ככל שגמר מונדיאל 82' התקרב לדקות האחרונות, הרגיש פאולו רוסי שהוא לא רוצה לשמוע את שריקת הסיום. בדרך כלל, מייחלים לה שחקני הקבוצה המובילה כדי להבטיח את הניצחון ולהניף את הגביע, אך תחושותיו של החלוץ היו הפוכות לגמרי. הוא הסתכל על חבריו בחולצות הכחולות, הקשיב לשירת אוהדי איטליה ביציעי סנטיאגו ברנבאו - ורק רצה שהטורניר הזה יימשך לנצח. סוף כל סוף הוא היה מאושר. סוף כל סוף הוא חזר לנשום. ומה יהיה אחרי שהמונדיאל ייגמר? איזו שגרה מחכה לו? לא, זה היה מפחיד מדי... המחשבה הזו הטרידה אותו, והוא ניסה לגרשה ולהדחיקה. הוא התפלל שהזמן יעצור מלכת. הוא רק השתוקק להמשיך ולחוות את הנס המדהים שהתרחש בחייו.
וזה באמת היה נס, כי שנתיים קודם לכן נשבע לעצמו רוסי לא לייצג יותר את נבחרת איטליה. הוא חש שההתאחדות - ואולי אפילו המדינה כולה - בגדה בו וגרמה לו עוול. כאשר הושעה לשלוש שנים בגין מעורבות בהטיית משחקים לצרכי הימורים, הוא טען כי עשו ממנו שעיר לעזאזל. הסקורר היה הכוכב המפורסם ביותר ששמו נקשר לפרשה, ולכולם היה חשוב להעניש אותו כמה שיותר - למען יראו וייראו. רוסי הדגיש כי לא לקח כסף לפני שכבש בשלהי דצמבר 1979 צמד לזכות פרוג'ה נגד אבלינו, במשחק אשר תוצאתו, תיקו 2:2, נקבעה מראש. ייתכן שידע על הכוונה להסכים על חלוקת נקודות, אך זה ממש לא היה המקרה היחיד בליגה האיטלקית, והחקירה העלתה במרץ 1980 ממצאים מפחידים בהיקפם. היה צריך לנקות את האורוות, מילאן ולאציו הורדו לליגה השנייה, וגם רוסי ספג עונש מרתיע מאוד.
פרשנים ואוהדים רצו לאכול את בארזוט
הייאוש והתסכול היו עצומים. הוא היה אז בתנופה עצומה, אחרי מונדיאל אישי פנטסטי ב-1978, וחלם לככב עם איטליה גם באליפות אירופה הביתית. במקום זאת, הקריירה שלו נהרסה, והוא שקל לתלות את הנעליים. לפחות בכל הקשור לנבחרת, הכול נראה גמור. ואולם, המאמן הלאומי אנצו בארזוט חשב אחרת. אחרי שההשעיה קוצרה בערעור לשנתיים, הוא היה בסוד העניינים ושכנע את נשיא יובנטוס ג'מפיירו בוניפרטי להחתים את החלוץ בקיץ 1981. הבוס הגדול התקשר לרוסי ואמר: "אתה הולך להתאמן איתנו כמו שחקן רגיל. בעצם, תתאמן יותר מכולם". הגברת הזקנה עשתה את זה למען עצמה, אבל גם למען המולדת. היא הכינה את סקורר לגביע העולם, על אף שהיה רשאי לחזור למגרשים רק במאי 1982.
אומרים שרוסי "בכלל לא היה אמור להיות בגביע העולם בספרד". זה לא נכון. מבחינת בארזוט, הוא תמיד היה בתוכניות - הן רק היו סודיות, כי היה צריך לוודא שהשחקן יהיה כשיר פיזית ומנטלית. אחרי שנטל רוסי חלק בשלושה משחקים בלבד במחזורי הסיום, והפגין בהם יכולת פושרת בלשון המעטה, הוא נכלל בסגל על חשבון רוברטו פרוצו, גיבור רומא שהוכתר למלך שערי הליגה במשך שנתיים ברציפות. היה זה הימור כביר, כמעט הזוי - החלטה שגבלה לדעת העיתונאים בחוסר שפיות. באופן כללי, בחירת הסגל הייתה שנויה מאוד במחלוקת, ורבים דרשו את הכללתו של אבריסטו בקאלוסי, הפליימייקר של אינטר. בארזוט אטם את אוזניו והלך נחוש עם החלטותיו. הוא רצה לסמוך על רוסי, במיוחד בהיעדרו של רוברטו בטגה הפצוע. "פאולו הוא חיית רחבה שיודע להתמקם, האופורטוניסט היחיד שיש לנו", קבע. בתקשורת רצו לאכול אותו חי.
"כל המחסומים נעלמו"
זה לא היה רחוק מפיאסקו, בין היתר כי רוסי באמת היה חלוד אחרי שנתיים ללא משחקים תחרותיים. הוא היה חלש נגד פולין במשחק הראשון, הוחלף במחצית מול פרו במשחק השני, ולא הורגש גם נגד קמרון במשחק השלישי והגורלי. איטליה סיימה את שלושתם בתיקו, ועלתה בשיניים - שער אחד קטן של רוז'ה מילה היה שולח אותה הביתה, וזה לא היה רחוק. גם ב-1:2 על ארגנטינה במשחק הפתיחה בשלב הבתים השני היה רוסי גרוע. הקריאות להדיחו הלכו והתעצמו, אבל בארזוט היה עקשן, בעוד החלוץ עצמו היה מנותק מהחדשות, כי המאמן אסר על הכנסת העיתונים למלון. ואז הגיע הקרב ההוא מול ברזיל ב-5 ביולי.
טוב, אתם יודעים איך זה נגמר. היה זה השלושער המפורסם בתולדות הכדורגל - יותר מכונן אפילו מזה של ג'ף הרסט בגמר ב-1966. הסכר נפרץ בדקה ה-5, כאשר הגבהה של אנטוניו קבריני משמאל מצאה את ראשו של רוסי, והמומנטום שלו השתנה ב-180 מעלות. "עד אז, הייתי רוח רפאים. לא מצאתי את עצמי, לא הייתי מרוכז. הרגשתי שאיבדתי את החדות שלי אחרי שנתיים בחוץ. כשהבקעתי את השער הראשון מול ברזיל, הכול השתחרר לפתע. כל המחסומים נעלמו. זה היה הרגע ששינה את הכול. אחרי הנגיחה הזו, הכול בא לי בטבעיות. האינסטינקטים חזרו אלי", הוא העיד.
וכך, אחרי השוויון של סוקרטס, הוא גנב כדור להגנה וקבע 1:2. ואחרי שוויון נוסף של פלקאו, הוא היה בזמן הנכון במקום הנכון כדי לרשום 2:3 ולשבור את לבבות אוהדי סלסאו בכל רחבי תבל. הנבחרת המופלאה והמרגשת של טלה סנטנה הלכה הביתה, ורוב העולם בכה יחד איתה. מנגד, האיטלקים התאהבו מחדש באיש שהוגדר רק שעתיים קודם לכן כפלופ שנוא שלא ראוי לחולצת הנבחרת, מה גם שהוא "מכר משחקים". קשה לדמיין מהפך דרמטי יותר, ברמה האישית וברמה הלאומית.
"הבאתי גארינצ'ה חדש"
אולי היה זה סמלי כי ברזיל נפלה קורבן לרוסי, בהתחשב בכינוי שהעניק לו עשור קודם לכן, ב-1972, המנהל הספורטיבי של יובנטוס איטאלו אלודי, כאשר הציג את הנער בן ה-16 בפני בוניפרטי. "הבאתי לך גארינצ'ה חדש", הוא אמר. למען האמת, ההקבלה הייתה אבסורדית בכל קנה מידה, כי אין דמיון קלוש בין השניים, אבל לפחות העמדה הייתה זהה. בצעירותו, שיחק רוסי כקיצוני ימני והשתמש בזריזותו על מנת לחלוף על פני מגנים. הוא גם לא האמין עד הסוף שיוכל להפוך את הכדורגל למקצוע, ולמד ראיית חשבון כדי שתהיה לו אופציה מציאותית יותר להתפרנס.
האופציה הזו הייתה רלוונטית בהחלט כאשר התברר כי ברכיו לא מחזיקות מעמד. עוד לפני שערך את הבכורה בבוגרים, עבר רוסי שלושה ניתוחים במינסקוס, ואנשי יובנטוס הטילו ספק ביכולתו להשתקם. אחרי שני משחקים בגביע, הם חיפשו דרך להיפטר ממנו, וכמעט אילצו את ויצ'נזה מהליגה השנייה לקבל 50 אחוזים מכרטיס השחקן שלו במחיר מבצע ב-1976. תוך זמן קצר, בוניפרטי כבר הצטער על כך, כי רוסי הוסט לעמדת החלוץ המרכזי, היה מלך השערים שסייע לקבוצה הצנועה לעלות ב-1977, ואז היה הכובש המצטיין גם בליגה הראשונה כאשר ויצ'נזה סיימה באופן סנסציוני כסגנית האלופה של יובה עצמה ב-1978.
"כדורגל הוא אמנות, רוסי הוא מונה ליזה"
בשלב זה, אחרי שלושה שערים במונדיאל בארגנטינה, החליטו שני המועדונים לערוך מכרז שיקבע מי תרכוש את 50 האחוזים הנותרים של כרטיס השחקן, ותקבל את הסקורר. לפי הנוהל, ההצעות הסודיות הוכנסו המעטפות - והגבוהה יותר הייתה מוכרזת כמנצחת. בוניפרטי רצה ברוסי, אבל הפגין כהרגלו איפוק והגיש הצעה שמרנית. נשיא ויצ'נזה, ג'וזפה פארינה, התפרע עם סכום גבוה פי ארבעה, וערער את היציבות הפיננסית של הקבוצה. "כדורגל הוא אמנות, ורוסי הוא מונה ליזה שלנו. לכן הוא עולה הרבה", התגונן פארינה, אך התוצאות היו הרסניות. מונה ליזה אולי המשיך לקרוע רשתות, אבל ויצ'נזה ירדה - וכך היה צורך למצוא עבורו בית חדש. פרוג'ה זכתה בשירותיו בהשאלה, תמורת תשלום נאה שמנע מפארינה פשיטת רגל.
לו היה יודע לאן תוביל אותו העסקה הזו, לא היה רוסי דורך בפרוג'ה. הפרשה הפלילית וההשעיה הארוכה עצרו אותו כאשר היה בדרך לגדולה, וגם הפיכתו לאייקון לאומי בספרד לא השיבה לו את התקופה האבודה. נכון - הוא זכה בכדור הזהב ב-1982, אבל הפרס הזה הוענק לו בזכות שלושה משחקים בלבד. אחרי ההיסטוריה וההיסטריה מול ברזיל, הפציץ רוסי צמד בחצי הגמר מול פולין, מצא את הרשת גם בגמר מול הגרמנים וסיים כמלך שערי הטורניר עם שישה. זה היה מדהים ומהפנט, ובארזוט הצטייר כתוצאה מכך כגאון, אבל בשורה התחתונה רוסי מעולם לא חזר לכושרו משנות ה-70'. הוא גם הודה בכך בפה במלא בעצמו.
"החיים שלי מוזרים, והתקופה הטובה ביותר הייתה מגיל 20 עד גיל 24. בגביע העולם בארגנטינה הייתי בכושר טוב הרבה יותר מאשר בספרד. גם אחרי כדור הזהב, לא חזרתי לכושר הזה", הוא אמר. התארים זרמו עם יובה - הגביע האיטלקי ב-1983, אליפות וגביע המחזיקות ב-1984, וגביע האלופות אחרי הגמר המקולל ההוא מול ליברפול באצטדיון הייזל בבריסל ב-1985, אבל בשלב הזה כבר הרגיש רוסי מיצוי. בגיל 28, הכאבים בברכיו לא נתנו לו מנוח. בעונת 1984/85 היו לו שלושה שערי ליגה בלבד, וזה היה הזמן לעזוב את הגברת הזקנה. הקדנציות הקצרות במילאן וב-ורונה היו קטסטרופליות, ובגיל 30 הוא פרש לחיים שקטים הרבה יותר. ורק ההילה המשיכה ללוות אותו.
לו רק אינטר לבשה צהוב
כי המשחק מול ברזיל הפך אותו לאגדה ולמיתוס. בקרב מול אחת הנבחרות הטובות אי פעם, הפגין רוסי את התכונות המזוקקות של חלוץ ווינר קלאסי. הוא לא היה חסון במיוחד, לא טכני במיוחד, ואפילו לא מהיר במיוחד - אבל התנועה שלו ללא כדור הייתה פנומנלית, והחושים ברחבה היו מזהירים. כן, הוא היה האופורטוניסט המושלם. בארזוט צדק. וכך הוא נכנס לתודעה וכבש לבבות. "כשהכדור חודר לרחבה, הוא ימצא את רוסי. עקבנו אחרי התנועות שלו וחיפשנו אותו", אמר חברו לנבחרת ברונו קונטי.
גם עבור רוסי עצמו, המשחק מול הסלסאו היה מכונן. את שני השערים הבודדים שלו במדי מילאן, הוא הבקיע דווקא בדרבי, והתבדח אחרי שריקת הסיום: "לו אינטר הייתה לובשת צהוב, הייתי מבקיע גם את השלישי". חוש ההומור הזה הפך אותו לאישיות אהודה עוד יותר. רוסי היה בחור נעים הליכות, והפופולריות המטורפת לה זכה מאז יולי 1982 לא גרמה לשתן לעלות לראשו. הוא הרגיש קצת לא נוח עם המחמאות, גם אם התרגל אליהן. גם הצניעות הטבעית הזו תרמה לקונצנזוס סביבו. כי בשלושה משחקים קסומים הוא איחד את המדינה השסועה והביא לה אושר טהור.
זה היה הסיפוק הכי גדול בחייו. "אני רוצה שיזכרו אותי בתמונה אחת בלבד, עם החולצה הכחולה לגופי, מניף ידיים למעלה", הוא אמר. וזה מובן מאליו. כך זה יהיה. זו תהיה התמונה שלו בתודעה הקולקטיבית, אחרי שמספר 20 הכי אגדי של גביע העולם עזב אותנו בשנת 2020.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק