בעונה רצופה בסימני שאלה וחוסר וודאות, אין תעלומה גדולה יותר מגולדן סטייט. חמש השנים של הווריירס בין 2015-2019 היו בין הגדולות בכל הזמנים, בעונה שעברה זו הייתה הקבוצה החלשה בליגה בחסות פציעות ושחקנים אלמוניים לחלוטין. השנה הלוחמים תכננו לחזור לצמרת הגבוהה, אבל הפציעה הנוספת של קליי תומפסון טרפה את הקלפים. בלעדיו, נותר סגל מתקבל על הדעת סביב סטף קרי ודריימונד גרין. אנדרו וויגינס הוא כבר לא ההבטחה הגדולה ההיא אלא סקורר משני סביר בקבוצות קטנות, קלי אוברה הוא שחקן משלים חביב שלא שיחק עד כה בקבוצה מנצחת, ג'יימס ווייזמן מהבחירה השנייה בדראפט הוא סנטר מוכשר מאוד שעדיין לומד עקרונות בסיסיים של המשחק, על הספסל נותרו כמה מהילדים של העונה שעברה שגדלו בשנה וכמה שחקני קצה רוטציה שמישים.
מאז שסטף ודריי פרצו לפני שש שנים, הם התרגלו להיות מוקפים בשחקנים שמשלימים את הגדולה שלהם. קרי הפך את עצם הנוכחות שלו על הפרקט לנשק ההתקפי הקטלני ביותר בליגה, הרבה בזכות שחקנים שיודעים לנצל את תשומת הלב התמידית שכופים איום הקליעה והתנועה הבלתי פוסקת שלו. גרין הפך לשחקן ההגנה החשוב ביותר של הדור הנוכחי גם בזכות המכונה ההגנתית המתואמת והמשומנת שסטיב קר בנה סביבו. קר עצמו מעולם לא אימן סגל סביר, אלא רק קבוצה גדולה או נמושה חסרת יומרות. ההשפעה הנדירה של סטף, חוכמת המשחק העילאית של דריי והסגנון היצירתי של קר עדיין יכולים להיות המנוע למכונה המשובחת ביותר בליגה, אבל השנה מדובר במנוע של פרארי שהותקן במיצובישי.
שני המשחקים הראשונים (ללא דריימונד גרין) נראו רע מאוד, גולדן סטייט הפסידה ב-26 הפרש לברוקלין וב-39 הפרש למילווקי. זה הזכיר בעיקר את פתיחת העונה שעברה, בה ארבעת המשחקים בהם סטף הספיק לשחק לפני שנפצע כללו שלוש תבוסות ללא תנאי. התחושה הראשונית הייתה שהניסוי הזה לא נועד להצליח, שלהקיף את סטף בשחקנים בלי קליעה מבחוץ זה בזבוז מוחלט של היכולות שלו. אבל מאז גולדן סטייט התחילה לגבש צורה מעניינת. היא מתקשה לשמור על יציבות, אבל בימים הטובים שלה נראית כמו קבוצה שמסוגלת להתמודד גם עם הגדולות ביותר והיא הספיקה לנצח את שתי הקבוצות של לוס אנג'לס.
הכול, כמובן, מתחיל בסטף קרי. עוד פחות מחודשיים הוא יהיה בן 33 ובשנה וחצי האחרונות הוא בקושי שיחק, זה בא לידי ביטוי בחוסר יציבות לא רגיל ובאחוזי הקליעה הנמוכים בקריירה משלוש (37.1, עד היום הוא לא ירד מ-41). אבל הוא ממשיך להיות השחקן שדורש הכי הרבה מההגנות היריבות, שד זריז שלא מפסיק לזוז ויודע לזהות כל שבריר של חוסר תשומת לב כדי להתפנות לשלשה. כשהוא חם, הוא נראה טוב מתמיד. הוא קלע 62 נקודות נגד פורטלנד, וסיפק גם 38 נקודות ו-11 אסיסטים מול ההגנה האיכותית של הקליפרס. היריבות מתמקדות בו יותר מאי פעם, אבל בימים הטובים שלו זה לא משנה.
הבשורה הטובה ביותר מבחינת סטיב קר היא ששאר השחקנים מתחילים להתמקם סביבו, להבין את האופן בו הוא מקל עליהם את המשחק. קר מבסס את משחק ההתקפה של החמישייה הראשונה יותר מתמיד על הפיק נ' רול הקטלני של סטף ודריי, שפעמים רבות גורר דאבל-טים על סטף שמוסר לדריי שפנוי לנהל התקפות של ארבעה על שלושה שהוא מתמחה בהן. שלושת האחרים מתחילים להבין את התזמון הנכון של תנועה לטבעת במהלך הזה ומשיגים את הליי-אפים הקלים והשלשות החופשיות שאפיינו את גולדן סטייט הגדולה.
מי שמסתגל בצורה הטובה ביותר למקום שלו בקבוצה הוא וויגינס. אחרי שני משחקים ראשונים חלשים, הוא התקבע בתור אחת התופעות היציבות בליגה. החל מהמשחק השלישי הוא לא ירד מ-15 נקודות ומ-40 אחוזים מהשדה באף משחק, הוא קלע שלשות ב-40 אחוזים ומעלה בשמונה מ-13 המשחקים בדרך ל-2.2 שלשות למשחק ב-42.6 אחוזים. נראה שמתאים לו להיות השחקן שבקושי שמים לב שנמצא על הפרקט אבל צובר את הנקודות שלו, מנצל את השטחים הפנויים שסטף מייצר, כמעט לא לוקח זריקות מיותרות ומרגיש מתי הוא חם. אם אחוזי הקליעה מבחוץ מעידים על מגמה, הוא יוכל להיות שחקן חמישייה ראוי גם בשנים הבאות.
אוברה הוא בדיוק המקרה ההפוך, שחקן מאוד לא יציב שמסתמן כברומטר של הווריירס. הוא אתלט אנרגטי שיודע לנוע לצבע עם ובלי הכדור, הוא גם שומר אקטיבי שכל הזמן מטריד את היריבים, אבל בימים החלשים שלו הוא הרסני. הוא עומד על 35.5 אחוזים מהשדה ו-20.7 אחוזים מהשלוש בינתיים, ומוסיף הרבה מאוד טעויות של חוסר ריכוז וחוסר משמעת בהגנה. ניתן להוסיף אליו את ווייזמן, סנטר מוכשר מאוד שלא אמור להיות סנטר פותח בקבוצה עם יומרות בחודשים הראשונים שלו בליגה. כל משחק יש כמה דקות בהן ניתן לראות את הפוטנציאל ההתקפי והנוכחות ההגנתית שלו, אבל בשאר הזמן הוא עושה כל טעות אפשרית של טירונים.
חוסר היעילות של ווייזמן ואוברה כרגע בולט מאוד ליד חוכמת המשחק של דריימונד גרין, שכמעט בלי לקלוע משפיע על המשחק בכל כך הרבה דרכים עם פעולות מדויקות מאוד בהתקפה ובהגנה. יותר מדי פעמים הפעולות שלו מתבטלות כי אחריהן מגיעה זריקה לא אחראית, החלטה גרועה, פספוס רוטציה או פאול מיותר של אחד משני השחקנים התזזיתיים שלצידו. קר יכול לצפות לכך שאוברה לא ימשיך לקלוע באחוזים כל כך רעים ושווייזמן יילך וישתפר ככל שהעונה תתקדם, לכן הוא בהחלט יכול לצפות לשיפור הדרגתי בחמישייה שלו.
בעוד קר מתאים את עצמו לשחקנים עם פחות חוכמת משחק ויכולת קליעה מכפי שהוא רגיל, הוא כן מטמיע את הסגנון שלו גם בקבוצה הנוכחית. גולדן סטייט מדורגת שלישית בליגה עם 66 אחוז של הסלים שלה שנקלעים מאסיסטים, ומשחק ההתקפה ממשיך להיות מבוסס על תנועה וחסימות ללא כדור. זה בולט במיוחד דווקא בדקות של המחליפים שמפתיעים לטובה. במשחקים האחרונים קר מצא יחידה שנייה שעובדת יפה וכוללת את אוברה עם בראד וונאמייקר, דמיון לי, אריק פסקל ושחקן נוסף מבין ג'ורדן פול, קנת' בייזמור וקיוון לוני. החמישייה הזאת משחקת כדורסל של גולדן סטייט לפי הספר: הכדור טס משחקן לשחקן, שחקנים יוצאים מחסימות מדורגות ומנצלים את היתרון הקטן כדי להתחיל תנועה לטבעת ולהוציא כדור לשחקן פנוי עד שמגיעים לזריקה טובה.
כמו מאמנים רבים שבתפקיד הראשון שלהם הצליחו בקבוצות גדולות, עלתה השאלה האם הסגנון של קר יעבוד גם עם שחקנים ממוצעים, ולא רק עם סטף, קליי, דריי ואנדרה איגודלה. אם היחידה השנייה הזו תמשיך לשחק כל כך טוב ויפה, זו תהיה הוכחה ליעילות השיטה גם בחמישייה שבמצב אחר אמורה להתקשות להגיע למצבי זריקה. היחידה השנייה הזו גם מאפשרת לסטף, דריי ו-וויגינס לנוח ביחד ולהגיע רעננים לדקות ההכרעה, לכן אם היא תצליח לאורך זמן תהיה לה חשיבות רבה.
השחקן המסקרן ביותר מבין המחליפים הוא אריק פסקל, בולדוזר עם חוש ליצירת נקודות וראיית משחק שלפעמים מזכירה את גרין. הוא משלב בין יכולת לשחק עם הפנים לסל לבין יכולת להזיז כמעט כל שומר בצבע, זה הופך אותו לשחקן שמסובך מאוד לשמור עליו, בעיקר לסנטרים. הוא מתקשה להתמודד הגנתית כסנטר, אז קר משתמש בהגנה איזורית או בחילופים אוטומטיים כשהוא משחק, מה שעובד לא רע גם כי וונאמייקר מאוד מפתיע ביכולת שלו לשמור על שחקנים גדולים ממנו.
בשורה התחתונה, גולדן סטייט הנוכחית היא קבוצה טובה ומעניינת, אבל לא מועמדת לצמרת הגבוהה. היא כנראה תיאבק על הכניסה האוטומטית לפלייאוף בין ששת המקומות הראשונים, אבל במערב גם זו תהיה משימה לא פשוטה. אני מאמין שאם וכאשר הווריירס יהיו שם, הגדולות מאוד ירצו להימנע מלפגוש אותם בפוסט סיזן, יעדיפו קבוצות סולידיות כמו יוטה ופיניקס מאשר את הקלף המשוגע הזה. סטף עדיין יכול להתפוצץ בכל סדרה, דריי הוא עדיין עוגן הגנתי נדיר, ביום נתון ובסדרה נתונה זאת יכולה להיות קבוצה שקשה להתמודד איתה.
אך עם כל הכבוד לעונה הנוכחית, הסקרנות לגבי גולדן סטייט קשורה לעתיד הקרוב. כמה עונות גדולות נשארו לסטף ברזומה? האם קליי יחזור לעצמו אחרי שנתיים של פציעות קשות? האם בוב מאיירס יקריב את העתיד כדי להוסיף כוכב עכשווי נוסף ולמצות את השנים שנותרו לשלושת הגדולים שלו? יהיה לגולדן סטייט מה להציע לקבוצות שמחפשות טרייד על כוכב, פרט לווייזמן יש למאיירס את הבחירה של מינסוטה, מוגנת טופ 3 בקיץ הקרוב ולא מוגנת ב-2022, זו בחירה מאוד אטרקטיבית שיחד עם ווייזמן מרכיבה חבילה שקבוצות גדולות אחרות יתקשו מאוד להשוות. אם מישהו כמו בראדלי ביל יהיה פנוי, יהיה קשה לעמוד בפיתוי להשיג אותו, גם אם זה אומר לוותר על שתי אבני היסוד של העתיד. ואז כבר ניתן יהיה לדבר על מועמדת אמיתית לתואר.