ב-12 באוגוסט הפך גאורגיוס דוניס רשמית למאמן מכבי תל אביב. 12 באוגוסט, תאריך עם משמעות עצומה. אף מאמן שפתח עונה בעידן מיטש גולדהאר לא חתם אחרי יוני. פאקו אייסטרן חתם ב-26 באוגוסט ואימן את הקבוצה מהמחזור הראשון, אבל גם הוא הגיע כמחליף לאוסקר גרסיה.
דוניס התחיל לאמן אחרי שני משחקים של "אלוף האלופים". הלכה למעשה, הוא בא לאחר פתיחת העונה. למאמן שנוחת באוגוסט אין זמן לבחור שחקנים, אין זמן לתרגל שיטות, אין לו זמן להסתגל אליהם ולהם אליו. הרכבת כבר יצאה מהתחנה. רוצה לעלות עליה? זרוק את המזוודה וקפוץ לקרון. הצלחת? סבבה. לא הצלחת? תתגלגל לשוחות שמסביב למסילה. אתמול דוניס התגלגל במדרון.
גם עכשיו אסור לשכוח את תנאי הפתיחה הבלתי אפשריים של דוניס. ההגעה המאוחרת שלו הייתה אחד התוצרים של ואקום מקצועי ובעיקר ניהולי. ההידבקות הקבוצתית בקורונה לא תרמה והיעדר מנכ"ל השפיע גם עליו. יותר משמכבי תל אביב צריכה מאמן היא צריכה מנכ"ל. העזיבה של בן מנספורד לא הורגשה, כי הוא השאיר אחריו גוף מתפקד, מכונה משומנת שרצה. ולאדן איביץ' כבר היה בעונתו השנייה (המאמן היחיד בעידן גולדהאר שפתח שתי עונות רצופות במועדון), הוא הכיר את השחקנים והכימיה הייתה שם. הקבוצה רצה, האשליה הייתה שזה מספיק. אבל לא, זה לא מספיק.
ההכנה של מנכ"ל לעונה הבאה לא מתחילה ביוני או ביולי, היא מתחילה בינואר, מיד אחרי סגירת חלון ההעברות האחרון של העונה הנוכחית. יש שיגידו שהיא בעצם לעולם לא מסתיימת ומכאן שהיא אף פעם לא מתחילה. בינואר המנכ"ל מסמן רכש פוטנציאלי, מתכונן לתרחישים בגזרת המאמן. זוכרים את סיפור האופציה של איביץ' שלא מומשה? עם מנכ"ל מתפקד עם אצבע על הדופק זה לא היה קורה. ייתכן שהאופציה לא הייתה מתממשת בכל מקרה, אבל לפחות היו דנים בזמן בחלופות. למכבי תל אביב, היה ברור לכל, לא היו חלופות כשהסרבי עזב. מציאות הקורונה והיותה של ישראל מדינה אדומה באוגוסט לא הקלו על המלאכה.
ואחרי ככלות הכול, כמובן שאי אפשר לפטור את דוניס מאשמה. באופן כללי, הרושם הוא שהמאמן לא למד את הקבוצות היריבות ואפילו לא את השחקנים שלו. אם איביץ' הכיר כל מספר 6 של קבוצת תחתית ממוצעת, דוניס פשוט עלה עם השחקנים שלו למגרש והראה פעם אחר פעם חוסר מוכנות. להגיב הוא יודע, להגיב זה חשוב, ולראיה - מכבי תל אביב הגיבה עם שערי שוויון בכל ששת משחקי הליגה שבהם נקלעה לפיגור, אבל כשאתה רק מגיב אתה מאבד את יכולת ההרתעה, ומכבי תל אביב לא נראתה כמו קבוצה מאיימת בשום שלב, עד כה, של העונה.
מדוע לחץ גולדהאר על הכפתור האדום דווקא עכשיו? כמו תמיד, איש אינו יכול לדעת את התשובה, אבל העובדה היא שהוא עשה את זה בצורה נקייה, קרה, בלי רינונים ובלי שמועות. טלפון אחד שמשמעותו "תארוז" - וזהו.
זה גולדהאר, לטובה ולרעה - דיסקרטי ומחזיק את הקלפים צמוד לחזה. אף אחד לא ידע שהוא עומד להיפרד מדוניס, ששעה קלה לפני ההודעה עוד העביר את אימון הקבוצה. אף אחד מלבדו, ומי יודע מתי הוא ידע. הקנדי עושה את הדברים בדרך שבה עושים אותם בצפון אמריקה: חיתוך מהיר וחד, בלי להביט לאחור. הוא בעלים מצוין, אבל גם בעלים מצוין, ובמיוחד כזה שגר במרחק של 9,200 ק"מ מפה, לא יכול להצליח בלי מנכ"ל.
על פי הדיווח של יניב טוכמן, מכבי תל אביב חושבת להרים טלפון לאיביץ'. כנראה שלא היה אף אחד, מהשחקנים ועד אחרון האוהדים, שלא החל לעצב בראש את הנראטיב הזה בשבת, עם פיטוריו של הסרבי מווטפורד. בעוד האלופה ממשיכה לדשדש, האביר שלה על הסוס הלבן פתאום זמין שוב. העזיבה של דוניס עם כל הצוות שלו מרמזת על כך שחיבור מחודש אפשרי.
בואו נניח, בכל הזהירות המתבקשת, שזה קורה. נגיד שג'ק אנגלידיס קורא לסרבי להציל את הספינה הטובעת - האם איביץ' יתגייס למשימה? האם זה בכלל נכון מבחינתו?
התשובה המתבקשת היא לא, גם משום שלא עבר מספיק זמן מאז הפרידה וגם מכיוון שלאיביץ' אין, לכאורה, מה להרוויח ממהלך כזה. הוא מגיע לקבוצה מותשת, עם חומר נחות באופן משמעותי מזה שהיה לו בשנה שעברה ובטווח שמתחיל להיראות בלתי אפשרי ממכבי חיפה הלוהטת. יש לו באנגליה חוזה עד מאי, הוא יכול לעצור ולחשוב על התחנה הבאה שלו. לא צריך לקפוץ לתוך הבית הישן והמוכר, על יתרונותיו וחסרונותיו.
מצד שני, איביץ' פוטר לראשונה בחייו. זו לא רק פגיעה באגו, זו גם הטלת ספק בעתיד המקצועי שלך וההכרה בכך ששום דבר לא בטוח בעולם הזה. הסרבי, בן 43 בסך הכול, מתמודד בימים אלה עם הכישלון הראשון שלו כמאמן. חזרה למכבי תל אביב תעניק לו ביטחון תעסוקתי, ובימים אלו, כשמגבלות התנועה ביבשת רק הולכות ומחמירות, זה לא עניין של מה בכך. הקבוצה, מצידה, צריכה לחשב את הסיכונים של קאמבק. מהבחינה הזאת זה לא שונה ממערכת יחסים זוגית - ברוב המקרים האוכל המחומם פחות טעים מאשר בבישול הראשון, וד"ש מאוסקר גרסיה.
כך שהתשובה לשאלה האם איביץ' צריך לחזור למכבי תל אביב מאוד לא חד משמעית, מבחינתו ומבחינת המועדון. אם היא אכן על הפרק, נראה שכדי שזה יקרה הברית צריכה להיחתם הפעם לטווח ארוך - 3 עד 5 שנים. בלי אופציות, בלי תחנות יציאה, בלי טריקים ובלי שטיקים. חוזה כזה יבטיח לאיביץ' את הפרנסה בשנים הקרובות ויפתור למועדון את כאב הראש השנתי של חיפוש מאמן בקיץ. כל זאת, מתוך ידיעה שהציפייה בעונה הנוכחית היא לשקם את היכולת המקצועית והמנטאלית של המועדון.
ואולי אנחנו סתם מדברים בעלמא. אולי הטלפון לא יגיע. ואז נראה איזו הפתעה מכינה לנו האלופה הפעם.