נו-לה-מין - עיירה קטנטנה בצפון צרפת, כ-12 אלף תושבים, מצב כלכלי לא משהו אחרי קריסת מכרות הפחם. ריימון קופה, מגדולי השחקנים הצרפתים בכל הזמנים, נולד שם - וכך היא נכנסה לספרי ההיסטוריה, אבל לפני ארבעה עשורים התרחש בה סוג של נס שהעלה אותה מחדש על המפה.
נסו לדמיין... איצטדיון מיושן עם דשא עלוב ומאות מקומות בלבד ביציעים. מועדון זעיר אשר רוב שחקניו עובדים במקביל לפרנסתם ברשת חנויות "עשה זאת בעצמך" ששייכת לבעלים - מי כסדרן, מי כנהג, ומי כקופאי. יש להם מאמן שעובד בבקרים כמורה לאנגלית בבית ספר מקומי, אבל אחראי במקביל על כל הפעילות של הקבוצה - עד כדי כך שהוא אפילו קונה אישית את שרוכי הנעליים. זה נשמע כמו כדורגל חובבים, וכך זה גם הרגיש, אך בפועל היתה נו-לה-מין בצמרת הגבוהה בליגה השניה, והחמיצה במילימטרים עליה לליגה הבכירה. פעמיים - גם ב-1981, וגם ב-1982. והיא גם הדהימה את צרפת כולה בגביע, עם ניצחון בלתי נשכח על נאנט, הקבוצה הכי טובה במדינה.
למאמן הזה קראו ז'ראר הוייה. מעולם לא היה לו סיכוי להיות כדורגלן מקצועני, ועד גיל 30 הוא שיחק ואימן בקבוצת חובבים אמיתית לא הרחק מכפר הולדתו, אבל הכמיהה למשהו קצת יותר גדול היתה חזקה. אז מדי פעם הוא רכב על הטוסטוס שלו לנו-לה-מין, כדי לבדוק אם התפנתה במקרה משרה של מאמן נוער. יום אחד שיחק לו המזל, הוא התקבל וב-1978 קיבל לידיו את הסגל הבוגר - זה שהורכב בעיקר מנהגים וסבלים. הוא העלה אותם מיד לליגה השניה, ויצא למסע מופלא שהגיע לכותרות העיתונים הגדולים בפריז. לא היתה לו השכלה כלשהי, הוא לא עבר קורסים, ולא היו לו מנטורים, אבל הוא היה מורה בעצמו. יכולותיו כאיש חינוך, ביחד עם אהבה גדולה לכדורגל וכישרון יוצא דופן לניתוחים טקטיים, סללו את דרכו וסייעו לו להגשים את החלום. כי אז היתה נו-לה-מין פסגת שאיפותיו.
בן גילו ומעריצו של אמלין יוז
תוך זמן קצר, השאיפות האלה השתדרגו מאוד. ברנאר לרואה, הבעלים של הקבוצה ורשת החנויות, נהרג בתאונת דרכים - והפרויקט הצנוע נהרס. מבחינת הוייה, היה זה הזמן לעשות צעד ענק, גם אם המרחק הפיזי היה קצר. כולה 20 קילומטרים לעיר "הגדולה" לאנס, בה מתגוררים 30 אלף תושבים, אבל יש מועדון בקנה מידה משמעותי ברמה הארצית. המאמן הצעיר הגיע לשם ב-1982, ובעונתו הראשונה הוליך את הצהובים-אדומים למקום הרביעי ולהעפלה לגביע אופ"א. לפתע, עמדו לרשותו שחקנים איכותיים הרבה יותר, אבל הוא עשה את הקפיצה בטבעיות, בזכות הקסם האישי. אז הוא גם החל להפנים שהנסיקה עשויה להיות משמעותית עוד יותר. אפשר לחלום בגדול - אנפילד.
כי הוייה היה אוהד שרוף של ליברפול עוד מאז הגיע לעיר בגיל 22 לשנת השתלמות במסגרת לימודי ההוראה. הרי הכי טוב ללמוד אנגלית באנגליה, ואם אפשר אז עם המבטא הססגוני במרסיסייד. כנער שגדל בכפר של כורי פחם, הוא התחבר בקלילות לאנשי הצווארון הכחול בעיר הקשוחה, וגם לקבוצתם באדום, עם ביל שאנקלי על הקווים ואמלין יוז הצעיר במרכז המגרש. הם היו בני אותו גיל בדיוק - שבוע הפריד בין ימי ההולדת שלהם. ביקורו הראשון של הוייה באנפילד היה ב-16 בספטמבר 1969, כאשר ליברפול פירקה את דאנדוק האירית 0:10 בגביע ערי הירידים. זו היתה אהבה ממבט ראשון, והיא רק הלכה והתעצמה עם השנים.
אליפות ראשונה היסטורית עם פ.ס.ז'
אז ב-1983, כאשר שקלה לאנס להחתים את חלוץ נבחרת פולין ולודזימרז' סמולארק, זיהה לפתע הוייה הזדמנות לביקור באיצטדיון חלומותיו. וידזב לודז' הוגרלה מול ליברפול ברבע גמר גביע האלופות, עוזרו הפולני יואכים מרקס עזר לסדר כרטיסים, והמאמן הצעיר יצא למשימת ריגול. הוא התרשם מסמולארק שהבקיע שער קריטי והדיח את המארחת, אך אהב עוד יותר לנשום שוב את האווירה ביציעים. אחרי שריקת הסיום, הלך הוייה לשתות בפאבים עם האוהדים הפשוטים ודיבר איתם על כדורגל. איש מהם לא זיהה, כמובן, את מאמן לאנס. זו היתה שיחה שגרתית של אנשים שלוגמים בירה אחרי בירה, והוייה התרשם במיוחד מהתמיכה העזה של המעריצים - גם אחרי הפיאסקו. "אתה יודע, אני באמת רוצה לאמן את המועדון הזה בבוא העת", הוא אמר לחברו כאשר יצא מהפאב. בחלוף 15 שנה, גם החלום הזה התגשם.
עד אז, המתינו להוייה הרפתקאות מכוננות שונות. ב-1985 הוא עזב לראשונה את צפון צרפת כאשר פריז סן ז'רמן הימרה עליו - ולקחה בגדול. הפרשנים הטילו ספק ביכולתו של בחור בן 38 להשתלט על חדר הלבשה עמוס אגו של הלוזרית הנצחית. את העונה הקודמת סיימו הפריזאים השאפתנים במקום ה-13, עם מאזן ההגנה הגרוע בליגה, ואפילו פלירטטה עם הירידה. עם הבוס החדש, היתה להם ההגנה השניה בטיבה בצרפת, והוייה נרשם בספרי הזהב של סן ז'רמן כמאמן הראשון שזכה איתו באליפות. הוא קידם את הצעירים, ידע לנצל את גאונותו של הפליימייקר סאפט סושיץ', וקידם גם את לואיס פרננדז, אשר בחר לעזוב את הקבוצה לטובת היריבה העירונית ראסינג באותו קיץ.
פסיכולוג שלא תמיד הקשיב לעצמו
הכישורים הפסיכולוגיים היו קריטיים בקריירה של הוייה. הוא ידע למצוא את הגישה הנכונה עבור חלק גדול מחניכיו, ולא לחינם אפילו את הספר הראשון שלו הוא כתב ביחד עם פסיכולוג מקצועי. הוא קרא לו: "מאמן - מומחיות ותשוקה, הפרטים שמביאים ניצחון", והוא ראה אור ב-1 בנובמבר 1993. המלצות מעניינות רבות היו בו. למשל, הדגיש הוייה: "חשוב יותר למצוא דרך לשבח את השחקנים אחרי הפסדים", וגם כתב: "חשוב להדגיש את הטעויות מבלי להפיל את התיק על השחקן שטעה".
העיתוי כאן היה אירוני באופן קיצוני, כי ימים ספורים לאחר שהספר ראה אור, נחל הוייה את המפלה הגדולה בחייו. כמאמן נבחרת צרפת, הוא הפסיד בפריז לבולגריה בדקה האחרונה של זמן הפציעות את המשחק הביתי האחרון במוקדמות המונדיאל, כאשר תיקו היה מספיק כדי להבטיח את הכרטיס לטורניר - למרות ההפסד המיתולוגי 3:2 לישראל חודש קודם לכן. דויד ז'ינולה היה זה שאיבד את הכדור בדרך למתפרצת הגורלית של הבולגרים, והוייה הפיל עליו את התיק. ועוד איך הפיל - הוא הגדיר את ההגבהה שלו כ"פשע נגד הנבחרת", וגרם לסכסוך מתוקשר וקשה שגלש אפילו לפסים משפטיים. רק בחלוף כרבע מאה, הוא התנצל על האמירה בפני הקשר והודה כי הגזים.
כן, הוייה ממש לא היה מושלם, ולא תמיד ידע להקשיב להמלצותיו שלו, אבל - גם אם ז'ינולה לא יסכים - רוב האנשים איתם עבד אהבו אותו. הוייה היה ונשאר המורה הפשוט מצפון צרפת, והרצון לחנך הוביל אותו להסכים ברצון לאמן את הנבחרות הצעירות אחרי שהתפטר מהנבחרת הבוגרת. זה לא צעד טריוויאלי, אך הוייה לא סבל מאגו גדול, ונהנה לטפח בזמנו את תיירי הנרי, דויד טרזגה, וויליאם גאלאס וניקולא אנלקה, בדרך לזכיה באליפות אירופה עד גיל 19 ב-1996. כבר ב-1997 קראה לו ליברפול, אבל הוא העדיף להמתין ולמלא את תפקידו כמנהל הספורטיבי כדי לסייע בזכיה במונדיאל ב-1998 - ואז הגיע לאנפילד.
טיפח את ג'רארד וקראגר
האדומים ממרסיסייד ראו בו תשובה לארסן ונגר שחולל את המהפכה הצרפתית בארסנל, ושאפו לשדרג את הגישה המקצועית בעקבות התותחנים. עבור הוייה, היתה זו התגשמות החלום הכמוס ביותר, והוא אכן הניח יסודות חשובים, בדיוק כמו ונגר הייבורי - גם אם התוצאות לא היו זהות, והאליפות המיוחלת לא הגיעה. הצרפתי היה המחנך האולטימטיבי של סטיבן ג'רארד, דאג למתן ולרסן את ג'יימי קראגר שהפך בזכותו לסלע איתן בעורף, וגם חולל שינוי תודעתי כביר בהתנהלות המועדון והשחקנים. זכיה בשלושה גביעים - הגביע האנגלי, גביע הליגה וגביע אופ"א - היוותה פרס הולם עבור המאמצים, גם אם לא כולם התחברו לסגנון שנתפס לעתים כהגנתי מדי. כי אין מה לעשות - אחרי הטראומה הבולגרית, הפך הוייה למאמן דאגן ושמרן הרבה יותר. הוא לא רצה לחוות שברון לב כזה פעם נוספת.
לימים התברר כי ליבו כלל לא התאים לעבודה בתנאי לחץ. בעיות תורשתיות הביאו באוקטובר 2001 לבתירת אבי העורקים, ורק פעולה רפואית דחופה והמון מזל הצילו את חייו. אחרי הניתוח המורכב, הוא היה אמור לנוח כשנה, אך שב תוך חמישה חודשים כי לא התקשה לשמור על שפיות ללא עבודה וכדורגל. בחלוף עשור, באפריל 2011, אחרי שכבר זכה בשתי אליפויות עם ליון וחזר במפתיע לפרמיירליג עם אסטון וילה, הוא שוב הובהל לבית החולים עם פריצת עורק חדשה, והפעם אסרו עליו הרופאים לאמן. "אני נאלץ לפרוש כי אני רוצה לחיות", הוא אמר אז.
"בכלל היה אסור לי לאמן"
זה לא היה קל, והוייה עבר תקופה של דיכאון קליני כאשר ניסה להסתגל למצב החדש. בדיעבד, כאשר השלים איתו, הוא השתדל לראות את הצד החיובי - חוסר המודעות למצבו הרפואי מלכתחילה איפשר לו ללכת בעקבות החלומות ללא חשש. "אהבתי את האדרנלין ואת העצבים במהלך המשחקים. זה היה חלק אינטגרלי מחיי. פעם, כאשר נסעתי עם רינוס מיכלס ונתקענו בפקק תנועה, הוא סיפר לי עד כמה הפרישה קשה - וצדק. הידיעה שלא אוכל לאמן שוב היתה בלתי נסבלת. אבל העניין הוא שהיה לי אסור לאמן בכלל. העורקים שלי דקים וחלשים מדי. זו עובדה. למזלי, לא ידעתי אותה, והיו לי חיים מאושרים", הוא אמר ב-2015.
הוא מצא לו תעסוקה מצוינת גם בלי לשבת על הספסל. בעשור האחרון סייע הוייה להקים את המערך העולמי של רד בול, בעיקר בזלצבורג, לייפציג וניו יורק - ולפיכך יש לו תרומה מסוימת גם לצמיחתם של סאדיו מאנה ונאבי קייטה, אשר מככבים בימים אלה בליברפול. כאיש סודו של נשיא ליון ז'אן מישל אולאס, הוא תיפקד כיועץ חיצוני למועדון במשך שנים ארוכות, והיה מעורב בהחלטות מקצועיות רבות, בעיקר בכל הקשור לאקדמיה וטיפוח הצעירים. ולכן יש גם משהו מנחם בכך כי מותו, אשר נקבע ביום שני בבוקר בשל בעיות לב, התרחש שעות ספורות אחרי נצחונה המפואר של ליון בפריז.
כל קבוצותיו בתנופה ב-2020
סביר להניח כי היה זה המשחק האחרון בו צפה הוייה, והוא יכול להיות מרוצה ממצבה של ליון הנוכחית. הוא שמר בליבו פינה חמה מאוד לסן ז'רמן, והדגיש לא פעם בתקשורת את שביעות רצונו מהפיכתה לאימפריה, וב-2020 היא הגיעה לראשונה לגמר ליגת האלופות. ב-2020, היתה לו סיבה נוספת לחגוג כי לאנס אהובתו חזרה לליגה הבכירה אחרי היעדרות בת חמש שנים. ב-2020, זכתה ליברפול באליפות אחרי בצורת בת 30 שנה, והיו שהדגישו את חלקו בהישג, כי יש הגורסים כי ללא הוייה, המועדון לא היה חוזר לעצמו לעולם. ובל נשכח גם כי צרפת היא אלופת העולם המכהנת. איך שלא תסתכלו על זה, כל הקבוצות בהן עבד הוייה נמצאות כעת במצב טוב מאוד. אפילו אסטון וילה פרחה ב-2020, שרדה בפרמיירליג ופתחה את העונה החדשה ברגל ימין.
ורק נו-לה-מין נעלמה לה במעמקי הליגה השביעית... אבל יש גבול. יש נסים שרק הוייה מסוגל לחולל.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק