החלום של כל אוהד: ז'וזואה ממשיך להיות השחקן הכי מעניין בליגה

חגיגות מראדונה מזכירות לנו מה כובש אוהדים: שילוב של כישרון ושיגעון, ספורטאי שנחשף לחלוטין על המגרש, קצת פראי, קצת מלוכלך, מישהו שאפשר להזדהות איתו, וכמה טוב שהוא בצד שלך. זה מה שהופך את ז'וזואה לשחקן הכי מעניין בליגה

  • ז'וזואה
תקציר ה-0:1 של אנטוורפן על טוטנהאם, ושער הניצחון של ליאור רפאלוב (ספורט 1)

אירועי יום ההולדת של דייגו מראדונה העלו בקרב המבוגרים שבינינו זיכרונות נעימים של כדורגל של פעם ומשחקים בלתי נשכחים (מהימים שהמוח שלנו עוד היה מסוגל לקלוט פרטים ולנצור אותם), וכמובן שהאטרקציה היא לא רק הגולים והביצועים של דייגו, לא רק הטכניקה שלו וזריזות הרגליים והיציבות הקומפקטית הזאת, אלא כמובן הדמות שלו, ההתנהגות שלו, הפראות והשיגעון. זה בדיוק מה שהיה מושלם בצמד ההוא מול אנגליה - השילוב בין שני האלמנטים המרכזיים שאפיינו את מראדונה, הכישרון והשיגעון, הגאונות והעבריינות, בצורה הכי קיצונית ומובהקת שלהם, בהפרש של דקות ספורות.

אומנם לא תמיד קל לשאת את השילוב הזה, של הגאון המשוגע, אבל בוודאי שהוא המעניין ביותר והאטרקטיבי ביותר לצפייה. יש משהו משעמם בספורטאים סטריליים, בעוד אלה שמועדים לפורענות מעוררים יותר הזדהות. האוהד הפשוט מבין ללבו של הספורטאי ה"בעייתי", בעוד אלה שתמיד שומרים על קור רוח ומקצוענות אולי מעוררי הערכה והערצה, אבל תמיד יהיה מהם ריחוק. (ואם יורשה לי להודות, הרי שאני גם במשחקי כדורגל שכונתיים חסרי חשיבות נוטה לאבד את זה ולהיסחף, לא פעם אף להתלכלך, כך שקרי המזג נראים לי חייזרים חסרי לב).

עוד בוואלה! NEWS

דייגו מראדונה בן 60: ארגנטינה משתחווה ל"מלך", עולם הכדורגל מצדיע ל"גדול מכולם"

לכתבה המלאה
שקרן, רמאי, מסומם, מלך. מראדונה (צילום: AP | Hugo Ramos-La Nacion)

ופה זה הזמן לגעת בז'וזואה ובסוגיית "השחקן המלוכלך", כשהפורטוגלי הוא ללא ספק מהז'אנר האהוב הזה, של "הגאון המשוגע", הלא צפוי. הוא נמצא פה מספיק זמן פה כדי לקבוע בוודאות שמדובר בפצצת כישרון ופצצה מתקתקת, שכל משחק שהוא לא מסיים עם אדום או קטטה הוא נס, וכל משחק שהוא לא מבשל או כובש הוא נס ליריבה.

חשוב גם להזכיר ש"השחקן המלוכלך" של היום הוא לא "השחקן המלוכלך" של פעם, כי בזמננו, באותה תקופת מראדונה, בימים שבהם היו אמיר שלח ובלמים קדמיים, היו מדי פעם כדורגלנים שכל תפקידם היה להתבריין ולכסח. זכורים שמות כמו יחיאל אבן צור או יוסי בלאס, שלפחות בעיני רוחי ובדמיוני היו נטולי כל כישרון טכני (סלחו לי אם לא), והציפייה היחידה מהם הייתה "להרים מישהו" סטייל ויני ג'ונס. היום כמובן אין כאלה שחקנים, וטוב שכך, ולמעשה גם מי שכיום מחשיבים ככסחן - חאלד חלאיילה - הוא בסך הכול מלך הצהובים ותו לא.


בכדורגל מודרני אין מקום לסתם "שחקן מלוכלך", ואם יש כזה הוא חייב לבוא עם כישרון גדול, אחרת זה בלתי נסבל. מהפרמיירליג זכורים המאבקים של רוי קין ופטריק ויירה, קשוחים חמומי מוח אבל גם מנהיגים וטכניים וחלום של כל מאמן, בעוד שבישראל ה"מלוכלך" האולטימטיבי היה ככל הנראה יוסי אבוקסיס, שידע לקחת את הז'אנר לרמות מקצועיות, הכי גבוהות שיש, מחויבות טוטאלית ל"לכלוך".

זו ממש לא הייתה הכסחנות, אבוקסיס היה קשוח ואגרסיבי אבל לא ברוטאלי; הוא פשוט אהב לעצבן. תמיד גונב כמה מטרים בחומה, מקרב את הכדור בבעיטות חופשיות (או מרחיק את אלה של היריבה), מעכב את המשחק כשצריך, זורק את הכדור הצדה, מתווכח עם השופט, מרפקים וקטנות מאחורי הגב, ובכלל, ניסיון אובססיבי להוציא אותך מדעתך, מה שקרוי "לא בוחל באמצעים". לז'וזואה יש את המאסטר.

מצד אחד מדובר בהתנהגות לא "ספורטיבית", מצד שני מה יותר ספורטיבי מלרצות לנצח בכל מחיר. כאמור, זה חייב להגיע עם כישרון (אין בעיה למצוא שחקנים שהם סתם מלוכלכים), וכשזה מגיע ביחד, בחבילה אחת, כמו שהיה לאבוקסיס וכמו שיש לז'וזואה, מתבקש ש"הגאון המשוגע" או "הכישרון המלוכלך" או כל מקרה של שחקן טוב ושנוי במחלוקת - יהיה השחקן הכי אהוב בקבוצה. ככה זה עובד.

במקרה של אבוקסיס, אוהדי הקבוצות שלו העריצו אותו, ואוהדי היריבות תיעבו אותו, ובדרך כלל זה סימן טוב. בתור אוהד שיושב ביציע, מתוח ולחוץ ופקעת עצבים, אתה מזדהה עם זה שמתנהג כמוך ועושה הכול למען הניצחון. מישהו עצבני וקטנוני כמוך. מבחינתך, אתה במלחמה. מתעב את היריב. מחמם את הלב לראות מישהו שלא אכפת לו מהתדמית שלו, ומוכן להתלכלך בשבילך ועבור הקבוצה. זה החלום של כל אוהד.

מחמם את הלב לראות מישהו שלא אכפת לו מהתדמית שלו, ומוכן להתלכלך בשבילך ועבור הקבוצה. זה החלום של כל אוהד. ז'וזואה (צילום: ברני ארדוב)

המקרה של ז'וזואה הוא קצת שונה, כי הוא פחות מלוכלך כדרך חיים, אלא יותר חמום מוח ופתיל קצר. הוא לא אבוקסיס (שהיה סוס עבודה) אלא יותר ערן לוי, שיכול להיעלם למשחק שלם, ולחפות על זה בנגיעה אחת של קסם, שמטילה צל אפור על כל השאר (מדהים בכל פעם מחדש שאוהדי כדורגל יכולים לצפות במשחק של 90 דקות בהמתנה למסירה אחת מבריקה, ששווה את זה). אז כן, בסופש החגיגי למראדונה, כשנזכרים בדמות שלו ולא רק בגולים, כשמדברים על הנפילות שלו, הרמאויות, הסמים, הבגידות והדמעות, המפלות, השקרים והגסויות, נזכרים שוב במה אוהדים מתאהבים, מה קונה אותם, עם מה הם מזדהים, מה הם מחפשים. אם הוא שחקן מבריק, זה נהדר. אם הוא קצת מלוכלך, זה מעולה. אם הוא גם וגם, זה כמעט מושלם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully