יצא ילד: אז מה כל כך נורא בקללה של אבו פאני על קיין בחדר ההלבשה?

התגובה הראשונה היא לכעוס על מוחמד אבו פאני, שברגע של אופוריה מהניצחון של מכבי חיפה תפס במבושיו וצעק "הארי קיין על ה*ין שלי". מה זו ההתנהגות הילדותית והאלימה הזאת? למה לקלל? מה זה חוסר הכבוד הזה? למה תמיד כדורגלנים ישראלים חייבים להרוס את הרגע ולטנף אותו בקללה או סמאחטה מגעילה? שלא לומר - מי זה אותו אדון אבו פאני לעומת הארי קיין? מה הוא השיג בחייו שהוא מרשה לעצמו ככה להקניט את חלוץ נבחרת אנגליה, הכוכב הבינלאומי?

ומי זה שצילם את אבו פאני והעלה את זה לרשת, ובחוסר אחריותו הביך את כל המעורבים, כולל המועדון? מה עם פאסון, קצת קלאס? הוא בייש מדינה שלמה, אבו פאני. ובעצם, על מה החגיגה הגדולה? קרל היינץ רומניגה סיפר איך אחרי שבאיירן מינכן כבשה שמינייה מול ברצלונה הוא ירד לחדר ההלבשה לברך את השחקנים, ציפה לראות שם חבורה צוהלת מההישג ההיסטורי, ונתקל בדממה של ספורטאים מרוכזים, שמבינים שזה רק חצי גמר, שאין לזה באמת משמעות, שאין מה לחגוג. אז למה משתולל לו ככה אבו פאני? קודם שיגיע לשלב הבתים, לא? למה אחרי כל ניצחון השחקן הישראלי חייב להרים את האף? עוד לא קרע זוג נעליים, בטח יאמר מישהו.

ואז כמובן חולפות השעות, ויש עליהום על אבו פאני, כדורגלן צעיר, בהחלט כישרוני, והאוהד נרגע ומתפייס, ומבין שבסך הכול זה בסדר, לא צריך להתרגש. מותר להיות אמוציונלי. הוא בחור צעיר אבו פאני, בתחילת דרכו, כולה קילל. כל חטאו הוא שמישהו צילם אותו. הרי שטויות שכאלה הן חלק טבעי מהווי חדר הלבשה. דברים נאמרים מבלי משים, מתוך התלהבות ואופוריה, לא צריך לייחס להם יותר מדי חשיבות. ולצערו של אבו פאני, כיום התקשורת וצרכניה חיים על תקריות שוליות שכאלה (וכמובן שהתקשורת הנוזפת והפוריטנית שמה כוכבית על ה"*ין" כדי לא לכתוב את המילה המפורשת, על אף שהיא חוגגת את נוכחותה בכותרת), וגם הקהל משתלהב, הרי אין כמו הזדמנות להקניט מישהו שנתפס בפליטה מיותרת, ברגע של שטות, והוא בוודאי שלא התכוון, ולאחר מכן מיהר להתנצל, אז למה להגזים?

ויותר מזה, מה הוא בסך הכול ניסה לומר? הרי אבו פאני רק ניסה להביע את האמונה שיש לו בקבוצה שלו, במכבי חיפה. הוא ראה אותה משחקת מעולה, הוא מרגיש את האנרגיות הטובות, והוא מלא ביטחון, נרגש ומלא התלהבות, וכבר מסתער על האתגר הבא, טוטנהאם, וישר הולך על הראש שלה, הקפטן שלה, הסמל שלה, הארי קיין, כמו חייל ששם תמונה של נסראללה על הכוונת. הוא למעשה ניסה לומר, "הארי קיין? אני לא מפחד ממך, לא רואה אותך ממטר!" - ויצאו לו מילים גסות. אנחנו בעד ביטחון, לא? אוהבים חוצפה. נמאס לנו מהישראלי המתנצל, לא? אז הנה אבו פאני בא ואומר - אין לי רגשי נחיתות מהאנגלים האלה, הארי קיין על הזין שלי.

אבל מה שנחמד זה שברור שלאבו פאני כן יש רגשי נחיתות מהארי קיין, ובצדק רב. הרי אבו פאני הוא בחור צעיר, שגדל כמונו, בישראל הקטנה, עם הערצה לכדורגל האירופי ולפרמיירליג. הוא ראה את הארי קיין ביורו ובמונדיאל ובליגת האלופות, ובדיוק כמו שאנחנו היינו מרגישים, הוא לא מאמין שעכשיו הוא זוכה לשחק מול האליל הזה על אותו מגרש! וזה בסדר, זה חמוד. הרי כשהוא אומר "קיין על הזין שלי", הוא קצת כמו ילד שמתרגש לקראת מפגש עם ילדה יפה מהכיתה ואומר לחברים שלו, "מה אכפת לי ממנה", והקול שלו קצת רועד. ולכן גם ההתלהבות הילדותית הזאת היא טבעית וחיננית, ולא רק שאפשר לסלוח לאבו פאני, אלא אף להזדהות איתו. כל כדורגלן היה פעם ילד שראה בטלוויזיה את הכוכבים. השבוע אפילו לואיס סוארס בנאום הפרידה שלו מברצלונה אמר ש"יצא לי לשחק עם שחקנים שלעולם לא האמנתי שאשחק לצדם, שחקנים שאני רואה רק בפלייסטיישן", ואם לסוארס מותר, אז בטח שגם לאבו פאני. לכן אי אפשר שלא להתרגש מהחלום הקטן שמגשים אבו פאני - לשחק בלונדון מול טוטנהאם והארי קיין - ולא להזדהות עם המערבולת הרגשית הזו שעוברת עליו.

יותר מזה - רק דמיינו מה היה אומר מוחמד אבו פאני אילו היה מוזמן בתום המשחק לעמדת הראיונות הרשמית. הרי אפשר להשתגע רק מלחשוב על כמות הקלישאות והברבורים שהיה פולט, על האמירות הזהירות, על החיקוי של הקלישאות שלמד לשנן כילד שראה יותר מדי פעמים ראיונות שאחרי משחק, על עיוותי הלשון והשימוש השגוי בביטויים או פתגמים - ולכן ה"הארי קיין על הזין שלי" זה הדבר הכי אמיתי שהוא יכול היה להגיד. רגע קטן ואותנטי של כדורגל. נטול גינונים, בלי מחסומים, שבו הוא נחשף לחלוטין. אמירה שיש בה ביטחון, יהירות, זלזול, פחד, רגשי נחיתות, ובעיקר התרגשות. ואנחנו מתרגשים איתך אבו פאני, ומאחלים לך הצלחה בהמשך.