חדלות פירעון: בית"ר ירושלים כמטאפורה מושלמת לבעלים שלה

הכניסה למעטים שפוקדים את יציעי טדי בימי הקורונה נעשית, בניגוד לרוב האצטדיונים בארץ, דרך קווי המגרש עצמו. אחרי גרם אחד של מדרגות נפרש הירוק במלוא הדרו. למרות החיוורון העצום שגרמה השנה האחרונה לענף, ההיתקלות הראשונה בדשא, ועוד מהגובה הטבעי שלו, היא תמיד רגע מפעים. עלי מוהר המנוח כתב פעם כמה מרגשת העלייה במדרגות בלומפילד (זה של שנות ה-80, לא הגרסאות שבאו לאחר מכן), שבסיומה מחכה הפרס הגדול - המפגש עם המגרש. אז בדיוק כזה.

אבל האופוריה נמשכת כמה שניות בלבד. לאחר שמתיישבים באצטדיון הקר והמנוכר שמים לב לתאורה החלושה והמדכאת, למחסור החמור בזרקורים, במיוחד מאחורי השערים. השילוב של האור הצהוב לייט עם הירוק הבוהק, על רקע היציעים הריקים, מייצר תחושת עגמומיות, כזו שהולמת את 11 השחקנים בצהוב-שחור, אלה שהמקום הזה הוא ביתם. בית"ר ירושלים היא קבוצה קודרת, מוכה, עצובה, ולא די בניצחון, הרואי ככל שיהיה, על מכבי נתניה כדי לטשטש את הרושם השלילי שבנתה במו ידיה במשך השנים האחרונות.

שתי קבוצות שזה עתה החלימו ממכת קורונה המונית שיחקו אתמול. שתיהן ספגו תבוסה ביתית בהפרש של שלושה שערים. על פניו, המכנה המשותף ברור. גם קובי רפואה ("יש לי 200 אלף תירוצים אבל לא אגיד אפילו אחד") וגם שי ברדה ("במחצית שחקנים ביקשו לצאת כי הם גמורים") רמזו-אמרו שהסיפור הזה שיחק תפקיד מרכזי. הם צודקים, אין צל של ספק ואסור לזלזל בטיעון הזה. לוקח זמן להחלים מקורונה ואיש מאיתנו לא היה רוצה להיות עידן ורד של הדקה ה-75. ועדיין, לפחות במקרה של בית"ר ירושלים, מדובר בהנחה שפשוט לא מגיעה לה.

כי בסופו של דבר, אין תירוץ להגנה כל כך חלשה. אין צידוק להרכב כל כך איטי, גם כשהשחקנים בו בריאים לחלוטין. הרי כך בדיוק נראתה בית"ר גם בסיבוב הקודם בחיפה ואז איש לא נדבק. הרי גם אז הייתה יוצאת בתבוסה מביכה אלמלא איתמר ניצן, נקודת האור היחידה שלה לכל אורך העונה. אין סיבה שאחרי כל כך הרבה דיבורים ושאיפות - שיחות, לכאורה, עם ליאור רפאלוב, וצירוף, לכאורה, של עומר אצילי, ושותפות, לכאורה, עם שיח' אמראתי נכלולי, בית"ר ירושלים תיאבק בשלב מאוחר של העונה הרגילה על מקום בפלייאוף העליון, כשהסיכוי שלה להגיע אליו לא מדהים. רק נזכיר שכשבית"ר הגיעה למקום השלישי, עבור חוגג זו הייתה אכזבה עצומה. ומה עכשיו?

סמוך לשעת המשחק התפרסמה בגלובס ידיעה על כך שבית המשפט המחוזי בתל אביב הוציא צו פירוק לאחת החברות של חוגג, מאחר שהיא מצויה בחדלות פירעון. אין קשר לבית"ר, כמובן, אבל צירוף המקרים הזה שמיימי ממש. אותו חוגג, שבחסותו מתפזרת ה"לכאורה" לכל עבר, לא מצליח להוכיח שמאחורי הצ'קים שלו יש כיסוי. רק במקרים נדירים המציאות והמטאפורה הופכות לאחת. אתמול בטדי נרשם אחד המקרים הללו. אם לא בכדורגל, בחיבורים סמליים ננוחם.

רק משחק אחד היה יותר קל למכבי חיפה העונה: המפגש הקודם מול בית"ר ירושלים. עם קצת יותר ריכוז וקצת פחות ניצן, הירוקים היו יוצאים אתמול עם שישה ואולי שבעה שערים מטדי. מכבי חיפה גדולה בכמה מספרים על בית"ר ירושלים, וזה משהו שקל לכולנו לומר בדיעבד, רק שזה לא היה ממש מובן מאליו לפני המשחק, בטח לא לאור ההתפתחויות של השבוע האחרון.

לפני שלושה שבועות, כששחר פיבן כבש שער עצמי, מכבי חיפה הגדילה את היתרון על מכבי תל אביב ל-11 נקודות למשך שלוש דקות. אתמול היא עלתה למשחק כשהיא רואה את הגב של האלופה. הניצחון בדרבי היה סבבה והכול, אבל גם הוא לווה בשחרור מתח מוגזם שעלול לעלות ביום רביעי בכמה מורחקים יקרי ערך. המטען הזה היה יכול להכריע אמש, במיוחד כשאנחנו זוכרים איך מכבי חיפה כשלה לא אחת בעבר במבחנים כאלה.

אלא שלחץ לא היה שם. עקבתי אחרי ברק בכר. הוא היה רגוע על הקווים מהדקה הראשונה. אחרי שני השערים בדרבי והשלישייה בטדי, נראה שמכבי חיפה יצאה סופית מהתלות בניקיטה רוקאביציה. אולי אין לה את הסטרייקר האימתני על המגרש, אבל יש את חזיזה, את שרי ואפילו דוניו נכנס לעניינים. עם הצירוף של עוואד ואולי גם יותר דקות של מאור לוי הצעיר והמוכשר, מול רוב הקבוצות בליגה זה אמור להספיק.

האם מכבי חיפה של שנים עברו הייתה קורסת במשחק הזה? אולי. האם היא בהכרח תיקח אליפות השנה? אף אחד לא יכול להבטיח את זה, אבל אמש היא שוב הראתה שהשנה יש בה משהו קצת אחר, שהפעם המועדון הזה יודע להתמודד עם אתגרים במקום לברוח מהם ולהיכנע להם. אתגר נוסף מחכה לה ביום רביעי בבית הדין. מה שבטוח, הוא יהיה הרבה יותר קשה מזה שבו נתקלה אתמול.