד איתו", אמר מוריניו.
תיהנו ממנו כל עוד אפשר
עתידו עדיין לא ברור מעבר לעונה הנוכחית, אין סיכומים חדשים עם ריאל, ובאופן כללי ברור לגמרי שהקריירה של בייל בן ה-31 מתקרבת לסיומה. הוא האחרון שימשוך אותה בכוח. אבל אלה ימים של נחת מבחינתו, ואפשר לראות ניצוצות של נער שכל כך אהב לרוץ עם הכדור, בלי לחשוב על ההשלכות על שריריו ובלי משקעי עבר. ואם האוהדים יכולים לחזות בכשרונו הייחודי של בייל בכמה משחקים נוספים, צריך ליהנות מכל רגע. כי זה עשוי להיגמר מהר.
בינתיים, ארסנל מחכה לו, והדרבי הזה יחזיר אותו לעבר. המחשבות ינדדו לברגקאמפ והנרי, לחלום הילדות ללבוש את החולצה האדומה, לסקאוטים של ונגר שעקבו אחריו, למרטין יול, להארי רדנאפ, לאנדרה וילאש בואש, לכדור החופשי המופתי ב-2007 לדרמות הגדולות שבאו לאחר מכן. הנוסטלגיה הזו בהחלט מסוגלת להוציא ממנו את המיטב. חמישה שערים יש לו עד כה מול התותחנים, והמאזן הזה יכול להשתדרג. זה יכול להיות הדרבי שלי בייל. ואם כך יקרה, התענוג יהיה כולו של חובבי המשחק הנייטרלים.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק