לפני כל דבר אחר, מגיע למיאמי שאפו ענק על כך שבשני המשחקים האחרונים היא הצליחה להפוך את גמר ה-NBA לסדרה אמיתית, צמודה ומותחת. מאוד יכול להיות שזה ייגמר בעוד שלושה ימים, אבל יהיה מה שיהיה במשחק החמישי, מיאמי תוכל לצאת מהגמר הזה עם תחושה שהיא שייכת למעמד. בעקבות שני המשחקים האחרונים, בהחלט ניתן להרגיש שעם סגל מלא ההיט היו יכולים לכפות סדרה הרבה יותר שוויונית. פט ריילי ואריק ספולסטרה יכולים להרגיש טוב מאוד עם הבסיס שהם בנו, שיוכל להחזיר אותם לגמר בשנים הבאות.
משחק 3
ספולסטרה והשחקנים שלו הצליחו לחזור לסדרה במשחק 3 בזכות נחישות, רמת ביצוע גבוהה וסדרה של התאמות נהדרות ללייקרס. בהתקפה, ג'ימי באטלר ניצל במשחק השלישי כל רגע בו לברון ג'יימס לא שמר עליו כדי להגיע לטבעת. הוא הרבה יותר חזק מהגארדים של לוס אנג'לס ויותר זריז וחכם מהפורוורדים שלא קוראים להם לברון או אנתוני דיוויס. ספולסטרה ניצל גם את הנוכחות של שלושה מומחי שלשות, ששניים מהם יודעים לקלוע בתנועה (דאנקן רובינסון וטיילר הירו), כדי לקחת כמה טריקים מהספר של סטיב קר עם תרגילי חסימות מורכבים רחוק מהכדור שמאוד בלבלו את ההגנה של הלייקרס.
בהגנה, ההישג הגדול ביותר של ספולסטרה היה בנטרול של אנתוני דיוויס, שנראה בשני המשחקים הראשונים בלתי עציר. החלק המרשים ביותר בכך היה היכולת למנוע מדיוויס לקבל כדור בפוסט בעזרת הגנת פרונט - ג'יי קראודר היה בינו לבין הכדור ומאחוריו חיכתה עזרה מול כדור קשתי. דיוויס אכן התקשה לגעת בכדור בתחילת המשחק וכשכבר נגע פגש דאבל טים מתוזמן וצבע צפוף מאוד שחשף את הקושי היחסי שלו למסור ולאלתר במצבים האלה. מיאמי גם הפכה את ריבאונד ההגנה למאמץ קבוצתי בו משתתפים כל חמשת השחקנים, והצליחה למזער נזקים באופן משמעותי בתחום.
החלק המעניין ביותר מבחינה טקטית במשחק השלישי היה ההגנה על לברון ג'יימס וג'ימי באטלר, שני שחקנים דומים בסגנון שלהם. מיאמי השתמשה עבור באטלר במהלך המוכר של לברון והביאה חסימות כדי לכפות חילופים. הלייקרס, שלא כהרגלם, אפשרו את החילופים האלה ונתנו לבאטלר לחגוג מול מיס מאצ'ים (לברון היה רך מאוד בכניעה לחילוף במאני טיים). ההגנה של מיאמי, לעומת זאת, התעקשה לא לאפשר ללברון לקבל את החילוף שהוא רוצה. ספולסטרה השתמש בגרסה קיצונית של הגנת help and recover, בה באטלר ששמר על לברון ירד מאוד אחורה בזמן שהשומר של החוסם יצא גבוה מאוד אל לברון והכריח אותו לעצר את התנועה שלו. ברגע שלברון עצר, באטלר חזר אליו והשומר של החוסם הספיק לחזור לשחקן שלו, זה נראה כמעט כמו חילוף וחילוף חוזר. מיאמי ניצלה את העובדה שלברון היה כל כך עסוק בנסיון לכפות חילוף שהוא לא ניסה לנצל את החורים הרגעיים בהגנה הזו.
עוד בוואלה!
משחק 4
הניצחון של מיאמי במשחק השלישי לא היה רק ניצחון ניחומים מול יריבה שהורידה הילוך ביתרון 0:2, אלא כזה שאפשר לה להחזיק מעמד בסדרה בזמן שהיא ממתינה לשובם של הפצועים שלה. החזרה של באם אדבאיו למשחק הרביעי סיפקה רוח נוספת למפרשים של ההיט והכריחה את הלייקרס להתכונן ליריבה אחרת מזו שפגשה בשני המשחקים הקודמים. שתי הקבוצות הגיעו מאוד נחושות אך גם מאוד מתוחות ועייפות, זה היה משחק רביעי ברציפות עם הפסקה של יום אחד בלבד, והתוצאה הייתה משחק התקפה הרבה פחות מלוטש שהבליט את האיכויות ההגנתיות של שתי הקבוצות.
אחרי ההתאמות הנפלאות של ספולסטרה, הגיע תורו של פרנק ווגל להגיב. בפתיחת המשחק ברור היה שהוא הגיע נחוש להכניס את אנתוני דיוויס לעניינים בהתקפה, עם תרגילי חסימות שנועדו לפנות אותו לקבל כדור ושימוש בו כחוסם בפיק נ' רול, בעיקר במאצ'-אפים שלא יאפשרו למיאמי לבצע חילוף. אבל אחרי כמה פוזשנים ראשונים בהם זה עבד, דיוויס שוב התקשה לקבל כדור בחלקים גדולים של המשחק ובקושי היה פקטור בהתקפה עד לקראת סוף הרבע השלישי. זו נקודה שיכולה להיות משמעותית לא רק להמשך הסדרה, אלא גם לשנים הבאות. דיוויס הוא שחקן הפנים הראשון מזה שנים ארוכות שמאיים להיות שחקן ההתקפה הדומיננטי בליגה, מיאמי סימנה לעצמה ולשאר ה-NBA שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם שחקן כזה שלא מוביל כדור בעצמו היא להקשות על היכולת שלו לקבל כדורים במקומות שהוא רוצה.
ההתאמה השנייה של ווגל הייתה להפוך את דיוויס לשומר העיקרי של ג'ימי באטלר. כמעט בלתי אפשרי להגיע לטבעת מול דיוויס, וקשה מאוד גם להשתחרר לזריקה מולו. ברבע הראשון באטלר עוד הצליח להשיג יתרון בעזרת פיק נ' רול, בהמשך AD פשוט מנע ממנו להגיע למצבי זריקה. ג'ימי לא מהווה איום לקליעה מבחוץ, לכן כשהכדור לא נמצא אצלו דיוויס הרשה לעצמו להישאר קרוב לטבעת בעמדת עזרה, מה שהפך את הציוות ההגנתי הזה לניצחון כפול עבור ווגל. יכולת העזרה של דיוויס ולברון בצבע מאפשרת לשאר השחקנים לצאת עם שחקן או שניים לשלשנים של מיאמי ולהימנע כמעט לגמרי מזריקות חופשיות שלהם. הלילה AD סיפק תצוגה הגנתית נדירה, הוא נטרל את הכוכב של היריבה ושינה עשרות זריקות בצבע של שחקנים אחרים.
במחצית השנייה ווגל ויתר על דוויט הווארד ועבר להרכב החצי גבוה שלו עם מרקיף מוריס לצד דיוויס ולברון. מרקיף מספק גוף מספיק גדול על באם בצד אחד ואיום לקליעה מבחוץ בצד השני, הוא הפך לשחקן חשוב מאוד ברוטציה של הלייקרס. מי היה מאמין שהוא יהיה התאום המשמעותי יותר בפלייאוף הזה. ווגל הרגיש שהיתרון של דוויט בריבאונד לא מצליח לבוא לידי ביטוי בגלל המאמץ הקבוצתי של מיאמי בתחום. בסופו של דבר, מי שלקחו את הריבאונדים המכריעים בהתקפה ברבע האחרון היו שחקני החוץ של הלייקרס, שניצלו את ההתכווצות של שחקני מיאמי כדי להגיע ראשונים לכמה ריבאונדים רחוקים.
בשלב מסוים ברבע השלישי לברון ובאטלר ניסו להשתלט על המשחק, מה שהבליט שוב את ההגנה על שניהם. הפעם לברון הגיע מוכן להגנה הייחודית של מיאמי. לפעמים הוא קיבל חסימה בצד במקום באמצע והחוסם התגלגל לשלשה מהפינה שהרבה יותר קשה להגיע לעזרה מולה (מדי פעם זה גם הכריח את שחקני מיאמי לבצע את החילוף שהם ניסו להימנע ממנו). אך בעיקר, לברון התחיל לתקוף בעצמו ברגע של החילוף השני, בו השומר שלו מנסה לחזור אליו. פעמיים הוא קלע שלשה במצב הזה, פעם נוספת הוא ניצל את הרגע כדי לחדור בין שני השומרים שנעים לכיוונים הפוכים. אחרי משחק וחצי לא מפוקסים, קינג ג'יימס מצא את הדרך להשתלט על המחצית השנייה של המשחק הרביעי.
בצד השני, ההפתעה הגדולה של ווגל הייתה בחוסר המקוריות שלו: הוא השתמש בדיוק באותה הגנת help and recover קיצונית שספולסטרה השתמש בה מול לברון. כך הלייקרס נמנעו מהחילופים שהם עשו במשחק הקודם וכך הם תפסו את באטלר ומיאמי לא מוכנים. לעומת לברון, באטלר נמנע לחלוטין מניסיון לעלות לשלשה במצבים האלה, והעזרה של הלייקרס הייתה מספיק טובה כדי למנוע גם מהחוסם שלו להשתחרר לשלשה. זו הייתה הברקה של ווגל שמבהירה שהוא מבין בדיוק מה התפקיד שלו בגמר: הוא לא צריך להיות חכם יותר מספולסטרה, הוא רק צריך להיות חכם באותה מידה כדי לאפשר לאיכות הכוכבים להכריע את המשחקים, ואם לשם כך צריך להעתיק מהמחברת של היריב הוא יעשה את זה.
גם לשחקני המשנה של הלייקרס הייתה מטרה דומה, גם הם בעיקר רצו להשתוות לשחקני המשנה של מיאמי כדי לתת לכוכבים לנצח. זו לא משימה פשוטה, כי למיאמי יש צוות מסייע איכותי גם ללא גוראן דראגיץ', בראשות טיילר הירו שממשיך לשכוח ברבעים האחרונים שהוא רוקי וזה הגמר. לוס אנג'לס הייתה זקוקה לרול פלייר שיתעלה בצד שלה, וקיבלה את ההתעלות מקנטביוס קלדוול פופ. מגיע ל-KCP הרגע שלו באור הזרקורים, עד למשחק האחרון התרומה שלו לא הוערכה מספיק. לאורך הפלייאוף הוא קולע את השלשות שלו באחוזים טובים (2.1 שלשות ב-38.5 אחוזים), עושה עוד קצת מהכל בהתקפה, לא טועה (0.7 איבודים למשחק) ומשתלב נהדר בהגנה הקבוצתית. הוא נמצא בלייקרס בעיקר בגלל שהוא חתום בסוכנות של לברון, אבל יכול להיות שהלייקרס הרוויחו ככה שחקן משלים ראוי לשנים ארוכות.
לאחר שווגל והצוות המסייע הצליחו ליצור שדה די שוויוני, הכוכבים של הלייקרס אכן הכריעו את המשחק. לברון היה שחקן ההתקפה החד ביותר על הפרקט במחצית השנייה, הוא השתמש בניסיון האינסופי שלו כדי לנצל כל חור קטן בהגנה, בזמן שבאטלר התקשה מאוד הפעם ליצור לעצמו מצבי זריקה. דיוויס מצא את הדרך להשיג נקודות זולות והשתלט על המשחק בהגנה, בזמן שבאם היה הרבה פחות דומיננטי והוגבל בדקות בגלל החזרה מפציעה. נראה שהגודל של הלייקרס בצבע מקשה על באם להגיע לזריקות שהוא אוהב (זה בלט גם במשחקי העונה הרגילה), משחק הפיק נ' רול שלו מנוטרל כמעט לגמרי. יתרון חשוב נוסף של צמד הכוכבים של הלייקרס על זה של מיאמי הוא שהם קולעים שלשות, והלילה כמה שלשות מתוזמנות שלהם עשו את ההבדל.
משחק 5
המשחק הבא יהיה הראשון בגמר שיתקיים אחרי מנוחה ארוכה יותר, קשה מאוד לדעת איך זה ישפיע על שתי הקבוצות. ניתן להניח שמשחק ההתקפה יהיה שוטף יותר ושזריקות נוחות ייכנסו באחוזים גבוהים יותר, שתי הקבוצות הוכיחו לאורך הפלייאוף שהן יכולות לתפוס יום קליעה בו קשה מאוד לנצח אותן. יום המנוחה הנוסף יכול להגדיל את סיכויי החזרה של גוראן דראגיץ'. אם הסלובני יחזור במשהו שקרוב לכשירות מלאה, הוא מסוגל להיות שובר השוויון של הצוות המסייע.
המשחק הרביעי היה הראשון בו החסרון של דראגיץ' נראה בולט במיוחד, דווקא בגלל שהמשחק היה שוויוני ברובו והרבה בגלל שההתקפה של מיאמי נתקעה לא מעט פעמים. המנוחה תעזור גם לבאם לחזור לעניינים, ואני מאמין שנראה הרבה יותר מאמץ להפעיל אותו בפיק נ' רול, בעיקר אם מרקיף מוריס ישמור עליו. אך לא אופתע אם המרוויח הגדול ביותר מיום המנוחה הנוסף יהיה לברון ג'יימס, שיודע שהצגה גדולה באמת שלו כנראה לא תשאיר למיאמי סיכוי ותסגור את העונה.