מרבית הילדים והנערים המשחקים כדורגל עדיין לא חושבים על השלב המקצועני, זאת עדיין העבודה והפרנסה ועבורם הכדורגל נמצא בשלב הנאיבי, התחביב האהוב שגורם להם לשחק מגיל קטן כמעט מדי יום ולפרוק אנרגיות, מצרך הכרחי בעידן הסמארטפונים והחתונה הקתולית עם המסכים.
בעוד התקשורת גועשת בנוגע להחזרת משחקי הליגות המקצועניות, יושבים בבית עשרות אלפי ילדים המשחקים בליגות ובבתי הספר לכדורגל ברחבי הארץ ומושבתים לגמרי מפעילות. יתרה מכך, גם אם הליגות המקצועניות אכן יחזרו לאימונים ב-14 לאוקטובר, בנוגע לילדים ונוער הכוונה הוא יותר לכיוון החצי השני של נובמבר או דצמבר, במקרה הטוב.
המשמעות של ההחלטות הפוליטיות היא הרסנית, הן בנוגע לעתיד הכדורגל והן בנוגע לחיבור של אותם הילדים לענף. עוד לפני שמגיעים לילדים, זה יתחיל מכך שגם אילו שיחזרו, לא בטוח שיהיו להם מאמנים. מנהל מקצועי באחת ממחלקות הנוער בליגת העל הסביר השבוע "אתה יודע מה זה מאמן במחלקת נוער שהיא לא קשורה למועדון גדול? לרובם זאת משכורת של השלמת הכנסה, הרבה פעמים גם את השכר הזה מקבלים באיחור, לפעמים לא מקבלים בכלל, גם ככה זה מקצוע לא מתגמל. אז בקורונה הרבה נשברו, לא מספיק מה שעוברים, בכל פעם עוצרים את האימונים ומחזירים בשיניים, עכשיו אומרים שיחזרו אולי רק בדצמבר ומאמנים כבר מתקדמים הלאה, הם צריכים פרנסה, לוקחים מה שיש וחלקם לא יחזרו לאמן".
חשוב לזכור, מרבית מחלקות הנוער בארץ לא בנויות על הזרמת כספים של הבעלים, את מחלקת הנוער מתפעלים בעזרת התשלומים החודשיים והשנתיים של ילדי הליגה והבית ספר לכדורגל. בהרבה המועדונים מדווחים על הורים שביטלו עיסקאות וחשש גדול שכל תכנית העבודה לשנה הנוכחית תתרסק, שלא ניתן יהיה לשלם למאמנים ולהחזיר אותם מחל"ת, שכן מרבית המאמנים עובדים בעוד עבודה ולכן גם לא מקבלים דמי אבטלה או פיצוי בתקופת הזו, או כמו שהגדירו זאת השבוע: "יהיה מחלקות שיסיימו את העונה הנוכחית עם מאמנים שמעולם לא עברו הדרכות, לא תהיה ברירה, ישתמשו בכל מה שיש, זו זוועה לילדים ולעתיד של הכדורגל שלנו אבל הענף הזה לא בראש מעייניהם של הקברניטים כאן, זאת עובדה".
בניגוד לבעלי מועדונים ושחקנים מפורסמים שיכולים ליחצ"ן את הכאב בתקשורת וברשתות, למחלקות הילדים והנוער אין יותר מדי כח לעשות משהו דומה. למעשה, פרט לחזרה קצרה, דור העתיד של הכדורגל הישראלי די מושבת מאז תחילת הקורונה ולא רואים באופק מתי יחזירו אותם לפעילות. והנזקים הם קשים, הם הרבה מעבר לעובדה המקצועית-פיזית אלא קודם כל ברמה המנטלית.
כוחו של הרגל הוא אדיר. בדיוק כפי שלא מעט אוהדים שהתרגלו להגיע באופן קבוע למשחקים יישארו בביתם גם לאחר עידן הקורונה, כך גם לגבי ילדים שמשחקים כדורגל. לא מדובר בילדים של שנות ה-80, לדור של היום יש שפע אטרקציות אינטראקטיביות ומשיכה גדולה מאוד להישאר בבית. העולם עבר שינוי, אלה שבוחרים להיות ספורטאים ורוצים לשחק ולהתאמן כל יום הפכו למיעוט, אין שכונות לרדת אליהן או אפילו חברים לבניין בו הם מתגוררים, זה כבר עולם אחר וללא מסגרת קשה לילד להתחבר למשחק.
בכל קבוצת כדורגל צעירה יש קבוצת ווטסאפ לשחקנים. המקסימום שהם מקבלים בימים אלה הם סרטונים והדרכות איך להתאמן בבית. לבעוט על הקיר, קצת טכניקה, כל מה שצריך כדי לשבור את המטבח בבית ולהפוך את הסלון לזירת קרב. והילדים משתגעים, הורים מספרים על ילדים שלא יודעים מה לעשות בבית וכבר מוותרים על התרגולים ולא נהנים, הם רגילים לפרוק את האנרגיות באימונים ואט אט הופכים לבטטות כורסה עם הסמארטפונים והטלוויזיה מול העיניים.
אז לאן זה הולך? כרגע הטיפול בנושא הוא בדרך להעלים כאן דור של שחקנים וחובבי כדורגל. במדינה שהספורט לא מעניין את הקברניטים אף אחד לא מצפה שדור העתיד ושמחת החיים של עשרות אלפי ילדים יזיזו למישהו. איך משנים זאת? בדיוק כפי שמשה חוגג וג'קי בן זקן עושים, לא לראות בעיניים. ללא מחאות של אלפים ורעש גדול שירעיד את המדינה, שום דבר לא יזוז. כדורגלנים מקצוענים בשתי הליגות יש פחות מ-1,000, ילדים ונוער במסגרות השונות יש עשרות אלפים, רק שמישהו צריך לקחת את זה עליו. מה יקרה אם לא? גם חזרה ב-2021 לא תפתיע אף אחד. ומה אומר גרוטו? זה ממש מעניין אותו.