רוקדים על שתי חתונות: האתגר הייחודי של מיאמי אחרי העונה הפנטסטית

סגנית האלופה התכוננה לעונה תוך ניסיון לרקוד על שתי חתונות: להעמיד סגל שמסוגל לרוץ לאליפות ובמקביל לשמור על מקום מתחת לתקרת השכר עבור הסיכוי להביא את יאניס אנטטוקומפו בקיץ הבא. לשם כך, פט ריילי החתים רק שחקנים שהיו מוכנים לחתום על חוזה לשנתיים, עם אופציית קבוצה בשנה השנייה. הסגל כמעט לא נפגע, מעבר להחלפת ג'יי קראודר במו הארקלס שקולע פחות טוב מבחוץ, אבל מיאמי ויתרה גם על אפשרות להתחזק בשוק החופשי. כשרצים לאליפות כל שנמוך קל וכל חיזוק שלא קרה יכולים להתברר כמכריעים ביחס לקבוצות שעושות הכל כדי להצליח עכשיו.

יאניס, כידוע, כבר לא יהיה שחקן חופשי בקיץ הבא, וגם אם ירצה טרייד יום אחד סביר שזה לא יקרה בשנה הקרובה. אז בזמן שהחתונה היוונית התבטלה, צצה לאחרונה הזדמנות לחתונה מזוקנת. ג'יימס הארדן סימן את מיאמי כאחד היעדים המועדפים עליו, ולהיט יש את הכלים לבנות חבילה של חוזים גמורים, צעירים, בחירות בעתיד הרחוק וטיילר הירו אחד. אחרי הפלייאוף המרשים, הירו הוא בדיוק השחקן ההגיוני ביותר לבנות סביבו חבילה על הארדן: מספיק מבטיח כדי להצדיק את ההימור של יוסטון, אך עדיין לא סופרסטאר עתידי וודאי שמיאמי לא יכולה לוותר עליו. לכן שאלת המפתח בדרך לטרייד היא האם ריילי בכלל רוצה את הארדן ומאמין שהשחקן שהתרגל שמועדון שלם נבנה סביבו ישתלב במערכת של אריק ספולסטרה ובקבוצה שמנהיגים ג'ימי באטלר ובאם אדבאיו.

בינתיים, ישנה החתונה הראשונה. הסגל הנוכחי עשוי להיות טוב יותר מזה של העונה שעברה (שצלח את המזרח די בקלילות בפלייאוף) מעצם השיפור הטבעי של הצעירים, לא רק הירו אלא גם באם וקנדריק נאן שכיכב לפני הבועה והבליח בגמר. אייברי בראדלי יחזק את רוטציית הגארדים, והרוקי הניגרי פרשס אוצ'יווה יוסיף אנרגיות והגנה וינסה לקבל את דקות המנוחה של באם (הם יתקשו לשחק ביחד). אך המחסור בפאוור פורוורד שגם קולע מבחוץ וגם מסוגל לשמור על פורוורדים בכירים עלול להתברר כקריטי בפלייאוף, לכן ריילי עשוי לחפש אחד כזה במהלך העונה. לשכנה מפלורידה, למשל, יש מה להציע.

לקראת העונה שעברה היה לא מעט באז סביב אטלנטה כהפתעת עונה פוטנציאלית, אבל החבורה הצעירה מאוד של לויד פירס התבררה כלא מספיק מלוטשת כדי לנצח באופן עקבי. הקיץ, הג'נרל מנג'ר טראוויס שלנק החליט להאיץ תהליכים באופן משמעותי. הוא החתים את דנילו גלינארי, בוגדן בוגדנוביץ', רייג'ון רונדו ומומחה ההגנה כריס דאן, שמצטרפים אל קלינט קאפלה שהגיע במהלך העונה שעברה ועדיין לא שיחק משחק בקבוצה. זו חבורה של שחקנים בני 26-34 שבשלים להצליח כאן ועכשיו, והם הגיעו במטרה להפוך את אטלנטה לקבוצת פלייאוף כאן ועכשיו.

השאלה היא מה המשמעות של סוללת הרכש על הצעירים המבטיחים. שחקנים כמו קווין הרטר, קאם רדיש, דיאנדרה האנטר ושחקן הפנים הרוקי אונייקה אוקונגוו עדיין נמצאים בשלב צבירת הניסיון בקריירה שלהם. הוותיקים שמשחקים בעמדות שלהם כנראה יתרמו הרבה יותר לטור הנצחונות השנה, האם זה אומר שהדקות של הילדים יקוצצו משמעותית? זה חלק טבעי מתהליך בנייה, שיוצר גם ברירה טבעית בין שחקנים שיודעים להשתלב בקבוצה מנצחת לכאלה שלא, אבל נדמה ששלנק דילג על שלב בתהליך התפתחות הקבוצה ויצר לצעירים שלו סיטואציה מאתגרת מדי מעט מוקדם מדי בהתפתחות שלהם.

שני הצעירים הבכירים ביותר הם אלו שיעמדו למבחן הגדול ביותר בעונה הזאת. בעונה שעברה משחק ההתקפה נבנה כולו סביב טריי יאנג, שסיפק מספרים של 29.6 נקודות ו-9.3 אסיסטים למשחק, נתונים מרהיבים עבור שחקן שנה שנייה. בעונה בה יהיו סביבו יוצרים וסקוררים נוספים, השאלה היא אם הוא יידע להתאים את עצמו לסיטואציה, להתייעל ולאפשר לאחרים לבוא לידי ביטוי. במקביל, שאלת ההגנה שלו תמשיך להציק עד שהוא יוכיח שהוא לא אחד משחקני ההגנה החלשים ב-NBA. שחקן הפנים ג'ון קולינס יעמוד למבחן גדול אף יותר. גם הוא מספק שורה סטטיסטית מרשימה אבל ההגנה שלו איומה, ההגעה של קאפלה נבעה מהבנה של שלנק שהוא לא יכול להתבסס על קולינס כעוגן הגנתי. קאפלה יתפוס את תפקיד הגבוה שמתגלגל לטבעת ויכריח את קולינס לגוון את משחק ההתקפה שלו, כאשר גלינארי יחכה על הספסל ויראה לו איך עושים את זה נכון. ריבוי השחקנים שיכולים לשחק בעמדות של קולינס עשוי להעיד על חוסר אמון של שלנק בכוכב המשנה שלו, אם הוא יחליט שקולינס לא שווה חוזה גדול בקיץ הבא ההגיון יהיה לחפש טרייד עבורו (אלא אם כן קולינס יחתום על הארכת חוזה בימים הקרובים, מה שיפתיע אותי).

למזלם של ראסל ווסטברוק וג'ון וול, יש להם אחד את השני. אחרת, קשה להאמין שהייתה נמצאת קבוצה שמוכנה להמר עליהם עם החוזה העצום ושק הבעיות שהם סוחבים. החילוף טוב עבור הוויזארדס, מאחר ו-וול היה פצוע בשנתיים האחרונות וגם לפני כן לא התקרב לשיאים של ראס, בחירת סיבוב ראשון מוגנת זה מחיר טוב לשדרוג כזה. הדומיננטיות של ווסטברוק תשפיע על כל שחקן בקבוצה, לטובה ולרעה. להגנתו ניתן לומר שבשנתיים האחרונות פול ג'ורג' וג'יימס הארדן כיכבו לצידו וסיימו במקום השלישי במירוץ ה-MVP, כך שניתן להאמין שהוא לא יפגע במעמד של ברדלי ביל. בשנה שעברה הוא ידע להתאים את עצמו לדומיננטיות של הארדן ולמצוא את התפקיד שלו במערכת. ראס גם מגיע לראשונה בקריירה למזרח, שגם השנה כשהוא עמוק יותר הוא עדיין לא צפוף כמו המערב, היתרונות שלו עשויים להתברר כמשמעותיים יותר באיזור הזה ולעזור לוושינגטון להיאבק על מקום בפלייאוף.

הבעיה היא שרוב הסגל, ובעיקר עתודת הצעירים המבטיחים, פחות מתאימים לפרופיל השחקנים המשלימים שנדרשים לצד שחקן כמו ווסטברוק. דני אבדיה, רוי האצ'ימורה וטרוי בראון הם כולם שחקנים שיצליחו ככל שייתנו להם ליצור בעצמם בסגנון שמאפשר לכמה שיותר שחקנים להביא לידי ביטוי את היצירתיות שלהם. בראון הוא מוביל כדור עם נתונים פיזיים של שחקן כנף, לאבדיה יש ראיית משחק נדירה גם ביחס לפורוורדים ב-NBA, האצ'ימורה הוא סקורר שצריך לתת לו לעבוד במשבצות שהוא אוהב. אף אחד מהשלושה לא בולט בקליעה שלו מבחוץ. בזמן שקבוצה של ווסטברוק וביל צריכה להתמקד בהצלחה עכשווית, סקוט ברוקס יצטרך למצוא את הדרך לפתח את הצעירים שלו, ליצור סיטואציות שיאפשרו להם לבוא לידי ביטוי. הגג של הקבוצה הנוכחית לא מאוד גבוה, וביל ממשיך להיות מוזכר כמועמד בכיר לטרייד, לכן יכול להיות שמאוד בקרוב וושינגטון תהפוך לקבוצה בבנייה שמסתמכת על הצעירים האלה.

מי שכן מתאימים לשחק לצד שחקן כמו ווסטברוק הם דאוויס ברטנס, שחקן בגובה 2.08 מ' שזורק שלשות בתנועה במהירות מסחררת וקולע אותן באחוזים נהדרים, ותומאס בראיינט, סטרץ' 5 שיאפשר לראס נתיבים פנויים לטבעת. אבל שניהם יצטרכו להראות שיפור בהגנה כדי להיות שחקנים משמעותיים בקבוצה מנצחת. וושינגטון דורגה בעונה שעברה במקום ה-29 בליגה ביעילות הגנתית, ככה כמעט בלתי אפשרי להגיע לפלייאוף. הצעירים עשויים להרוויח דקות גם בזכות התרומה ההגנתית שלהם: אבדיה הוא שומר קבוצתי הרבה יותר טוב מרוקי סטנדרטי, בראון נחשב לשומר היותר טוב בסגל של שנה שעברה והאצ'ימורה בנוי נהדר והגיע לעונה כשהוא מוכן לשמור אישית על שחקנים בכירים.

בשנתיים האחרונות אורלנדו העפילה לפלייאוף, ובשני המקרים ניצחה את המשחק הראשון מול אחת הגדולות (טורונטו ב-2019 ומילווקי ב-2020) והפסידה את ארבעת הבאים. שום דבר מהותי לא השתנה בסגל של סטיב קליפורד, ומכיוון שבמזרח יש שבע גדולות לגיטימיות ועוד כמה קבוצות שהתחזקו (כמו וושינגטון ואטלנטה), העפלה לטורניר ההזדמנות האחרונה וסיכוי לעוד ניצחון פלייאוף בודד נראה כמו התסריט האופטימי ביותר שניתן לאחל לאורלנדו. האם שווה לשמור על הקיים כשזה כל מה שניתן להשיג? יש מקרים בהם התשובה חיובית. העפלה לפלייאוף אינה מובנת מאליה, לפני השנתיים האחרונות אורלנדו לא הגיעה לפוסט סיזן מאז 2012 והעזיבה של דוויט הווארד, וקבוצה תחרותית יכולה לתרום להתפתחות הצעירים בסגל.

אבל במקרה של אורלנדו הנוכחית, הסיכוי הטוב ביותר לבנות קבוצה איכותית הוא לפרק את הסגל הקיים ולהתחיל לבנות מחדש סביב הצעירים. אין למג'יק סופרסטאר שקבוצות ישברו קופות חסכון עבורו, אבל יש כמה שחקנים באיזור שיא הקריירה עם חוזים יחסית נוחים שערך הטרייד שלהם עשוי להיות הגבוה ביותר ברגע זה. ניקולה ווצ'ביץ' היה אולסטאר לגיטימי בשנתיים האחרונות ובגיל 30 הוא בהחלט יכול לעניין קבוצות שמחפשות סנטר איכותי, ארון גורדון וטרנס רוס יכולים להיות שחקנים משלימים טובים בקבוצות גדולות, אוון פורנייה נמצא בשנה האחרונה בחוזה ולאחר העונה הטובה בקריירה, אם אורלנדו תחפש היא תמצא מי שתרצה להמר עליו.

התקווה שהצעירים יתפתחו מספיק מהר כדי ליצור את השיפור מתוך המערכת לא התממשה, כל אחד מהסיבות שלו. ג'ונתן אייזק קרע את הרצועה הצולבת בבועה ויחמיץ את כל העונה, מרקל פולץ מתקדם בצעדים קטנים, מו במבה עדיין בשלבי התגבשות וכעת עוד מתאושש מסימפטומים של קורונה. אליהם ניתן לצרף שני רוקיז: קול אנתוני שנבחר השנה הוא קומבו גארד סקורר שיודע לקלוע זריקות קשות אבל נוטה לקחת בעיקר כאלה, צ'ומה אוקקה שנבחר בשנה שעברה והיה פצוע כל העונה הוא שחקן כנף עם פוטנציאל מעניין. עבור כל אחד מהחמישה האלה עדיף להיות בקבוצה שנמצאת בשלבים ראשוניים של תהליך בנייה: פולץ יקבל הזדמנות להוביל קבוצה ולבדוק אם הוא זוכר למה הוא נבחר ראשון, במבה יקבל דקות משחק הכרחיות, אייזק יקבל זמן להתאושש והרוקיז יוכלו להיות רוקיז. החמישה האלה יכולים להוות בסיס טוב לקבוצה איכותית בעתיד, אך לא בעתיד הקרוב.

מה גרם לאחת הקבוצות הצעירות בליגה להציע חוזה של 120 מיליון דולר לארבע שנים לשחקן בן 30 שהיה פצוע בחלק גדול מהשנים האחרונות? בשיאו גורדון הייוורד הוא אולסטאר ושחקן נהדר, אבל לא כזה שמשנה גורל של מועדון במו ידיו. הכי הרבה שמייקל ג'ורדן ומיץ' קופצ'אק יכולים לצפות ממנו זה להוביל את שארלוט לשולי הפלייאוף ולשמש כמנטור יקר מאוד לצעירים. וגם זה רק אם הוא יפסיק להיפצע, מה שכבר לא ממש קורה.

שלושת הצעירים הבכירים בסגל הם פוינט גארדים במקצועם. בשנה שעברה דבונטה גרהאם פרץ לצד טרי רוז'יר, הם מצאו את הדרך לשתף פעולה אך לא מצאו דרך להפוך את הקבוצה לאפקטיבית, שארלוט דורגה 28 בליגה ביעילות התקפית. השנה מצטרף לאמלו בול, הבחירה השלישית בדראפט. התקווה של ההורנטס היא לקבל גרסא של לונזו בול שגם יודעת ליצור לעצמה מצבי זריקה, ממעט המידע שיש לנו מהליגה האוסטרלית יש ללאמלו פוטנציאל להתפתח לשחקן כזה. יחד עם הייוורד, ארבעת השחקנים הבכירים של ג'יימס בורגו הם פליימייקרים. זו הזדמנות עבור המאמן הצעיר להראות יצירתיות ולבנות שיטה שתמקסם את יכולת המסירה של שלושה-ארבעה שחקנים בו זמנית (גם קודי מרטין שצפוי לקחת חלק ברוטציה הוא קודם כל פליימייקר) כדי להגיע למצבי זריקה טובים. יש בסגל של בורגו גם לא מעט קליעה מבחוץ, אבל כן מעט יכולת להגיע לטבעת. מי שיכולים לנצל את ריבוי המוסרים הטובים הם הפורוורדים הצעירים פי ג'יי וושינגטון ומיילס ברידג'ס, שצפויים לקבל הרבה דקות השנה.

העמדה החסרה בסגל של ההורנטס היא עמדת הסנטר. קודי זלר לא שומר על יציבות ובריאות ולא מספק כמעט הגנה על הטבעת, ביסמאק ביומבו תקוע במקום כמחליף הגנתי בינוני. אם קופצ'אק חושב ברצינות על פלייאוף, הוא יהיה חייב להוסיף לסגל סנטר בכיר יותר. המוכנות של שארלוט להתחזק בעמדה החלשה שלה תהיה עדות טובה למידה בה היא לוקחת ברצינות את העונה הזאת.