שובר הלבבות: פאולו רוסי העלה את כל הזיכרונות ממונדיאל 1982

פאולו רוסי מת, והכול שוב צף: הילד שנשבר לו הלב, האבא שחורג ממנהגו, האוהד הצעיר שמבין שאפשר לבכות מגאווה ועצב ביחד, וחגיגה אחת שלעולם לא תשוחזר. זיכרונות ממונדיאל 1982, עם טלוויזיה שמנה, ספות רכות ומחסל איטלקי

12/12/2020
תקציר: מיטב מביצועיו של דייגו ארמנדו מראדונה (ספורט 1)

פאולו רוסי מת, והכול שוב צף. החגיגה של טארדלי, הניצחון על ברזיל. שידור מעולם אחר, אבא שלי מעיר אותי למשחקים. קיץ בלתי נגמר, איטליה שוברת לנו את הלב. הגול של סוקרטס, שנים אחר כך מול השער ניסיתי לשחזר אותו ולכבוש בפס חכם לפינה הקרובה. לאחרונה אני מסביר לאשתי שהזיכרון שלי נדפק, שיש לי תסמינים של דמנציה, שאני לא זוכר כלום, שלא תתעצבן, כי הנה, עובדה - משחקים משבוע שעבר נמחקים לי מהראש, ומשחקים מלפני 30 שנה צרובים לי שם לעולמים. רק צריך לעצום לרגע עיניים והם עולים.

פאולו רוסי מת, ורק הצליל והמנגינה של השם שלו מחזירים אותי לבית הוריי, לדירה הישנה, לסלון הפשוט, הספות הרכות, הטלוויזיה השמנה והכבדה, שכל כך אהבתי להתקרב אליה, להיצמד אליה, לגעת בה, להרגיש את החשמל הסטטי כשהיא נדלקת. אחר צהריים קיצי של שנות ה-80, ילד צופה במשחק כדורגל ולא מעלה בדעתו שהוא רואה אירוע היסטורי, שרק שנים לאחר מכן יוכל להעריך את חשיבותו. אהבנו את ברזיל, אבל לא באמת ידענו למה. למעשה, את רוב ההסברים קיבלנו רק בשנים שאחרי. בכתבות מגזין מפורטות, בניתוח בדיעבד של היסטוריוני כדורגל. אבל אז פשוט אהבנו אותה, כמיתוס. ידענו בלי לדעת כלום. הרגשנו.

עוד בוואלה!

מונה ליזה של גביע העולם: פרידה מפאולו רוסי, האגדה הנצחית של מונדיאל 1982

לכתבה המלאה
ילדים יזכרו את מונדיאל 2018 כמו שאנחנו זוכרים את מונדיאל 1982? רוסי(צילום: GettyImages)
אבא מעיר את הילד במיוחד, לישון זה בזבוז של חיים. טארדלי כובש בגמר(צילום: AP)

לך תסביר לילדים האלה של היום שלא היו הרבה שידורי כדורגל. בטח לא "בשידור ישיר". לך תסביר שאתה משתמש בביטוי לך תסביר ולא מאמין שזה קורה. הפכת לאיש שאומר "פעם בשבתות היינו מקשיבים לרדיו". עברנו בין השדרים, דמיינו את האירועים, איך חלפו השנים. לא שיחקנו מנג'ר, לא הכרנו שמות, ידענו שיש את איטליה וברזיל, גרמניה וארגנטינה, זיקו ומראדונה, אבל מי ראה אותם. יכול להיות שכיום יש יותר מדי כדורגל? יותר מדי טורנירים, יותר מדי משחקים? העומס והגודש פוגעים ביוקרה? ילדים יזכרו את רוסיה 2018 כמו שאני זוכר את המונדיאל של אז? כי כשב-1982 מתחיל מונדיאל, זו הזדמנות נדירה להתמסר למשחק. ממש לראות אותו, "בשידור ישיר". ובאחד הימים, אבא בעבודה, אמא עסוקה, ילד מדליק טלוויזיה. מולו ניצבים זיקו, סוקרטס, ברזיל הגדולה, ואז פאולו רוסי מנצח אותה 2:3, לבד. איך זה הגיוני? ומה הפלא שזה נחקק?

פאולו רוסי הוא למעשה נבל הכדורגל הראשון שלי. האיש שריסק את אהובתי, המחסל האיטלקי, עם שלוש דקירות בלב, כל אחת כואבת מקודמתה. בדמיוני, בתודעה, ברזיל שלטה וליהטטה, אוהדים שלה רקדו סמבה ביציעים, הכל היה צהוב ושמח, אבל לא היה לה את החלוץ המרושע הזה, הסקורר הקטלני, המעניש חסר הרחמים, שארב לכל טעות וירה ביעילות. אבל ככה הם הנוולים בכדורגל, אי אפשר לכעוס עליהם. כמו עקרבים, הם בסך הכל עושים את עבודתם. הוא האמבווילנטיות הראשונה שלי, ההיתקלות הראשונה שלי במורכבות המוזרה שמייצרת הכדורגל, שאתה בוכה עם המפסידים ומריע למנצחים, והכול במקביל. מוחא כפיים, ומנגב דמעה.

גמר מונדיאל 1982, ואבא שלי מעיר אותי למשחק. כנראה נרדמתי מוקדם. ילד. סביר להניח שהתרוצצתי כל היום. רצתי ממקום למקום. הזעתי יום שלם, בלי להבחין שחם לי. אולי לא ישנתי מספיק בלילה, כי במיטה קראתי את "בעט אלון בעט" עד שעה מאוחרת. בכל אופן, ביקשתי. הוא זכר. הוא ידע שחשוב לי. נדיר שאב מעיר את בנו ומפר את שנתו, אבל ככה מקנים ערכים. ככה מבהירים לילד מה חשוב, מתי שעות שינה הן בזבוז, פספוס של חיים. ישבנו זה לצד זה וצפינו באיטליה נגד גרמניה. כמה ימים לפני כן האיטלקים הארורים שברו לנו את הלב, וכעת אנחנו בעדם. אוי, כדורגל. יאללה פאולו.

כיום הילד הפך לאבא. עם הבת שלי אני נוהג באותה צורה. היא יודעת שבשעות ערב מאוחרות, זה הסיכוי היחידי שלה לראות טלוויזיה, אם רק תיצמד לאבא כשהוא רואה כדורגל. היא מזהה שמשהו קורה לו, לאבא שלה, שהוא מנסה להחיות איזשהו רגע, לשחזר רגע טהור של אבא-ילד, ומניח לה יד על הכתף, מסביר לה דברים, חם וסבלני, בדיוק ההפך מהאיש הכעוס שכל הזמן מרחיק ממנה מסכים במלחמה חסרת סיכוי. אז היא באה, מתגנבת לי מתחת ליד, ואני מסביר לה.

38 שנה עברו מאז הגול של מרקו טארדלי בגמר, ועדיין זו נראית לי חגיגת השער המרגשת מכולן. 38 שנה עם אלפי משחקים, רבבות שערים, אין סוף שחקנים ורגעים בלתי נשכחים, אבל כלום לא ישתווה לטארדלי (אולי גרוסו), שרץ כלא מאמין, צועק "גווווול! גוווול!", מנענע את הראש, מתקשה להאמין שזה הרגע קרה לו, התגשם לו החלום. 38 שנה חלפו, ועד היום אני מתבונן בו, ומרגיש שהוא מבוגר ממני.

  • פאולו רוסי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully