נדבק בכישלון: מגיפת הקורונה עלתה לפרנק למפארד במשרתו בצ'לסי

לפני שנה יצאה משלחת מיוחדת מטעם הנהלת ברצלונה לקטאר, על מנת לנסות של לשכנע את צ'אבי להחליף את ארנסטו ואלוורדה כמאמן. קשר העבר סירב. הוא החליט שהעיתוי רחוק מלהיות אידיאלי עבורו, והוא יכול להרשות לעצמו להמתין לעיתוי האידיאלי. הוא לא היה רק קשר אינטליגנטי מאוד על הדשא. הוא אדם אינטליגנטי מאוד גם מחוץ למגרש, ולא היתה לו כל כוונה לשרוף את עצמו מוקדם מדי ללא תמורה.

הוא לא רצה לשמש עלה תאנה עבור הנשיא המושחת ג'וספ ברתומאו, לא היה לו חשק להיכשל כבר עכשיו ולקבל את תווית הלוזר שלא תהיה קלה להסרה. אז הוא ממשיך להתחמם על הקווים ולצבור ניסיון. המשרה תחכה לו. יום יבוא, וצ'אבי יהיה מאמן ברצלונה.

פרנק למפארד קיבל החלטה הפוכה כאשר רומן אברמוביץ' פנה אליו לקראת קיץ 2019. מאוריציו סארי היה בדרך החוצה, צ'לסי חיפשה מחליף, והסמל האולטימטיבי שלה סומן כאדם הנכון למשימה אחרי עונה אחת בלבד כמנג'ר, על ספסל דרבי קאונטי בליגת המשנה. גם למפארד יכול היה לסרב ולהסביר שהוא מעוניין לצבור ניסיון עשיר יותר לפני שהוא לוקח על עצמו אתגר כה גדול. זה היה מתקבל בהבנה בקרב האוהדים, ואולי אפילו מוסיף לו נקודות זכות בקרב העיתונאים. הוא בחר להיענות להצעה, כי יש שתי נקודות שוני מהותיות בין המקרה שלו לזה של צ'אבי.

ראשית, וכאן מדובר בספקולציה מושכלת, למפארד לא היה בטוח שההזדמנות תחזור והג'וב ימתין לו. בניגוד לברצלונה, שם הנהלות מתחלפות ונשיאים נבחרים באופן דמוקרטי, צ'לסי היא ממלכה פרטית של אברמוביץ'. הברון הרוסי עלול לא לקבל עין יפה את הסירוב הראשון ולסגור את הדלת לצמיתות. בנוסף, אם למפארד עצמו לא היה ממנף את ההתחלה החיובית בדרבי, מניותיו היו נפגעות, וכבר לא היו רואים בו מועמד לגיטימי.

שנית, וזו כבר לא ספקולציה כלל, למפארד סבר בניגוד לצ'אבי שהעיתוי הנוכחי כן אידיאלי מבחינתו. לאור עזיבתו של אדן הזאר מחד, ואיסור ביצוע העברות בקיץ 2019 מאידך, רף הציפיות היה נמוך במיוחד בתחילת הקדנציה. המטרה היתה לבנות את הקבוצה בהדרגה, להזרים דם חדש של צעירים מהאקדמיה, וכל הישג מהותי בעונתו הראשונה של למפארד בתפקיד היה מהווה בונוס.

בינתיים, הוא התכוון לנצל את האהדה העצומה של הקהל כלפיו, כאחת האגדות הגדולות בתולדות המועדון והכובש המצטיין של צ'לסי בהיסטוריה. הברית הזו היתה אמורה רק להתחזק לאור נכונותו לשוב הביתה בשעתם הקשה של הכחולים ולקחת את המושכות. היא גם היתה אמורה למנוע ממנו להיות מפוטר כמו קודמיו כאשר יגיע המשבר הראשון - והרי למפארד ידע טוב מכולם עד כמה קלה ידו של הבעלים על ההדק.

באופן אירוני למדי, ייתכן שהמועדון ניצל באופן ציני את השיקול הזה בדיוק כדי להיעזר בלמפארד כתרופה זמנית בעיתוי רגיש. אוהדי צ'לסי התרגלו אמנם לתחלופת המאמנים הבלתי פוסקת, ולהיעדר זהות סגנונית כלשהי כפועל יוצא מכך, כי כל מנג'ר חדש גורר את הספינה בכיוון שונה לחלוטין ומביא איתו שחקנים שמתאימים אך ורק לו (למשל, מרקוס אלונסו של אנטוניו קונטה או ז'ורז'יניו של סארי), אבל האיטלקי האחרון היה כבר יותר מדי אפילו עבורם.

מתודלקים בין היתר על ידי הביקורות התכופות בתקשורת, רוב האוהדים לא סבלו את סארי, או לכל הפחות ממש לא התחברו אליו. גם את הכחולים סיימו במקום השלישי וזכו בליגה האירופית, הקדנציה שלו הוגדרה כפיאסקו מבחינה תודעתית, ואת הריקושטים ספגו גם אלה שמינו אותו.

האוהדים ביקשו משהו אחר לגמרי. המועדון איבד את הדרך ואת הנשמה, והמינוי של למפארד היה אמור להחזיר את ללקסיקון את המילים האלה בדיוק. כי אולי נסיון אין לו, אבל הוא יודע מהי צ'לסי ומה היא אמורה לייצג. הוא בשר מבשרה, הוא חי ונושם סטמפורד ברידג'. מבחינת אברמוביץ' ויד ימינו מרינה גראנובסקיה היה מועיל להביא אותו על מנת להרגיע את הרוחות.

וזה היה אפילו חסר סיכון ממשי. במקרה של הצלחה, כולם יהיו מאושרים. במקרה של כשלון, בהנהלה יכולים להגיד: "ניסינו, וזה לא הלך". האחריות של אברמוביץ' למינוי למפארד קלושה בהשוואה לאחריותו למינוי סארי. פרנק הכחול היה למעשה המינוי של הקהל - או כך, לפחות, הרגיש הקהל עצמו.

בתום העונה הראשונה, ניכר קונצנזוס שההימור הזה הצליח. צ'לסי לא תמיד שיכנעה וסבלה מחוסר יציבות, אבל למפארד השיג את שתי המטרות העיקריות שהציב לעצמו - העפלה לליגת האלופות מהמקום הרביעי, ושילוב מוצלח מאוד של השחקנים שגדלו במועדון. לא רק טמי אברהם נהנה מעונה חיובית עם 18 שערים בכל המסגרות. לא רק מייסון מאונט הפך לבאנקר בהרכב בקישור, אחרי שהכיר היטב את הבוס בעונת ההשאלה בדרבי קאונטי לצידו.

המנג'ר הצעיר חתום גם על הנסיקה המטאורית של ריס ג'יימס, שהפך במהרה לאחד המגנים הימניים הטובים בפרמיירליג והגיע גם לנבחרת - ביחד עם מאונט ואברהם. בחודשים הראשונים של העונה, הסתמן גם הבלם פיקאיו טומורי כהבטחה גדולה, אם כי הוא נעלם במפתיע מהתוכניות אחרי פגרת הקורונה.

אפרופו קורונה - למגיפה ולמגבלות שבאו איתה היתה השפעה שלילית עצומה על המנג'ר. יש לא מעט מאמנים ששואבים את כוחם מהקהל, אך המקרה של למפארד קיצוני מאוד במונחים אלה. עבורו, הקהל היה הקלף המרכזי. אחרי שביסס את מעמדו בתחילת קדנציה טובה, הוא היה אמור להפוך לבלתי ניתן להזזה בזכות האוהדים. אלא שהיציעים התרוקנו, ואת לקולות התמיכה ברשתות החברתיות הרבה יותר קשה להגיע לאוזניים של אברמוביץ'.

ביום ראשון, במשחק הגביע מול לוטון, תלו האוהדים - באישור ההנהלה - כרזה מיוחדת לכבודו: "אנחנו מאמינים בפרנק. אז. עכשיו. תמיד". היא ריגשה מאוד את למפארד, שהודה כי ידע מראש על התוכניות, אך לא שינתה את כוונות ההנהלה להדיחו. כי ביציע שומם גם האמירה הזו לא מקבלת תשומת לב ראויה.

כמו כן, הפעילות הענפה של צ'לסי בחלון ההעברות בלטה מאוד על רקע האיפוק הכלכלי שהפגינו כל יתר המועדונים. מסע הרכש של ארבמוביץ' בקיץ האחרון היה חריג מאוד בסטנדרטים שלו, וחריג עוד יותר ביחס למתחרים ב-2020. יותר מ-220 מיליון ליש"ט שילמה צ'לסי עבור קאי האברץ, טימו ורנר, חכים זייש, בן צ'ילוול ואדואר מנדי.

הבזבזנות הזו יצרה ציפיות גדולות מאוד, בניגוד מוחלט לעונת הבכורה של המנג'ר הצעיר, אך הוא כלל לא היה מוכן לכך. למפארד ניסה בכל כוחו להדגיש כי צ'לסי לא תוכל להתמודד על האליפות כבר עכשיו, וכי הוא זקוק לזמן על מנת לחבר את כולם למכונה משומנת, אך להנהלה היו תוכניות משלה - והיא גם זו שבחרה את הרכש.

כי ככה זה בצ'לסי - אחד המועדונים המורכבים ביותר מבחינה פוליטית בפרמיירליג. השפעתם של המנג'רים על הרכש מוגבלת, ומהרשימה שנקנתה ביקש למפארד אישית רק את צ'ילוול ואת מנדי (מבלי לנקוב ספיציפית בשמו - פשוט היה צורך חיוני להחליף את קפה הכושל). האברץ, ורנר וזייש נכפו עליו מלמעלה, גם אם הוא לא הביע התנגדות אמיתית להגעתם.

למפארד פשוט לא לגמרי ידע מראש כיצד להשתמש בכוכבים אלה, ובמידה לא מבוטלת הם הפריעו לו בהמשך קידום הצעירים. איך לשלב את ורנר עם אברהם? איך מכניסים להרכב אחד את מאונט עם זייש והאברץ? זה לא טריוויאלי, ובאמת טבעי כי יידרש זמן על מנת לפתור את סוגיות.

יהיה מגוחך להאשים את למפארד באיטיות התאקלמותו של האברץ, שהחמיץ את מחנה טרום העונה, הגיע רק בסטמפבר, ואז חלה בקורונה באופן לא קל. לעומת זאת, ניתן היה לצפות כי ורנר ישתלב טוב יותר. חלוץ לייפציג לשעבר ויתר על השתתפות בשלבי ההכרעה בליגת האלופות במדי קבוצתו הקודמת, הצטרף כבר ביולי, והצהיר כי העדיף את צ'לסי לאור שיחותיו עם למפארד שהסביר לו את תוכניותיו.

לאור זאת, מדהים היה לראות כיצד הוסט ורנר לעמדה לא מתאימה באגף אחרי משחקים ספורים בלבד כחלוץ מרכזי. למאמן לא היתה הבנה לגבי נקודות החוזק והחולשה שלו, בטחונו העצמי נפגע, והעסק רק הלך והתדרדר ככל שחלפו השבועות.

ואולם, למרות הטיפול הלקוי בסקורר המחונן שלא פגע בינתיים, צ'לסי דהרה בצמרת הגבוהה עד אמצע דצמבר, ואף צלחה ללא בעיות את שלב הבתים בליגת האלופות אחרי שקיבלה הגרלה נוחה. יש יסוד סביר להניח כי עם יציעים מלאים ונלהבים, המומנטום היה מנוצל טוב יותר. ללא קהל, המעידה הראשונה שיחררה כדור שלג שהתגלגל במהירות מפחידה.

עם חמישה הפסדים בשמונה המחזורים האחרונים, התרחקה צ'לסי לא רק מהמאבק על הכתר, אלא גם מהמקומות המובילים לצ'מפיונסליג. זה הספיק לאברמוביץ' כדי להיפרד ממנו, כי זה מה שהוא רגיל לעשות עם כל מאמן בסיטואציה כזו - ויש פרשנים שגורסים כי למפארד אפילו זכה לטיפול מועדף במונחי רומן.

בשבועות האחרונים, ככל שהמשבר העמיק, החלו לצוץ בתקשורת סיפורים שליליים שהודלפו מחדר ההלבשה. לכאורה, למפארד היה מרוחק מהשחקנים, התעלם מחלקם לחלוטין, והתנהג כאילו אינו זוכר כלל כיצד היה שחקן בעצמו, על אף שתלה את הנעליים רק לפני ארבע שנים. האם אפשר להאמין לדיווחים מסוג זה? כל אחד רשאי לשפוט בעצמו, אך התבטאויותיו הפומביות כלפי חניכיו היו בוטות לאחרונה.

למפארד האשים ישירות את שחקניו בהפסד לארסנל: "הם צריכים לקחת אחריות. אני מאוכזב מאוד מהגישה שהפגנו במחצית הראשונה. מדובר בפעולות בסיסיות, אין קשר לטקטיקה. או שאתה רוצה לרוץ ולעזור לקבוצה, או שאתה מתבדח וחושב שלא צריך לרוץ".

אמירות מסוג זה חזרו על עצמן בשבועות האחרונים, אך ייתכן כי למפארד - שהדגיש בימיו כשחקן שהביקורת השלילית תרמה לו ודירבנה אותו - ציפה לתגובה אחרת מצד השחקנים. באופן גלוי, לא הביעו עד כה כוכבי צ'לסי חוסר שביעות רצון ממנו, והקשר עם הצעירים נותר בוודאות איתן גם כאשר התוצאות התדרדרו. סמלית העובדה כי מאונט ענד את סרט הקפטן במשחקו האחרון של למפארד בתפקיד. מאידך, סמלית גם העובדה כי ורנר החמיץ בו פנדל.

אז עכשיו זה נגמר, ושני המחנות שדיסקסו את הפוטנציאל של למפארד יכולים להישאר בעמדותיהם. מצד אחד, יש הגורסים כי הוא לא היה צריך לקבל את התפקיד בשלב כה מוקדם בכל מקרה, והפיאסקו היה ידוע מראש. מצד שני, יש הטוענים שכל מאמן - קל וחומר סמל כמוהו - ראוי להזדמנות הוגנת להוכיח את עצמו, אם וכאשר הוא מקבל את המינוי. הצדק נמצא, כמעט כמו תמיד, איפשהו באמצע, ואף אחד כבר לא יידע כיצד הרומן הזה היה מתפתח אם רומן היה מגלה קצת יותר סבלנות.

דבר אחד בטוח - צ'לסי פיספסה אפשרות נדירה ליצור יציבות והמשכיות. עם למפארד, בניגוד לכל קודמיו, רוב הקהל היה מוכן לתמוך בעילוי גם אם המשבר היה נמשך הרבה יותר מחודש. עם למפארד, אפשר היה תיאורטית לנסות לבנות משהו אותנטי, עם אופי ייחודי של צ'לסי - לטוב ולרע. אם גם הוא נזרק הצידה, הרי שיהיה זה גורלו של כל אחד שיבוא אחריו.

גם תומאס טוכל, שיתמנה עכשיו, לא יחזיק מעמד - למעשה, הקדנציה שלו צפויה להיות קצרה במיוחד לאור חוסר יכולתו לקבל סמכות וההיסטוריה האישית של סכסוכים עם הנהלות במועדונים מורכבים הרבה פחות פוליטית מצ'לסי.

טוכל נבחר כרגע כי דובר גרמנית מתאים לשני הכוכבים החדשים, אבל זה זמני. אחריו יבוא עוד מישהו, ואז עוד מישהו, ואז עוד מישהו, וכל אחד מהם ידבר שפה אחרת וימשוך את הקבוצה בכיוון אחר. ומי יודע, אולי - רק אולי - גם למפארד עוד יקבל מתישהו הזדמנות שניה, אם יוכיח את ערכו במקומות אחרים, ויהיה בשל הרבה יותר למשימה. אז הקורונה כבר תהיה זכרון רחוק, הקהל יהיה באיצטדיון, והגיבור בכחול יתקבל שוב בזרועות פתוחות. זה לא יכול להיות אחרת. הוא תמיד יהיה בן בית בסטמפורד ברידג', וששום מכתב פיטורים לא ישנה זאת.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק