דקה 90, לסטר חוטפת את הכדור במרכז המגרש, ג'יימס מדיסון שולח מסירת עומק אמנותית, וג'יימי ורדי בורח לכיוון השער. לכולם ברור בדיוק איך זה חייב להסתיים, והכדור אכן נושק לרשתה של שפילד יונייטד כדי לקבוע ניצחון 1:2 יקר. מבחינת הסקורר המדופלם של השועלים היה זה רגע של אושר צרוף. הוא דהר לדגל הקרן של הלהבים, ופשוט פירק אותו לחתיכות. כך הוא חלם לחזור לעיר הולדתו ולהלום ביריבה הכי מושבעת שלו.
כי ג'יימי ורדי אמנם שועל כבר יותר משמונה שנים, אך עמוק בליבו הוא היה ונשאר ינשוף בפסי כחול לבן. הוא אוהד שרוף של שפילד ונסדיי, והלהבים מהווים מבחינתו סדין אדום. מאידך, ביציעי שפילד יונייטד נהנים לתעב אותו. הם חיכו במשך זמן רב כדי לחזור לפרמיירליג, וכבר במחזור השלישי בעונה שעברה קיבלו את ההזדמנות המיוחלת לקלל את ורדי באצטדיונם הביתי, בראמל ליין.
כבר בחימום הם צעקו לעברו את כל הגסויות שאפשר לדמיין, ללא תגובה כלשהי מצד החלוץ. הוא המתין בסבלנות לרגע שלו, ובשלהי המחצית הראשונה זה קרה. לסטר חטפה את הכדור במרכז המגרש, מדיסון שלח מסירת עומק אמננותית, והשועל המהיר מכולם ברח לכיוון השער. גם אז כולם ידעו איך זה ייגמר, והחגיגה שלו היתה ראוותנית. הוא התייצב מול הקהל הזועם של יונייטד והניף את כפות ידיו לעבר אוזניו. גם אז, אגב, זה נגמר 1:2, אם כי באופן פחות דרמטי מאתמול.
אל תפספס
רגיל לחגוג מול קהל דמיוני
כן, ורדי מת על זה. הוא מקניט את אוהדי היריבות באופן ספונטני, בלי לתכנן זאת מראש. אחרי ששמע מילים לא נחמדות לעברו מהיציעים של קריסטל פאלאס, למשל, הוא הפציץ שער נאה ועשה מולם תנועות כנפיים של נשר. הוא יכול להשתיק את כולם, וספק אם יש שחקן שמקבל מוטיבציה גדולה יותר מהעוינות שמשודרת כלפיו - קל וחומר כאשר מדובר בשפילד יונייטד. ואולם, הוא יכול להסתדר גם באצטדיון ריק. כאשר שאלו אותו החברים לקראת חידוש המשחקים בקיץ אחרי פגרת הקורונה, כיצד יציין את השערים, הוא אמר להם: "אל דאגה, כבר אמצא את הדרך". לעתים גם הגורל יכול לעזור ולסדר תמונת קאלט מדהימה, כאשר הדגל מתרסק לפתע לרסיסים קטנים, אבל העניין הוא שאין בפרמיירליג כוכב שרגיל יותר לשחק ללא קהל.
ואולי זה היה מזמן, אבל ורדי לא שוכח את הימים בהם התרוצץ במדי סטוקברידג' פארק סטילס החובבנית מהליגה השביעית. המגרש הקטנטן שלה, בצפון מערב שפילד, מכיל 450 מקומות ישיבה, אך גם הם בדרך כלל נותרו מיותמים. פעם, כאשר הבקיע נגד קבוצה בשם קידסגרוב, הניח ורדי את האצבע לשפתיו כדי להשתיק את הקהל... הקהל הדמיוני, כי לא היה שם איש. הוא כבר היה בן 22 או 23, וכל כך השתוקק לשחק כדורגל אמיתי, אבל זה הרגיש כמו חלום בלתי אפשרי, אז היה צריך לאלתר שטויות. זה הרגיש כמו חלום בלתי אפשרי מאז נזרק מהאקדמיה של שפילד וונסדיי בגיל 16, ועולמו חרב עליו.
חיבק את נייג'ל פירסון כילד
אמרו לו שהוא נמוך מדי, חלש מדי וצנום מדי כדי להפוך את הכדורגל למקצוע, והמכה המורלית הייתה כה קשה שוורדי הפסיק לשחק לחלוטין למשך שנה תמימה. רוב הנערים במצבו לא מתאוששים וזונחים את השאיפות, אך ג'יימי מצא את הכוח להשתקם. הוא כבר לא היה תמים, וגם לא ניהל אורח חיים ספורטיבי, אבל בין עבודות מזדמנות לבקבוקי וודקה הצליח איכשהו לפלס את דרכו. במצבו, נדרש לא רק כישרון, אלא גם מזל. היה מאמן אחד שהאמין בו והימר עליו בהאליפקס טאון הזעירה. משם המשיך לפליטווד טאון בליגה החמישית, והמשיך לקרוע רשתות. ואז, ב-2012, באה לסטר מליגת המשנה ושילמה תמורתו מיליון ליש"ט - סכום שיא דמיוני עבור שחקן חובב.
את לסטר אימן את נייג'ל פירסון, וזה היה סימן משמיים עבור החלוץ. "האם כבר פגשת את המנג'ר?", הוא נשאל על ידי העיתונאים המקומיים הבודדים שבאו להצגתו הרשמית. "עדיין לא", השיב ורדי, אבל אז הוסיף: "טוב, הייתה פעם אחת, אבל ממש מזמן, והוא לא יודע את זה. פרצתי לדשא בהילסבורו וחיבקתי אותו". לקח לנוכחים זמן כדי להבין את משמעות דבריו, והמשמעות פשוטה - פירסון היה בזמנו הקפטן הנערץ של שפילד וונסדיי. הוא הצטרף לינשופים ב-1987, השנה בה נולד ורדי, ועזב ב-1994. בין כמה היה ג'יימי כאשר רדף אחרי אלילו על הדשא בסיום המשחק לפני שהסדרנים יסלקו אותו? אולי חמש, אולי שש. זה לא ממש משנה. העיקר שהוא זכר את זה אז, והוא עדיין זוכר את זה היום. גם אחרי ששפילד ווסנדיי שברה את ליבו, הוא נותר נאמן לה, כי קבוצה לא מחליפים. בטח לא קבוצה מעיר הולדתך. כל המשפחה שלו וונסדיי, כל החברים שלו וונסדיי. וכך גם הוא עצמו.
קצב הכיבושים רק עולה
עם זאת, לעתים הגורל בוחר עבורנו דרכים נכונות יותר מאשר השאיפות המקוריות. לסטר הייתה, ללא צל של ספק, המקום הנכון עבור ורדי, והיא נסקה - גם בזכותו - לגבהים בלתי נתפסים, בעוד הינשופים המשיכו לשקוע במעמקים. לקח לבחור זמן להסתגל לליגת המשנה ולשיטה של פירסון, ואת העונה הראשונה הוא בילה על הספסל, אבל אז החלה האגדה להיכתב. עלייה ב-2014, הישרדות דרמטית ב-2015, אליפות היסטורית ובלתי נתפסת עם קלאודיו ראניירי ב-2016, בעונה בה קבע שיא כל הזמנים בפרמיירליג עם כיבושים ב-11 משחקים רצופים.
גם אז היו שפקפקו בו. מייקל אואן, למשל, אמר כי "אין לוורדי תכונות של חלוץ טבעי". ראו בו תופעה חולפת, אמרו שהמשחק שלו בנוי על מהירות, וזה לא מבשר טובות עבור מי שהגיע לליגה הבכירה רק בגיל 27. אבל תראו מה זה - בחודש הבא יהיה ורדי בן 34, והוא עדיין כאן, אולי אפילו טוב מאי פעם. בקיץ הוא הגיע ל-100 שערי פרמיירליג, ועשה זאת במספר משחקים נמוך יותר בהשוואה לרוב הסקוררים הדגולים, כולל דידייה דרוגבה, רומלו לוקאקו, וויין רוני, דווייט יורק וטדי שרינגהאם. בעונה שעברה, למרות פגרת הקורונה שהייתה עלולה לכאורה לפגוע בכושרו בגילו המתקדם, הוא הפציץ 23 שערי ליגה - אחד פחות בהשוואה לעונת האליפות. והעונה הוא בכלל עומד על 9 שערים ב-10 משחקים, כולל שלושער לרשת מנצ'סטר סיטי - אחת היריבות האהובות שלו, מולה הפציץ שלישיה מרהיבה גם בדצמבר 2016, בעונתו הראשונה של פפ גווארדיולה.
רוג'רס עוזר לחלוץ המושלם שלו
הדבר המדהים ביותר, מבחינת המתבונן מהצד, הוא כי ורדי ממשיך להשלים 90 דקות כמעט בכל משחק. הוא נראה צעיר, מרגיש צעיר, ונשאר רענן עד הדקות האחרונות בכל התמודדות. את שער הניצחון מול ארסנל הוא הבקיע בדקה ה-80. אתמול הוא הרשית את שער הניצחון בדקה ה-90, ועוד נשאר לו כוח לספרינט מטורף לעבר דגל הקרן האומלל. איך הוא עושה את זה? התשובה הטריוויאלית היא שימור כוחות ומשחק יעיל יותר, בין היתר בזכות העצות של ברנדן רוג'רס.
המנג'ר הצפון אירי התאהב בוורדי מהרגע הראשון. הוא העריך אותו גם לפני שהגיע ללסטר, אך העבודה המשותפת גרמה לו להבין טוב יותר את תכונותיו החזקות. "לג'יימי יש כל מה שאני רוצה בחלוץ", הצהיר רוג'רס, והחליט להפיק ממנו את המקסימום. "ברנדן עזר לי מאוד, כי אני משחק קצת אחרת אצלו, ועכשיו אני הרבה יותר חכם בכל הקשור ללחץ ללא כדור. פעם הייתי מתרוצץ בין שחקני ההגנה שמסרו זה לזה ומבזבז המון אנרגיות לשווא. בשנתיים האחרונות אני שומר את האנרגיות האלה לרגע האמת. ארדוף אחרי שחקן רק כאשר יש סיכוי גבוה מאוד לזכות בכדור", גילה לא מכבר ורדי.
לשנות את הגישה בלי לשנות את הסגנון
למעשה, זה תקף גם לתנועה שלו כאשר הכדור נמצא ברגלי שחקני לסטר. ממוצע הנגיעות שלו בכדור למשחק יורד בהתמדה מאז 2016, ובמיוחד בעידן רוג'רס, והוא מבצע פחות דהירות לשטחים הפנויים בהשוואה לעבר. עם זאת, התנועות האלה חכמות יותר, ולכן המסירות אליו מאפשרות לו להגיע למצבי הבקעה בתדירות גבוהה. "ג'יימי יעיל יותר. בעבר הוא רץ 30 פעמים במשחק, וקיבל את הכדור פעמיים. עכשיו הוא רץ 10 פעמים ומקבל שמונה כדורים. הוא יעיל להפליא", טוען גארי נוויל מעמדת הפרשן. ואולי המספרים שהוא זורק מוגזמים, אבל המסר נכון. ורדי הצליח להמציא את עצמו מחדש בלי לוותר על מה שהוא. הוא שינה את הגישה בלי לשנות כלל את הסגנון. זה לא דבר של מה בכך.
לכן יש יסוד סביר להאמין שיש לו עוד כמה שנים טובות בטופ. המספרים הסטטיסטיים מעולם לא עניינו אותו, והוא טוען שלא הצטער לרגע כאשר פספס את תואר מלך השערים ב-2016 בגלל פנדל מוחמץ אחד, אבל הוא יתן להארי קיין פייט רציני על התואר גם העונה, וצפוי להמשיך לככב גם בעונות הבאות. הוא התחיל מאוחר, ולא יירד מהבמה בקלות. הוא עדיין נהנה מכל רגע. עוד מעט הקהל יחזור, והוא ישאב שוב כמו חמצן את האנרגיות החיוביות והשליליות שמופנות כלפיו. בעונה הבאה, אם שפילד יונייטד לא תרד, הוא יקניט שוב את האוהדים שלה. ואולי מתישהו, לקראת סיום הקריירה שעדיין לא נראה באופק, הוא עוד ילבש את מדי כחול-לבן של הינשופים. תהיה זו סגירת מעגל פנומנלית בסיפור האישי הייחודי של שחקן חד פעמי.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק