גובה אריות: תארי אמצע העונה ב-NBA, כולל השתלטות הסנטרים על מצעד ה-MVP

בכל שנה מחדש מפתיע כמה מהר אנו מגיעים לאמצע העונה הרגילה ב-NBA, אז בטח בעונה מקוצרת. פגרת האולסטאר הקרבה מסמנת השנה גם נקודת אמצע, כאשר חלק מהקבוצות אכן מתקרבות ל-36 משחקים מתוך ה-72 ואחרות יצטרכו להשלים משחקים. הגיע הזמן לסיכומי אמצע עונה, עם דגש על מירוץ ה-MVP המרתק ביותר מזה שנים רבות. השיפור ברפואה מאפשר לשחקנים להישאר קרובים לשיא גם עמוק לתוך העשור הרביעי לחייהם וגם לאחר פציעות קשות, מה שמוביל לכך שחמישה מששת הזוכים בתואר בתשע השנים האחרונות נמצאים בעיצומה של עונת נהדרת לצד כמה צעירים עולים. אני לא בטוח שניתן לשחזר עשרה שחקנים עם עונה כל כך מרשימה כמו עשרת מצטייני אמצע העונה. בשאר התארים יש דומיננטיות של קבוצה אחת לא מפתיעה במיוחד.

ההפתעה הגדולה ביותר בעקבות הטרייד שעשוי לשנות את פני הליגה היא המהירות בה הארדן התאקלם לסיטואציה החדשה ולקח על עצמו תפקיד חדש. בברוקלין הארדן הוא קודם כל רכז, שלוקח הרבה פחות זריקות מהרגיל ומנצל את היכולות הנדירות שלו כדי להפעיל את החברים לקבוצה. הרבה מאוד מצבים שבעבר היו מסתיימים בזריקה קשה מסתיימים השנה במסירה ברגע האחרון לשחקן שהשומר שלו כבר התכונן לזריקה, הארדן לא מפסיק לקרוא את המגרש ולחשוב ממש עד הרגע האחרון של המהלך. בהתאם, רוב הזריקות שהוא כן לוקח טובות, מה שמקפיץ את האחוזים שלו ל-49.2 מהשדה ו-42.2 משלוש, שניהם שיאי קריירה.

אם דוראנט היה משחק יותר מ-19 משחקים הוא היה מדורג הרבה יותר גבוה. הבשורה הטובה מבחינת הנטס היא ש-KD נראה כמו KD, כמו השחקן שלפני הקרע בגיד האכילס, המספרים שלו בברוקלין אפילו יותר מרשימים מאלו של גולדן סטייט. בזמן שהארדן הוא הרכז וקיירי אירווינג הוא הגארד הסקורר, דוראנט הוא השחקן שיודע ליצור נקודות בלי לגעת הרבה בכדור, בזכות יציאה מחסימות ומהלכים מהירים וקטלניים. הוא גם אמור להיות הפתרון ההגנתי החשוב ביותר לרוב האיומים במזרח, והיכולת לקחת על עצמו פחות בהתקפה תעזור לו להתמקד בנטרול כוכבי היריבות. דוראנט הוכיח יכולת להתאקלם בקבוצות מאוד שונות, ונראה שאין לו שום בעיה למצוא את מקומו גם בטריו של הנטס.

אחרי עונת רוקי ועונת סופמור מהגדולות בהיסטוריה, כל דבר חוץ מקמפיין MVP אמיתי בו הוא מוביל את דאלאס לצמרת הגבוהה היה נחשב לאכזבה עבור לוקה. אז חצי העונה הזאת היא סוג של אכזבה. דונצ'יץ' לא הגיע לעונה בשיא יכולותיו הגופניות, מדי פעם הוא נראה חלוד ולראשונה הוא נראה עצבני והביע מורת רוח לגבי הקבוצה שסביבו. בחצי העונה המאכזבת לוקה סיפק 28.5 נקודות, 8.4 ריבאונדים, 9 אסיסטים, כמה משחקים של יותר מ-40 נקודות וכמה רגעי מאני טיים גדולים, כולל סל ניצחון טרי. זה כרגע המינימום שלו, ומה שמפחיד זה שבהחלט נראה שיש לו עוד מדרגה או שתיים לטפס, אולי אפילו השנה.

מתחיל להיות קשה לסנן, ודי מדהים ששניים משבעת השחקנים שנותרו יצטרכו להישאר מחוץ לחמשת הגדולים. לילארד שוב נאלץ לסחוב קבוצה פצועה, הפעם הוא איבד לתקופות ממושכות את שני כוכבי המשנה שלו - סי ג'יי מקולום (שפתח את העונה נפלא עד שנפצע) ויוסוף נורקיץ'. הצוות המסייע עמוק יותר השנה, למרות שהשדרוג המיוחל בהגנה מסרב להגיע. לילארד הביא לגבהים חדשים את יכולת ההתעלות במאני טיים, מה שמאפשר לו להוביל את פורטלנד למקום השישי במערב למרות שלשלוש קבוצות שמדורגות נמוך יותר יש נט רייטינג גבוה יותר (ושתיים נוספות מאוד קרובות). דיים טיים זו אחת התופעות המרהיבות של חצי העונה הראשונה.

ה-MVP בשנתיים האחרונות לא דעך באופן משמעותי, המספרים שלו כמעט זהים לשנתיים האלה, אבל מילווקי פחות מרשימה בעונה הרגילה וזה מספיק כדי להשאיר אותו מחוץ לחמישייה שלי. בזמן שההתקפה של הבאקס, די בשקט, צמודה לברוקלין בפסגה, נראה ששאר הליגה הבינה איך להתמודד עם ההגנה של מייק בודנהולזר, איך לנצל את החסרונות שלה, שהשנה בולטים עוד יותר בגלל סגל הגנתי פחות מרשים. יאניס היה ה-MVP בזכות הדומיננטיות שלו בשני הצדדים, השנה הוא לא משפיע על משחק ההגנה של מילווקי באותו האופן.

ההתפרקות מול דנבר בבועה מאפשרת לקליפרס להתנהל בשקט ועם מעט מאוד ציפיות במהלך העונה, להתפתח ולצבור ניצחונות בדרך למאזן השני בליגה. הקבוצה נראית כמו הכוכב שלה: לא נוצצת אבל יעילה מאוד ונטולת חסרונות ברורים. קוואי בא לעבוד כמעט כל ערב, קולע 26.9 נקודות ב-51.2 אחוזים מהשדה, 39.2 אחוזים מהשלוש ו-87.6 אחוזים מהעונשין, מוסר 5 אסיסטים, שומר מצוין ובדרך כלל מנצח. מכונה שרק מתייעלת כל שנה שעוברת.

הוא חזר! לא ידענו למה לצפות לאחר עונה בה סטף כמעט לא שיחק ובקבוצה הרבה פחות טובה ממה שהוא רגיל, אבל מהר מאוד התברר שהוא עדיין בשיאו. קרי מצטרף לרשימת השחקנים שהמספרים שלהם לא מאוד שונים מעונות ה-MVP שלהם, כשההבדל היחיד הוא שיש מעט יותר ימים בהם הוא לא פוגע. הוא קולע כמעט 30 נקודות ב-48 אחוזים מהשדה, 41.5 אחוזים מהשלוש (פחות מהרגיל) ו-94.1 אחוזי עונשין, היו לו משחקים של 62 ו-57 נקודות השנה, הוא הולך ומשכלל את היכולת להשיג נקודות מטווחים קרובים יותר והוא עדיין השחקן המפחיד ביותר עבור הגנות בליגה כשהוא נע ללא כדור. לאחר תקופת התאקלמות, סטיב קר מוצא את הציוותים הנכונים וגולדן סטייט הולכת ומשתפרת ככל שהעונה מתקדמת.

קמפיין ה-MVP בגיל 36 של קינג ג'יימס נפגע בשבועיים האחרונים, כשהלייקרס החלו להתקשות לנצח ללא אנתוני דייויס. אבל התקופה הזאת מקטינה רק במעט מההתפעמות מתופעת הטבע הזו. לברון איכשהו מוצא דרכים להשתפר גם בעונה ה-18 שלו בליגה, הפעם כשחקן שעובד טוב מתמיד ללא הכדור, נותן לדייויס ודניס שרודר לקחת את המושכות ונעזר בהם כדי ליצור מצבי זריקה וחדירה נוחים. כמובן, זה קורה לצד הדומיננטיות הרגילה מתי שבאמת מתחשק לו, התחושה שהוא תמיד השחקן החכם ביותר על הפרקט ועבודת ההגנה שמאפיינת אותו בעונה הרגילה בשנתיים האחרונות. הוא עדיין יכול לזכות בתואר, אבל הוא לא יתיש את עצמו עבורו.

אחרי שנים של דעיכה בחשיבות העמדה הזו, נכון לעכשיו המאבק על ה-MVP הוא קודם כל בין שני סנטרים. אמביד הוא מפלצת הפוסט הבכירה בליגה, והשנה הוא הוסיף לכך שיפור בקליעה מכל הטווחים, סחיטת עבירות בקצב היסטורי ושדרוג בכושר הגופני כדי להפוך לסקורר שאין דרך הגיונית לעצור. 29.6 נקודות ב-51.6 אחוזים מהשדה, 40.5 אחוזים מהשלוש ו-85.8 אחוזי עונשין על 11.7 זריקות הם כולם שיאי קריירה. בעוד שההגנה שלו מעט אוברייטד לטעמי, הוא עדיין אחד הסנטרים ההגנתיים החשובים בליגה ויש לו חלק חשוב בכך שההגנה של הסיקסרס מדורגת בטופ 5 בליגה. קבוצה שרוצה לצלוח את המזרח חייבת פתרון לאמביד.

מוזר לבחור MVP מקבוצה שמדורגת במקום השמיני במערב, אבל ההפרשים החל מהמקום החמישי מזעריים. דנבר שוב סובלת מהיעדרויות רבות שמקשות עליה לשמור על יציבות, אבל בימים הטובים שלה נראית מפחידה לא פחות מאף קבוצה בליגה. יוקיץ' הוא השחקן החשוב ביותר בחצי הראשון של העונה למרות המאזן של הקבוצה שלו כי ההשפעה שלו על המשחק היא הגדולה ביותר. הוא הפך לשחקן ההתקפה הדומיננטי בליגה, ציר מרכזי שהכל בנוי סביבו. היכולת שלו לעשות הכל הופכת אותו לשחקן בלתי ניתן לעצירה השנה: הוא הסנטר המוסר הטוב בהיסטוריה, שחקן פוסט מושלם, שחקן פיק נ' רול מושלם וקלע חוץ מצוין. השורה הסטטיסטית שלו מופלאה: 26.9 נקודות ב-56 אחוזים מהשדה, 41.9 אחוזים מהשלוש ו-87.7 אחוזי עונשין, 10.9 ריבאונדים, 8.4 אסיסטים על 3.3 איבודים ואפילו 1.7 חטיפות. אבל אפילו השורה הזאת לא מעבירה את הדומיננטיות והברק של השחקן החד פעמי הזה. קבוצה שרוצה לצלוח את המערב חייבת פתרון ליוקיץ'.

המאמן: קווין סניידר (יוטה)

הבחירה הקלה ביותר מכל תארי האמצע היא של המאמן של הקבוצה שביצעה השתלטות עוינת על העונה הרגילה. יוטה משחקת כדורסל שגובל בשלמות, עם קבוצתיות ותיאום ברמה הגבוהה ביותר. סניידר מאמין בגישת היתרונות המצטברים והשנה הקבוצה שלו מיישמת באופן אידיאלי: כל מסירה וכל חדירה הן עם תכלית, בונות את המהלך הבא, כל שחקן יודע לנצל יתרון קטן ולהגדיל אותו עוד קצת עד שמגיעים לזריקה טובה, אף אחד לא תוקע את ההתקפה, כולם מאמינים בשיטה ומחויבים לה. סניידר קוצר פירות עבודה של שנים ויצטרך לקרות משהו חריג כדי לקחת ממנו את התואר הזה השנה. בלעדיו, אולי היה מאבק מסקרן בין גרג פופוביץ', שבשקט בונה עוד קבוצה מעניינת בסן אנטוניו, לטום תיבודו, שאיכשהו הפך את הניקס לקבוצת הגנה בכירה.

שחקן ההגנה: רודי גובר (יוטה)

עד הפציעה שלו, אנתוני דייויס היה מועמד מוביל לתואר הזה. ההגנה של הלייקרס מדורגת ראשונה בליגה בזכות עבודה קבוצתית, אבל דייויס הוא הציר המרכזי שלה. גם למיילס טרנר יש קייס בעונה עם 3.4 חסימות למשחק ותחושה שהוא נמצא בכל מקום באיזור הצבע. אבל גובר הוא העוגן ההגנתי של קבוצת ההגנה השנייה בליגה. הנוכחות המוכרת שלו בצבע מאפשרת לשחקני החוץ ללחוץ יריבים ולהימנע מעזרה בפיק נ' רול. הוא שיפר את ההתמודדות שלו עם קלעי חוץ (אבל יצטרך להוכיח את זה גם בפלייאוף) וחוץ מה-MVP המיועד אף אחד לא מסתדר איתו.

השחקן השישי: ג'ורדן קלארקסון (יוטה)

אוקיי, המגמה ברורה. לג'אז אין אף שחקן בין עשרת המצטיינים, אבל זו קבוצה מאומנת, עם הגנה נהדרת וגם עם ספסל איכותי. ג'ו אינגלס ודריק פייבורס מספקים איכות וחוכמת משחק כל ערב, אבל המוציא לפועל המרכזי על הספסל הוא קלארקסון. הסקורר שהגיע מקליבלנד באמצע העונה שעברה השתלב נהדר ורק משתדרג ככל שהזמן עובר, הוא לוקח חלק במשחק הקבוצתי הנהדר ויודע ליצור מצבי זריקה ולקלוע זריקות קשות במעט המקרים בהם ההתקפה נתקעת. קלארקסון מוביל את מחליפי הליגה עם 18.1 נקודות למשחק, כולל 3.2 שלשות למשחק ב-37.5 אחוזים. יש עוד כמה מועמדים ראויים לתואר, אבל קלארקסון מבצע השנה בצורה הטובה ביותר את תפקיד השחקן השישי הקלאסי: הסקורר שעולה מהספסל ויכול לשנות משחקים לבד.

עוד ראויים לציון: כריס בושיי, שייק מילטון, פטי מילס, מונטרז הארל ומי שיככב בפסקה הבאה.

הרוקי: טייריס האליברטון (סקרמנטו)

כאן מדובר בדו קרב בין שני שחקנים מרשימים מאוד, שנראה שיימשך לכל אורך העונה. לאמלו בול מסתפק במקום השני כי לקח לו קצת יותר מחודש להיכנס לעניינים, אבל ב-14 המשחקים האחרונים הוא מספק 20 נקודות למשחק באחוזים לא רעים, 6.2 ריבאונדים, 6.5 אסיסטים ו-1.9 חטיפות. לאמלו נראה כמו שחקן שהמשחק בא לו מאוד בקלות, הוא קורא מהלכים ברמה הגבוהה ביותר ויש לו את הכלים לבצע כל מה שהוא רוצה.

האליברטון, לעומתו, פתח הכי חזק שלו ואז הגביר. הוא משחק עם בגרות של שחקן וותיק ומספק לסקרמנטו את אחת השורות הסטטיסטיות היעילות בליגה: 13.2 נקודות ב-49.4 אחוזים מהשדה, 2.4 שלשות ב-43.3 אחוזים, 5.4 אסיסטים על 1.5 איבודים. מהרגע שנפתחה העונה אנחנו מחכים שהגארד היצירתי שסקרמנטו בחרה במקום ה-12 יירד לקרקע, שהסגנון ההרפתקני שלו יוביל לאיבודים, שהזריקה המשונה שלו תפסיק להיכנס, אבל זה לא קורה. לקינגס יש סוף סוף פגיעה בול בדראפט.

עוד ראויים לציון: עמנואל קוויקלי, ג'יימס ווייזמן, סאדיק ביי.

השחקן המשתפר: ג'וליוס רנדל (הניקס)

שחקן של הניקס מועמד לזכות בתואר אישי? מתי זה קרה לאחרונה? העונה החביבה של הניקס מתבססת בעיקר על הגנה, בזמן שרוב הזמן רנדל הוא כל ההתקפה של הקבוצה. משחקן מוכשר שהחסרונות שלו עולים בהרבה על היתרונות רנדל הפך לאולסטאר שמוביל במו ידיו קבוצה למאבקי הפלייאוף. הוא מתפקד כפוינט פורוורד ומספק שיאי קריירה בנקודות (23.2), כמות שלשות (1.9), אחוזי שלשות (41.6, זינוק של 14 אחוזים מהעונה שעברה), אחוזי עונשין (80.8), ריבאונדים (11) ואסיסטים (5.5). יהיה לו פייט לא קל מזאק לאבין, עוד אולסטאר לא צפוי עם שיפור עצום באחוזי הקליעה מכל טווח, וגם מטרי רוז'יר שפורח לצד מובילי הכדור הרבים בשארלוט, אבל המהפך של רנדל הכי פחות הגיוני.