הגענו לשלב הזה בעונה בו אנו תוהים אם הפעם צריך לקחת את יוטה ברצינות. כל שנה יש לג'אז את הריצה הזאת שבה היא נראית כמו אחת הקבוצות הטובות ב-NBA ומועמדת של ממש לאליפות, ובכל שנה מחדש אנחנו מתבדים בפלייאוף. אבל השנה הריצה הזו מגיעה מוקדם מהרגיל, לא אחרי חצי עונה בינונית אלא רק אחרי שמונה משחקים של גישושים, שמיד אחריהם יוטה ניצחה 11 משחקים רצופים. רצף הניצחונות הוביל את יוטה לפסגת הליגה, אפילו מעל לקבוצות של לוס אנג'לס, וזה כבר מקום חדש עבור הגרסה הנוכחית של הג'אז. אז אולי הפעם בכל זאת? הגעתי לכתבה הזו סקפטי, אבל מבט מעמיק בקבוצה של קווין סניידר נותן סיבה טובה להרהורים נוספים בעניין.
עשרה מ-11 הניצחונות הרצופים של הג'אז היו בפער דו ספרתי, ברבים מהמשחקים הם פותחים פער מוקדם ולא נותנים ליריבה אפשרות לחזור. הנתון הבולט ברצף הזה, ובעצם בכל העונה, הוא שיוטה הפכה לקבוצת השלשות הטובה בליגה. עונתית היא קולעת הכי הרבה שלשות - 16.8, ומדורגת שנייה באחוזים עם 39.8, ברצף הניצחונות המספרים האלה עלו ל-18.5 שלשות למשחק ב-41.9 אחוזים. יוטה הובילה את הליגה באחוזי שלשות בעונה שעברה עם 38, אבל עם פחות זריקות. השנה היא יוצרת לעצמה 22.7 שלשות חופשיות לחלוטין במשחק (מקום שלישי בליגה), עלייה של יותר מחמש ביחס לעונה שעברה, וקולעת אותן ב-42.8 אחוזים (גם מקום שלישי). שישה שחקנים שונים קולעים בין 1.7 ל-3.4 שלשות למשחק באחוזים שנעים בין 38.5 ל-45, נתון נדיר שנובע משילוב בין איכות הקלעים לאיכות הזריקות.
מה שמעניין במיוחד זה שקפיצת המדרגה של יוטה השנה לא נובעת מקפיצת מדרגה של הכוכבים שלה. רודי גובר עושה אותו דבר כבר כמה שנים, הוא ממשיך להיות עוגן הגנתי שמשמש גם ככלי התקפי חשוב כחוסם-על. דונובן מיטשל אפילו מעט מאכזב בפתיחת העונה ביחס לציפיות אחרי סדרת הפלייאוף הנפלאה מול דנבר. הוא לא משתלט על משחקים כפי שעשה בסדרה ולא עלה לדרגת מועמד אמיתי ל-MVP אפילו כשהקבוצה מאוד מצליחה (שני הניצחונות האחרונים היו בלעדיו). הוא פתח את העונה לאט, אבל ברצף הניצחונות כבר איפס את הידית ומספק מספרים יעילים. בויאן בוגדנוביץ', שהיה הסקורר המשני בעונה שעברה עם יותר מ-20 נקודות למשחק עד שנפצע, פתח את העונה חלש מאוד וקולע 13.9 נקודות ב-38.5 אחוזים מהשדה (וזה עוד אחרי ההתפוצצות הלילה).
קפיצת המדרגה הזו לא נובעת גם משדרוג של הצוות המסייע בקיץ. השחקן המשמעותי היחיד שהצטרף הוא דרק פייבורס, שחוזר אחרי גיחה של שנה לניו אורלינס, הפעם לתפקיד סנטר מחליף במשרה מלאה. העובדה שהרכש היחיד הוא בעצם שחקן וותיק מאוד במועדון ובשיטה של סניידר מצביעה על ממד ההמשכיות שעשוי להיות הרמז הראשון שמסביר את ההצלחה המוקדמת. כולם כבר מכירים את המערכת ויודעים לעבוד בתוכה, אין צורך בתקופת התאקלמות בזמן שרוב הליגה נמצאת בתקופה כזאת.
מייק קונלי היה צריך תקופת התאקלמות בעונה שעברה. הוא סבל מפציעות, נראה הרבה מעבר לשיא ולא היה מחובר לקבוצה. השנה, קונלי כבר נותן את מה שיוטה קיוותה לקבל מרכז וותיק ואיכותי. אמן הפיק נ' רול דיבר על כך שנזקק לזמן כדי להתרגל למעבר משנים של משחק בין שניים עם מארק גאסול, שהיה מתגלגל החוצה אל קו השלוש, למשחק בין שניים עם גובר שמתגלגל פנימה. כיום ניתן לראות ניצנים של תיאום בין קונלי לסנטר הצרפתי שמזכירים את התיאום שלו עם הסנטר הספרדי. בגיל 33 קונלי הוא כבר לא השומר הבכיר שהיה בעבר, אבל הוא ממשיך להקשות על פוינט גארדים בגודל שלו.
פרט לקונלי שחוזר לעצמו, ניתן לציין כמה שחקנים שמגיעים לשיאים חדשים מבחינתם. רויס או'ניל משתבח כל שנה. הוא ממשיך לשמור על רוב השחקנים הבכירים של היריבות, כולל שחקני פנים, ובזמן שהוא לא מהסטופרים הבכירים בליגה הוא לומד להתמודד עם יותר ויותר שחקנים. בהתקפה, או'ניל קולע 1.7 שלשות ב-44 אחוזים די מדהימים, הוא מביא לשלמות את התנועה על קו השלוש ברגע המדויק ביותר כדי לפתוח זווית מסירה לשחקן שחודר. הוא יודע גם למסור את המסירה הנוספת שמפנה שחקן אחר ומרגיש הרבה יותר בנוח להגיע לטבעת ולהוציא לקלעים.
על הספסל, לצד פייבורס וג'ו אינגלס שעושים את העובדה השקטה והיעילה שלהם, יש עוד שני שחקנים שנמצאים בשיאם. ג'ורדן קלארקסון הופך לשחקן השישי האידיאלי, סקורר איכותי שמתבסס על שלשות ופלואוטרים קשים בצבע שהוא קולע באחוזים נהדרים. עם 17.9 נקודות למשחק באחוז קליעה משוקלל (True Shooting) של מעל ל-60, הוא נראה כמו המועמד המוביל לתואר השחקן השישי של העונה. ג'ורג' ניאנג משתלב נהדר בשני הצדדים כשחקן משלים ובתשעת המשחקים האחרונים כבר נראה כמו שחקן רוטציה איכותי שתורם 8.2 נקודות ו-1.7 שלשות למשחק ב-39.5 אחוזים.
כשאוספים את כל השמות מגיעים לתשעה שחקנים שיוצרים רוטציה נהדרת. סוד ההצלחה של יוטה הוא באיכות המצטברת הזאת, שמתחלקת נהדר בין עמדות ויכולות, כל אחד יושב בול במקום שלו. יוטה הנוכחית נראית כמו הגרסה הטובה ביותר של עצמה, פאזל שלם ונטול חורים. מהרגע שגובר התפתח לעוגן הגנתי ומיטשל התפתח מהר מהצפוי לסקורר בכיר, זו הקבוצה שדניס לינדזי רצה לבנות סביבם. הכוכבים לא ברמה של הקונטנדריות הבכירות, אבל הסגל איכותי ועמוק והשיטה מביאה לידי ביטוי את היתרונות שלו כדי לשחק כדורסל ברמה שאף קבוצה אחרת בליגה לא מתקרבת אליה כרגע.
בגרסה הטובה ביותר של יוטה, יש לסניידר אפשרות להעמיד למשך כל 48 הדקות חמישייה ברמה של חמישייה פותחת של קבוצת פלייאוף. בסגל מלא, יוטה נראית כל הזמן אותו הדבר, כשסנטר עם נוכחות דומיננטית בצבע בשני הצדדים מוקף בארבעה שחקני חוץ, בדרך כלל שני גארדים יוצרים ושני שחקני כנף עם מבנה מאסיבי. סניידר מחלק את הדקות כך שכאשר מיטשל נח קונלי וגובר משחקים ביחד, כדי שהפיק נ' רול שלהם יהיה מניה התקפית בטוחה בדקות המנוחה של הסקורר הבכיר שלו. ארבע מחמש החמישיות היעילות ביותר של יוטה ששיחקו לפחות עשרים דקות כוללות את קונלי ולא את מיטשל, שלוש מהן כוללות גם את גובר.
בגרסה הטובה ביותר של יוטה אין ממש חסרונות. בכל רגע נתון יש על הפרקט שני מובילי כדור, ארבעה קלעי שלשות מצוינים וארבעה שחקנים שמסוגלים להגיע בכדרור לצבע ולהוציא לקלע, גם בצד הרחוק. הם מוקפים בחוסם בכיר שמהווה איום קבוע ללוב וריבאונד התקפה (יוטה היא קבוצת ריבאונד ההתקפה השנייה בליגה ובכלל קבוצת ריבאונד מצוינת, נתון שבדרך כלל לא הולך יחד עם קליעה עילאית). אם המהלך הראשון של ההתקפה לא מייצר מצב זריקה, מוציאים כדור החוצה וכמעט כל מי שמקבל את הכדור יכול להתחיל מהלך של פיק נ' רול מול הגנה לא מאורגנת. בהתקפה סטנדרטית של הג'אז גובר יכול לנוע בין שלושה שחקנים שונים ולחסום להם עד שמשהו נוצר. אין פוזשנים מבוזבזים, אין כמעט זריקות קשות, בטח לא בשלב מוקדם של שעון הזריקות, כל שחקן שמתחיל תנועה לצבע יודע שאם הוא נתקע הוא יוציא את הכדור ומישהו אחר ינסה.
בגרסה הטובה ביותר של יוטה אין חסרונות גם בהגנה. גובר הוא עדיין אחד הסנטרים ההגנתיים הבכירים בליגה ופייבורס הוא בעצמו סנטר הגנתי בכיר, כך שתמיד יש נוכחות הגנתית משמעותית בצבע. סניידר נותן להם לשמור על קלע השלשות הפחות טוב של היריבה, גם אם לא מדובר בסנטר. בין שבעת שחקני החוץ אין מומחה הגנה בכיר, אבל כולם באים לעבוד ואף אחד לא יוצר חור משמעותי. אינגלס ובוגדנוביץ' לא נראים ככה, אבל הם שומרים טוב על שחקני כנף ויחד עם או'ניל יוצרים שלישייה של שחקנים שיכולים לשים גוף על הפורוורדים הבכירים שמסתובבים במערב. קונלי הוא השומר הבכיר על גארדים זריזים סטייל סטף קרי וגם מיטשל לא נרתע מעבודת הגנה על גארדים מאיימים. קלארקסון וניאנג משתלבים טוב בהגנה הקבוצתית ויש להם שילוב מספק של גודל וניידות לעמדה שלהם כדי לא להפוך לחור שהיריבות מנצלות.
הגרסה הטובה ביותר של יוטה משחקת בהרמוניה שמזכירה קבוצות גדולות באמת. יש פוזשנים הגנתיים בהם החבורה של סניידר נראית לרגע כמו גולדן סטייט הגדולה, כמו יחידה אחת שמישהו מושך למעלה בחוטים ומזיז ביחד. הם יודעים מתי לבצע חילופים ומתי לא ומבינים מתי יש צורך בעזרה ומתי לא. סניידר מתנסה מדי פעם באיזורית וגם בכך יוטה נראית מצוין, השחקנים שלו מבינים שלא מספיק לעמוד בשטח מסוים אלא צריך לנוע בתוכו בהתאם להתפתחות ההתקפה. במשחק ההתקפה של יוטה בולטת מן נינוחות בה הכול נראה קל. תרגילי החסימות מייצרים יתרונות קטנים שהשחקנים מנצלים כדי להגדיל עוד קצת ועוד קצת עד שנוצר מצב זריקה. הפריסה של השחקנים על קו השלוש כל כך טובה והתנועה שלהם לאורך הקו כל כך חכמה שנדמה שתמיד יש שחקן-שניים פנויים למסירה בדיוק בזווית הנוחה למוסר.
האם, לאור כל זאת, הגרסה הטובה ביותר של יוטה מסוגלת להתמודד על אליפות? בפלייאוף יצוצו מחדש כל החסרונות שרלוונטיים במיוחד לסדרות נגד קבוצות איכותיות. היכולות ההגנתיות של גובר הרבה פחות מרשימות כשהוא צריך להתמודד בפיק נ' רול עם גארדים שיודעים לעלות לשלשה מכדרור כמו סטף, דמיאן לילארד וג'מאל מארי. המחסור בסטופר בכיר בולט יותר כאשר צריך לעצור כוכבים שמשחקים 40 דקות ומרימים את הרמה בפלייאוף. מיטשל יצטרך להוכיח שהוא מסוגל להתפוצץ גם מול שומרים בכירים מהסוג שלא היו לדנבר רוב הסדרה בעונה שעברה (עד שגארי האריס חזר מפציעה), ושאר השחקנים יצטרכו להוכיח שהם מסוגלים ליצור גם מול הגנות אינטנסיביות שלומדות, עם התקדמות הסדרה, להכיר אותם ואת הניואנסים של המשחק שלהם.
אבל השלמות שבאה לידי ביטוי ברצף הניצחונות מתחילה להיראות כמו תופעה שאסור לזלזל בה. בפלייאוף, בתקווה שהסגל שלו יהיה בריא, סניידר יוכל לצמצם את הרוטציה לשמונה ולשחק תמיד עם שניים מבין קונלי, מיטשל וקלארקסון, שניים מבין או'ניל, בוגדנוביץ' ואינגלס ואחד מבין גובר ופייבורס. הוא יוכל לשחק למשך כל 48 הדקות עם חמישייה איכותית שמשחקת באותו סגנון, תמיד עם סנטר בכיר, תמיד עם ארבעה קלעי שלשות מצוינים, תמיד עם מספר שחקנים יוצרים, בלי חורים בהגנה, עם הרמוניה ומחויבות לכך שלא נותנים מתנות בהגנה ולא לוקחים זריקות מיותרות בהתקפה.
פעם בכמה זמן מגיעה קבוצה כזאת שמצליחה להתמודד ברצינות עם קבוצות הכוכבים הגדולות. אחרי השבועות האחרונים אני כבר לא פוסל את האפשרות שיוטה הנוכחית היא קבוצה כזאת.