1.
בעוד 34 ימים, אלא אם הקורונה תחליט אחרת, תמריא הפועל ירושלים לאתונה ותידרש להגיע לשיאה כבר בישורת הראשונה של העונה: הפיינל אייט של ליגת האלופות, טורניר הגמר שיסגור באיחור אופנתי של ארבעה חודשים וחצי את העונה שעברה. "כמו גביע ווינר, רק עם הרבה הרבה כסף", הגדירו במועדון את מטרת העל שלהם - תואר אירופי שני, שיהיה מוזר משהו באופן שבו יוענק, וכמו תמיד יהיה מי שיצמיד לו כוכבית, אבל יטמון בחיקו גם מענק לאלופה המוערך ב-900 אלף יורו.
כשהקיץ החל, והאדומים עוד ליקקו את פצעי השלשה של אדם אריאל בפיינל פור הישראלי, נדמה היה שהם בדרך לעונה פיננסית; הוויתור על ג'יימס פלדין, שנה לפני תום חוזהו, לא בישר על הצהרת כוונות, אלא יותר דמה להצרת כוונות; והיה גם מי שניסה לנתח ולטעון כי אם המפעלים האירופיים מוטלים בספק, והקהל גם כך לא מורשה להיכנס למגרשים - אולי עדיף לוותר מראש על העונה הזאת, להשקיע בה את המינימום האפשרי ולהמתין עד יעבור זעם.
אלא שבשורה התחתונה, אף שירושלים רזתה במהלך הפגרה, היא תצא לעונה הקרובה עם סגל שמזכיר את הקבוצה האטרקטיבית מאשתקד - לא במאת האחוזים, אבל הרבה יותר מכפי שראשיה העזו לדמיין בתחילת הדרך. ג'ייקובן בראון, טיישון תומאס וסולימאן בריימו נשארו, והתחליפים שהובאו נראים מראש בעלי פוטנציאל מעניין.
2.
כשהבינו את גודל השבר הכלכלי שמביאה איתה הקורונה, קיבלו בארנה החלטה אסטרטגית: בגירסה המוגבלת שתיבנה הפעם, אין מקום לשחקנים חד-גוניים. לכן, מעבר לעלות הכלכלית של פלדין, הייתה גם מחשבה מקצועית מאחורי הפרידה. האמריקני/דומיניקני, טוב וקטלני ככל שיהיה, שובץ כגארד שלישי רק בהרכבי סמול בול מוגזמים, מבלי שיוכל באמת לשמור על השחקנים שמנגד, ותרומתו התבטאה באספקטים מאוד מסוימים. הוא היה אחד הטובים ביותר באספקטים הללו, אך הם לא היו מגוונים דיים.
ולכן, על סמך החשיבה הזאת, כך נראה סגל הזרים של ירושלים בעונה הקרובה, או לפחות בתחילתה: בראון יכול לשחק בעמדות 2-1; טאריק פיליפ גם הוא בשתי עמדות הגארד; מלקולם היל בעמדות 3-2; דייוידאס סירווידיס (ככל שאפשר לקחת אותו בחשבון) יתופקד כ-3 ו-4; ושלישיית הגבוהים (תומאס, בריימו ולוקה מיטרוביץ') אינה מורכבת אפילו מסנטר ממשי אחד, אבל כל אחד מהם יוכל לתפקד בהרכבים שונים בשתי עמדות הפנים.
גם הסגל הישראלי ספג שינמוך בכמות, אך לא באיכות - או לפחות לא במידת האמון שחבריו מקבלים מהמאמן עודד קטש. תמיר בלאט, אריאל ועידן זלמנסון הם רק שלושה שחקני רוטציה, והעומק בסגל המקומי לוקה בחסר בכל הקשור לליגת העל. אלא שבמבט המיידי לעבר ליגת האלופות, המצב מהשנה שעברה בוודאי לא הורע.
בלאט, 21.5 דקות למשחק אשתקד, לא יקבל פחות אשראי. זלמנסון זכה ל-8.5 דקות בלבד, וייתכן שיקבל יותר כעת. נמרוד לוי שיחק 12.3 דקות, שאותן יכול לקבל אריאל, בעוד בר טימור ממילא לא שותף כלל במחצית מהמשחקים (ובאלו שכן עלה לפרקט, נתקע על 8.1 דקות), כך שלא ממש נספר. זו נקודה בעייתית, שתלווה את ירושלים במישור התדמיתי, בעיקר כשמאמנה הוא מאמן נבחרת ישראל, אבל השאלה אם יש לה מחיר מקצועי עדיין לא עמדה למבחן ממשי.
3.
בדברים שנאמרו לעיל לא היה כדי להפחית מערכו של פלדין. בכל זאת, הוא ניפק תצוגות קליעה מרשימות והפגין טונות של קלאסה באישיות ובמנהיגות שלקח על עצמו במהלך השנתיים החולפת, שהפכו אותו לפרנצ'ייז פלייר בזמן קצר ומועט. הקורונה עשתה לו עוול: אם היה מקבל הזדמנות להמשיך עם ירושלים את העונה בהרכב המקורי, והיה מצעיד אותה לזכייה באליפות המדינה ו/או בליגת האלופות, הוא בוודא היה נזכר ברשימה אחת עם גדולי הזרים שעברו אי פעם במועדון.
בהיעדרו, תצטרך ירושלים למצוא מנהיג חדש או חדש-ישן. באופן טבעי, יופנו המבטים לבראון, ה-MVP הבלתי מעורער של העונה החולפת. החשש המיידי לגביו נוגע למידת כשירותו הגופנית בשלבי פתיחת העונה: אשתקד הוא דווקא היה בשיאו, וירה 18 נקודות לערב בששת המחזורים הראשונים באירופה. אלא שלמספר 69 יש גם צד פחות חינני, בתקופות שבהן הוא סובל מירידה מתמשכת (10.2 נקודות בשמונת המשחקים הבאים), ובימים הקודרים הללו נדרשים השחקנים שיספקו את המעטפת ויוכלו לחפות עליו.
בדיוק בשביל המשימות הללו הונחתו פיליפ והיל במקומם של פלדין וג'ון הולנד. פחות מוכחים, יותר צעירים, ושניים שלא שיחקו בישראל, אבל עם אפסייד שמעורר אופטימיות בירושלים. כוח האש ינותב מעמדת הסקנד גארד לעמדת הסמול פורוורד, שבה ישחק היל ויידרש לקלוע הרבה, וגם לייצר מצבים לעצמו. פיליפ, על אף המספרים היפים ביורוקאפ (מדד 16.3 בעונה שעברה) מגיע בגדר אניגמה, והוא מתחיל מפוזיציית הבכיר פחות מקרב שלושת הזרים בקו האחורי.
4.
שני המהלכים האחרונים בבניית הקבוצה מלמדים כמה שונה העונה הזו מקודמותיה. ירושלים מעולם לא נבהלה משינויים פרסונליים במהלך הדרך, בין אם נכפו עליה (דוגמת עזיבתו של טרנט לוקט) ובין אם נעשו מתוך מטרה להשתפר (למשל, החלפתו של אייזיאה קאזינס בשלווין מאק). הפעם, היא מבינה, מקצי השיפורים יצטרכו להיעשות מלכתחילה ולא בדיעבד. האביב הקדים את בואו, והפציע עוד לפני הסתיו.
לכן, גניבה פוטנציאלית בדמותו של היל מוחתמת על אף הסעיף המסוכן שמאפשר לו להשתחרר אחרי הפיינל אייט; ולכן, עיבוי הקו הקדמי במיטרוביץ' נעשה בחוזה לחודש וחצי, שלא מבטיח דבר לקראת פתיחת עונת 2020/21. א.א.ק אתונה נהגה באופן דומה כשהחתימה את טייריס רייס. הוא לא בעמדה, לא בגיל ולא בסיטואציה שבה נמצאים היל ומיטרוביץ', אבל הוא חוזר ליוון לשלושה משחקים בלבד כדי לסיים את הקריירה עם תואר אירופי נוסף.
הסיכון שעומד מאחורי החתמתם של שני הפורוורדים האחרונים הוא מחושב: זכייה בליגת האלופות, והמענק שתביא איתה, תעזור לירושלים לשמור עליהם גם להמשך העונה. ואם השניים יעזבו, או לפחות אחד מהם, באוקטובר ייפתחו אופציות חדשות בשוק מכיוון פליטי ה-NBA והשחקנים שלא נבחרו בדראפט. אתונה תחילה, ואחריה המבול. או לפחות המגיפה.