לפני שבועיים התמקדנו במוליכת המערב יוטה, שרק נהייתה מרשימה יותר מאז. היום הגיע הזמן להתמקד במוליכת המזרח. כמו יוטה, גם פילדלפיה מספיק מרשימה בפתיחת העונה כדי להעלות ברצינות את השאלה אם צריך להוסיף אותה לרשימת הקונטנדריות הבכירות. כמו במקרה של הג'אז, התחושה היא שמשהו התחבר בקבוצה הנוכחית באופן מוצלח יותר מכל גרסה קודמת שנבנתה סביב הרכז והסנטר האיכותיים שמחפשים כבר כמה שנים את הפורמולה המנצחת. וכמו במקרה של יוטה, לצד אופטימיות שהולכת וגוברת יש כמה סימני שאלה שניתן יהיה לענות עליהם רק בפלייאוף.
המאזן של פילדלפיה הוא 8:18, ולפני הכל צריך להבהיר שהוא אפילו משקר לרעה. הקבוצה של דוק ריברס היא אחת מהקבוצות שסבלו ממכת קורונה במהלך העונה, מה שבא לידי ביטוי בכמה משחקים בהם רוב השחקנים הבכירים לא שיחקו. מדד נכון יותר לחוזק של הסיקסרס יהיה המאזן במשחקים בהם שיחקו השחקנים הבכירים: במשחקים של ג'ואל אמביד המאזן הוא 4:17 ובמשחקים של בן סימונס 5:18, גם שחקנים נוספים רושמים מאזנים דומים במשחקים שלהם. במילים אחרות: אלמלא מכת הקורונה, פילדלפיה כנראה הייתה נאבקת עם יוטה והלייקרס על המאזן הטוב בליגה.
כל מה שקורה בפילדלפיה בשנים האחרונות נסוב סביב אמביד וסימונס, ההתפתחות שלהם, ההיררכיה ביניהם ושאלת ההתאמה שלהם. גם ההצלחה הנוכחית מתבססת קודם כל על שניהם, אך את הדיון נכון יותר להתחיל במה שקרה סביבם. אחרי ניסוי קבוצת האקסטרה אקסטרה לארג' הכושל בשנה שעברה, המנהל החדש דריל מורי יכול לרשום לעצמו הצלחה ראשונה מהירה מאוד. הוא ביצע מהלכים שגרמו לו לאבד כישרון וגיוון, כדי להביא שחקנים שהוא הרגיש שמתאימים לשחק לצד שני כוכבים שאפקטיביים בעיקר קרוב לסל. סת' קרי ודני גרין הם לא סתם קלעי שלשות, הם קלעי שלשות בתנועה שלא מפסיקים לזוז ולהטריד את ההגנות. יחד עם טוביאס האריס יש לדוק ריברס שלושה מומחי שלשות בחמישייה שמרווחים את המגרש עבור צמד הכוכבים. אם הם מסוגלים להתפתח לצמד שמוביל קבוצות לצמרת הגבוהה, זו הסביבה האידיאלית לשם כך, ההזדמנות הטובה ביותר שהייתה להם עד כה.
אחד מהם אכן לוקח את ההזדמנות. ג'ואל אמביד ביצע את קפיצת המדרגה מכישרון ענק לסופרסטאר שלם, מועמד לגיטימי ל-MVP. הוא עשה את זה בזכות שדרוג בשני תחומים מרכזיים. הראשון הוא הקליעה מכל הטווחים שרחוקים מהסל. הסנטר הקמרוני שיפר את האחוזים שלו באופן משמעותי. ביחס לעונה שעברה, אחוזי השדה זינקו מ-47.7 ל-54.5, אחוזי השלוש מ-33.1 ל-38.1 ואחוזי העונשין מ-80.7 ל-84.9. הזינוק הגדול ביותר מגיע בקליעה מחצי מרחק: מ-40.2 אחוזים בעונה שעברה ל-56.6 השנה, שזה גם האחוז הגבוה ביותר מבין 48 שחקנים עם לפחות 50 זריקות מחצי מרחק השנה. עם הקליעה הקטלנית מחצי מרחק, אמביד יכול להתחיל מהלכי פוסט רחוק יותר מהסל ולעלות לקליעה סטייל טים דאנקן, הוא אוהב גם לתקוף עם הפנים לסל ולעצור במהירות מפתיעה לקליעה. כמעט בלתי אפשרי גם להקשות על הזריקה של אמביד וגם למנוע ממנו לחפור את דרכו לצבע, איום הקליעה החדש מוציא שומרים משיווי משקל ועוזר לו לסחוט מהם עבירות.
מה שמוביל אותנו לשדרוג השני. אמביד סוחט השנה עבירות בקצב היסטורי ומוביל את הליגה עם 11.4 זריקות עונשין למשחק. התכונה שמאפשרת לו את זה היא מהירות תגובה נדירה לשחקן בגודל שלו. הוא מנצל כל טעות קטנה של שחקן ההגנה עם תנועה מהירה שיוצרת מגע לפני שהשומר שלו מבין בכלל מה קרה. כך, כל עמידה לא יציבה, שליחת ידיים קדימה או תנועה מהירה מדי קדימה מול איום הזריקה של אמביד הופך מיד לסחיטת עבירה. כמו במקרה של שאר סחטני העבירות הגדולים זה לא כדורסל אסתטי במיוחד, אבל הוא הופך את אמביד לכמעט בלתי ניתן לעצירה באחד על אחד.
מהירות התגובה היא גם התכונה הלא מוערכת דיה בהגנה של אמביד. הוא לא רק ממוקם נהדר בצבע והופך את הסיקסרס לקבוצה שהיריבות שלה קולעות באחוזים הנמוכים ביותר מתחת לסל (58.3), הוא גם קורא סיטואציות ברמה הגבוהה ביותר. כמה פעמים במשחק הוא מזהה מה ההתקפה מתכננת ובעזרת תנועה מהירה מחסל את המהלך. נראה שהוא שדרג במיוחד את הגנת הפיק נ' רול בטווחי הביניים, את היכולת להישאר קרוב למוביל הכדור כדי למנוע ממנו לעלות לזריקה עד שהשומר שלו מתגבר על החסימה ואז לחזור לשחקן שלו בדיוק כאשר הוא מקבל את הכדור. שיפור נוסף במשחק שלו קשור ליכולת להימנע מעבירות, גם בהגנה וגם בהתקפה, הוא מדוד ומחושב יותר בתנועה שלו, שזה בדרך כלל מה שקורה כשכישרון עצום הופך לשחקן עצום.
בן סימונס לא ביצע קפיצת מדרגה דומה. תפקידו המרכזי בכוח הוא לקבל את המעמד שלו כמספר 2 בקבוצה של אמביד וכשחקן שתורם למשחק בהרבה מאוד דרכים שלא קשורות לצבירת נקודות. והוא אכן מקבל את מעמדו החדש. הוא אפילו לא הסקורר המשני של פילדלפיה, התפקיד הזה שייך לטוביאס האריס, אבל הוא מנהל את משחק, מריץ התקפות מעבר, מפעיל את הקלעים, משמש גם כחוסם וגם כנחסם בפיק נ' רול ושומר על כוכבי היריבה בארבע עמדות שונות. הוא נלחם בחסימות, מקשה על רוב הזריקות ונראה כמו השומר האישי האולטימטיבי, לצד הרבה מאוד האסל שהוא מספק. סימונס צייץ לאחרונה שהוא שחקן ההגנה הטוב בליגה. הוא קצת מגזים, זה תואר שצריך להרוויח כשמנטרלים את השחקנים הטובים בעולם בפלייאוף, אבל הוא בהחלט מתפתח להיות אחד הסטופרים הבכירים ב-NBA. הציוץ הזה מבהיר גם על מה גאוותו של סימונס. לצד סימני השאלה על ההתאמה ההתקפית ביניהם, חשוב לציין שסימונס ואמביד הם שני שחקני הגנה משובחים שעובדים נהדר ביחד והופכים את פילדלפיה לאחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה (מדורגת כרגע רביעית ביעילות הגנתית).
במשחקים האחרונים סימונס מתחיל למצוא גם את התפקיד ההתקפי שלו בסיטואציה החדשה. מכיוון שקליעה מבחוץ לא נראית באופק, הוא הופך לשחקן פוסט לכל דבר. הוא מוריד את השומרים שלו לצבע עם הגב לסל ומשם מנצל את יתרון הגודל והזריזות שלו כדי להגיע לזריקות מתוך הצבע. סימונס מסוגל לסיים עם שתי הידיים ואם ההגנה מביאה עזרה הוא יודע למצוא שחקנים פנויים בשטח צר מאוד. הוא הגארד שמבצע הכי הרבה מהלכי פוסט בליגה, וזו דרך יצירתית וחכמה לנצל את סט הכישורים הייחודי שלו. ריברס, לעומת ברט בראון שהיה לפניו, משתמש בפיק נ' רול בין סימונס לאמביד, ובזמן האחרון הפיק נ' רול מתבצע קרוב מאוד לסל, לפעמים ממש בתוך הצבע, מה שנותן לסימונס את מעט המרווח שהוא זקוק לו כדי לייצר מצב זריקה לעצמו או למישהו אחר. בחמשת המשחקים האחרונים סימונס קולע 17.8 נקודות ב-66.1 אחוזים מהשדה, ואם זו תחילתה של מגמה זו בשורה נהדרת לסיקסרס.
גם מסביב לשני הכוכבים יש חלוקת תפקידים מאוד ברורה. סת' קרי הגיע לסיטואציה חלומית עבורו ומבצע חיקוי מושלם של ג'יי ג'יי רדיק, בדגש על המשחק בין שניים שלו עם אמביד ולפעמים סימונס. קרי נראה כמו גרסה שלמה יותר של רדיק, הוא יודע לצאת מחסימה ולהמשיך תנועה לא רק לזריקה מחצי מרחק אלא גם כדי להגיע לטבעת. הוא גם שומר הרבה יותר טוב מרדיק. האח הפחות מוכר לבית קרי עומד כרגע על 50 אחוזים משלוש ועדיין לא החטיא עונשין העונה, וזה קורה למרות שהוא חלה בקורונה ועוד לא חזר לעצמו לחלוטין מאז. דני גרין הוא שועל קרבות וותיק עם שתי טבעות בשנתיים האחרונות, הוא מחפש בעיקר את השלשות מהפינה שהוא אוהב ויודע לנוע פנימה ללא כדור בתזמון מדויק כאשר ההגנה מרוכזת במהלכי פוסט של אמביד וסימונס.
טוביאס האריס, כאמור, הוא הסקורר המשני. הוא מרגיש מצוין בהיררכיה החדשה ומביא לידי ביטוי את היכולת שלו לקלוע מכל טווח. כמעט תמיד הוא חזק יותר או זריז יותר מהשומר שלו. באופן קאונטר-אינטואיטיבי, דוק ריברס לא מפזר את הדקות של סימונס ואמביד, נותן להם לנוח ביחד ומשאיר את טוביאס כשחקן המרכזי עם החליפים בתחילת הרבע השני והרביעי. בזמן האחרון דוק התקבע על יחידה שנייה של שייק מילטון, מאטיס תייבול, פורקאן קורקמאז, טוביאס ודוויט הווארד, לחמישייה הזאת יש נט רייטינג מצוין של 18.7 ב-56 דקות משותפות. קבוצה גדולה זקוקה ליחידה שנייה ראויה, ויכול להיות שריברס מצא את שלו.
מילטון מתפתח לסקורר ויוצר משני שמתבסס על פיק נ' רול עם דוויט ויודע לקחת כל מה שההגנה נותנת: עלייה לשלשה מכדרור, נתיב לצבע לפלואטר יעיל, האלי הופ לדוויט או הוצאה לאחד הקלעים. ניתן כבר לדבר עליו כמחליף ראוי בקבוצה טובה. דוויט עצמו הוא שועל קרבות וותיק נוסף שעושה כל מה שפילדלפיה צריכה מהסנטר המחליף שלה. תייבול וקורקמאז משתלבים יפה בחמישייה השנייה, אבל הראשון חלש מאוד בהתקפה והשני בהגנה, ולא בטוח שבפלייאוף ניתן יהיה להשתמש בהם באופן עקבי.
בסגל של מורי חסר עוד שחקן כנף יעיל בשני הצדדים, וניתן להניח שהג'נרל מנג'ר האקטיבי יעבוד במטרה למצוא אחד כזה. יש לו חוזים גמורים שמצטברים לסכום סביר, את תייבול וטייריס מקסי כצעירים מבטיחים ואת כל בחירות הסיבוב הראשון שלו פרט לאחת ב-2025. אם הוא רוצה לחשוב בקטן הוא יכול לנסות להשיג מישהו כמו טרנס רוס (לאורלנדו יימאס מהעונה הזאת מתישהו, לא?), יש לו כלים לחשוב גם בגדול יותר, על מישהו כמו ויקטור אולדיפו, למשל.
אם מורי רוצה לחשוב מאוד בגדול, הוא כבר הראה שגם סימונס יכול רלוונטי להצעות. סימונס היה על השולחן כשפילדלפיה הייתה אחת משתי המועמדות הסופיות להביא את ג'יימס הארדן. אנחנו לא יודעים מה הפיל את ההצעה, יש שמועות שהסיקסרס סרבו לתת גם את מקסי, אבל אוסף הבחירות של ברוקלין כנראה היה יותר מכפי שמורי היה מוכן לשלם. השחקן היחיד שניתן לשקול טרייד של סימונס עבורו הוא בראדלי ביל, ויהיה מאוד מעניין אם מורי יתעניין באפשרות הזאת.
אבל בינתיים, יש לו יותר ויותר סיבות לתת לסגל הנוכחי, עם חיזוק מינימלי, לרוץ בפלייאוף. רק בסדרה נגד יריבה חזקה נוכל לבחון את שיתוף הפעולה בין סנטר שעובד בעיקר קרוב לסל לרכז שקולע רק מתוך הצבע. יכול להיות שהגיוון החדש של אמביד, כולל שדרוג הקליעה משלוש, יקל על שיתוף הפעולה הזה, יכול להיות שריבוי הקלעים מסביבם יספיק כדי לאפשר להם לעבוד בצבע ביחד. ניהול המשחק וההגנה של סימונס הופכים אותו לשחקן חשוב מאוד גם בלי לקלוע. אולי צריך לחשוב על פילדלפיה כגרסה ההפוכה של ברוקלין: ההתקפה רק צריכה להיות מספיק טובה כדי לאפשר לאיכויות ההגנתיות של הכוכבים לעשות את ההבדל.
בשורה התחתונה, סימן השאלה החשוב ביותר שייענה בפלייאוף הקרוב הוא היכולת של אמביד להיות השחקן המוביל במועמדת אמיתית לאליפות. עד כה הוא התקשה לשרוד סדרות ארוכות, להגיע למאני טיים עם מספיק אוויר כדי להיות אפקטיבי ולהתמודד הגנתית עם יריבות שדרושות ממנו לעבוד מחוץ לצבע. הקליעה המשודרגת והניסיון המצטבר יכולים לספק לו כלים לפתור את כל בעיות העבר. אם זה יקרה, מורי ימצא בסופו של דבר את כוכב המשנה הנכון עבורו, בין אם מדובר בסימונס או בשחקן שיגיע במקומו.