1.
מכבי תל אביב נשבעה לעצמה שהפעם זה ייגמר אחרת. היא שוב הגיעה לדקות המכריעות כששום דבר אינו מוכרע; היא הבינה ששוב גורלה ייחרץ על הברקה לכאן או טעות לשם, והחליטה להפסיק להיות שקופה. במשחק הזה, אמרה לעצמה, היא תנצח בלי סקוטי ווילבקין. כולם מחכים שווילבקין יזרוק לסל כל כדור בעל חשיבות? אז הגיע הזמן שמישהו אחר יביא את הישועה.
היא נשבעה, וניסתה. ונכשלה.
עוד לפני ההארכה, וסלי הקלאץ' של סרחיו רודריגס ומלקולם דילייני (וקליעות העונשין של מי-אם-לא-ווילבקין ביניהם), הצהובים החמיצו את ההזדמנות האמיתית לנצח בזמן החוקי. ההזדמנות? שמונה ההזדמנויות. 24 נקודות בלבד קלעה אולימפיה מילאנו במחצית השנייה, וזה הספיק לה כדי לצאת עם ניצחון חוץ יקר - גם אם לא כל כך יוקרתי.
6:37 דקות לסיום הזמן החוקי: כריס ג'ונס מחטיא שלשה, 61:61.
6:01: אותלו האנטר מחטיא לשתיים, 61:61.
5:18: עוז בלייזר מחטיא לשתיים, 61:61.
4:34: ווילבקין (ווילבקין!) מחטיא שלשה, 64:61.
בלייזר קולע לאחר ריבאונד התקפה.
4:09: אלייז'ה בריאנט מחטיא לשתיים, 64:63.
אנטה ז'יז'יץ' מחטיא מריבאונד התקפה.
3:33: בלייזר מחטיא שלשה, 64:63.
2:40: בלייזר מחטיא עוד שלשה, 64:63.
2:08: בריאנט מחטיא לשתיים, 64:63.
במשך שמונה התקפות, לאורך כמעט חמש דקות, ניסתה מכבי תל אביב לנפץ ולנתץ את היתרון המינימלי והלא שברירי של המילאנזים, מבלי לבצע את הפעולה המובנת מאליה - להניח את הכדור בידיו של ווילבקין ולהביט מהצד. למעט תיקון אחד של בלייזר בהזדמנות שנייה, שום כדור לא נכנס. שום פיגור לא נמחק.
ואז, 1:55 דקות לסיום, הזעיק יאניס ספרופולוס פסק זמן, והסדר הושב. התקפה ראשונה, ווילבקין קובר שלשה, 66:66. התקפה שנייה, ווילבקין קולע לשתיים, 66:68. התקפה שלישית, ווילבקין משגר אסיסט להאנטר, 66:70. התקפה רביעית, עם הבאזר, ווילבקין מחטיא שלשה. 70:70. כמו שמכבי עושה, כמו שמכבי יודעת.
שקוף? מובן מאליו? מזמין מלכודות הגנתיות? כל התשובות נכונות. אבל הפעם, אי אפשר להגיד שהיא לא ניסתה לעשות את זה בצורה אחרת.
2.
טבלת המשחקים הצמודים ביורוליג בלתי נתפסת. כל קבוצה נאלצת בשלב כזה או אחר להכיר במציאות הזו; כשהערב מגיע לשניות ולעשיריות האחרונות, והמטוטלת בשיאה, יש פתח להפתעות מצד הקטנות ולמעידות מצד הגדולות. לפעמים תנצח, ולפעמים תפסיד. כך ספגה ברצלונה את הפסדה היחיד, כך השיגה וילרבאן את ניצחונה הבודד, כיאה למשהו שנע בין התגרות בגורל לבין סטיית תקן סטטיסטית.
עד שמגיעים למכבי תל אביב. שבעה ממשחקיה העונה הסתיימו בפער של חמש נקודות ומטה; יותר מכל קבוצה אחרת. היא הפסידה בשישה מהם; הרבה יותר מכל קבוצה אחרת. וכשאותו דפוס חוזר על עצמו שוב ושוב (ושוב, ושוב, וכו'), ומסתיים באופן דומה, נראה שאין מדובר במקריות.
גם בעונה שעברה, עד למחזור ה-22, סבל ספרופולוס מתסמונת דומה. מכבי שלו נקלעה עד אז רק לארבעה משחקים צמודים, ולא ניצחה באף אחד מהם. אלא שאז היא טסה לרצף בלתי נתפס: חמשת המשחקים הבאים, בזה אחר זה, נחתמו בהפרש שנע בין נקודה אחת לחמש. בכולם ניצחו הצהובים. היקום קרס לתוך עצמו, ומגיפת הקורונה פרצה ועצרה הכול.
ואולי, אולי המאמן היווני דווקא לא יכול להתלונן על חוסר מזל. דמיינו לעצמכם את ההפסדים הדרמטיים הללו מתרחשים בזה אחר זה לעיני 11 אלף צופים. נכון, כל מה שקורה בעונה הזו צריך להילקח בעירבון מוגבל, וייתכן שמול היכל מלא וגועש, כל המשחקים הללו (או לפחות רובם) היו מסתיימים אחרת. הלחץ הבלתי נסבל שלפעמים מלווה את המועדון הצהוב נעלם ונאלם בחסות דממת היציעים הריקים, ואולי זה לא רע.
אחרי שהגל הזה יחלוף, ממילא תיווצר מציאות חדשה. וספרופולוס, לאור השינוי שהצליח לחולל במכבי בימי השגרה ההם של סוף 2019 ותחילת 2020, ראוי בכל מקרה להיות שם ולקבל הזדמנות אמיתית כשהעולם יחזור למסלולו.
3.
מילאנו הפכה בשלושת העשורים האחרונים לשטיח האדום של מכבי. היא לא ניצחה ביד אליהו מאז 1987, ואפילו בחמש השנים החולפות - מאז נפרדו הצהובים בפעם האחרונה מרבע גמר היורוליג - היא היחידה שביקרה בקביעות בתל אביב ולא השכילה לנצח אפילו פעם אחת. עד אתמול.
אטורה מסינה לא הבין על מה המהומה. כששב לחדרו המבודד במלון, המאמן האיטלקי צייר עוד גולגולת על החגורה שלו. הוא ניצח בהיכל ב-1992 מסל של יורה זדובץ' (ואמר את המשפט האלמותי "הכרחנו את מכבי לחשוב"); הוא ניצח שם ב-1993 מסל של פאולו מורטי; ועכשיו, בשלהי 2020, הצטרף דילייני לרשימה האקסקלוסיבית.
יש העונה משהו מיוחד בקבוצת האופנה האיטלקית. היא הייתה רחוקה מלהבריק אמש, ובכל זאת מצאה את הסנט שמשלים ליורו, זה שכל כך חסר לה עד כה. ג'ורג'יו ארמאני יצא בקיץ למסע קניות, והרכיב קבוצת פנטזי מלאה בכוכבי יורוליג, אבל האיש שהופך אותה לקבוצה - קבוצה ממש - הוא הסנטר ההוא, שגילו כבר 34, שאינו קולע אפילו תשע נקודות למשחק, שגובהו 1.98 מ', שרוחבו 1.98 מ' ושליבו ומנהיגותו שקולים ל-98.1 מ'.
קייל היינס, הזר שזכה בהכי הרבה גביעי אירופה, הוא האיש שיציל (אולי) את מילאנו ויחזיר אותה למחוזות שעליהם היא כבר בקושי מעזה לחלום. אם הוא ייכשל בכך, אף אחד אחר כבר לא יצליח.
4.
ריאל מדריד, במשחקה הראשון בלי פקונדו קמפאסו, מצאה עצמה במשבצת שלא הכירה שנים רבות: משבצת האנדרדוג. היא הגיע למוסקבה בכוננות ספיגה, ואחרי הופעה הרואית נאלצה להיכנע לשלשת ניצחון מטורפת של מייק ג'יימס. שאלה אחת חייבת להישאל: צסק"א סיימה את המשחק עם ארבעה אסיסטים, והבלאנקוס עם 18; מי היא הקבוצה שאיבדה השבוע את רכזה המוביל?
הרחק משם, בבלגרד, מתחילה אנאדולו אפס להפגין ניצוצות מהקבוצה החלומית שהייתה לה לפני פרוץ המגיפה. הכדורסל שלה עדיין לא יפה ואטרקטיבי כשהיה, אבל התכליתיות והווינריות חזרו אליה מאז שובו של שיין לארקין. אתמול היא התייצבה מול הכוכב האדום האגרסיבית בהרכב טלאים, ללא ואסה מיציץ', רודריג בובואה, בריאנט דאנסטון וטיבור פלייס, וטיילה לניצחון קליל.
חלק משחקני אפס יופיעו הערב במדי נבחרת טורקיה במוקדמות אליפות אירופה. פחות מ-24 שעות לאחר שירדו מהפרקט בפיוניר, הם כבר ישחקו באיסטנבול נגד קרואטיה. הצעד הזה נשמע תלוש, הזוי ומסוכן, בעיקר עבור לארקין, שלא מזמן התאושש מניתוחים בשתי ברכיו. האם האנשים שדרשו ממנו לשחק בשתי המסגרות יהיו שם בשבילו אם חלילה ייפצע?
"הנבחרות הלאומיות חשובות לשחקנים, הם רוצים לשחק עבורן, והן מעוררות בהם רגש", אמר מאמן אנאדולו, ארגין עתמאן. "צריך לאפשר להם לעשות זאת בצורה ראויה. בואו נקיים שבעה מחזורים כפולים בעונה, במקום חמישה, ונפנה לחלונות הבינלאומיים זמן ומקום". צודק.