ה-Opening Day, יום הפתיחה המסורתי של ליגת הבייסבול האמריקנית, הוא אחד הימים החשובים ביותר בלוח השנה של הספורט בארצו של הדוד סאם.
אחרי כמה חודשים קפואים עד בלתי נסבלים בלא מעט מהערים הגדולות של ארצות הברית, מגיע לו לפתע יום הפתיחה, איפשהו בסוף מרץ/תחילת אפריל, ומבשר על בוא האביב. בדיוק כמו האביב עצמו, גם בבייסבול הכל מתחיל מחדש ביום המאושר הזה ומסע של 162 משחקים באחת הליגות הכי שרירותיות ולא צפויות שיש יוצא לדרך כאשר כמעט כל קבוצה מאמינה בכוחה לעשות משהו.
השנה לעומת זאת, יום הפתיחה לא הגיע בתחילת האביב, לא הוציא לדרך 162 משחקים אלא רק 60 והאמת, עדיף היה אם לא היה מתקיים בכלל. כך הפכה ה-MLB לאחת הבדיחות העצובות בעולם הספורט.
לליגת הבייסבול לא היו חסרות צרות לאורך השנים. בזמן שה-NFL צוברת פופולריות עצומה ומכניסה סכומי עתק ובשעה שה-NBA ממצבת את עצמה כ"ליגה של העולם", מלאה ברעיונות יצירתיים, ניסיונות להתחדש ושחקנים שהופכים למובילי דעה, הבייסבול נותר הרחק מאחור כבר לא מעט זמן. הכוכבים שלו משעממים, יבשים ולא מוכרים וקצב המשחק לא מתאים למאה ה-21, גם אם עדיין נותרו משוגעים לדבר.
ב-MLB מתעקשים כבר המון זמן שלא לדלג מעל כל טעות שצצה בדרכם, אי שם מהשביתה שביטלה את עונת 1994 בעודה בעיצומה, דרך הטיפול המגוחך בכל נושא הסטרואידים והחומרים הממריצים ועד לאחד השיאים האחרונים: העונש הצנוע יחסית שהוטל על אלופת 2017 יוסטון אסטרוס, והחוסר המוחלט בעונש לשחקני הקבוצה, לאחר שהתברר כי הם רימו במהלך המשחקים וגנבו את הסימנים של היריבות באופן לא חוקי.
חבית הנפץ של הליגה בערה החל מסוף העונה שעברה ולכל אורך החורף בגלל הסיפור הזה וכולם רק חיכו לתחילת העונה, כדי לראות איך הקהל צווח קריאות בוז לשחקני האסטרוס ואיך כל שחקני הליגה מתעמתים איתם ערב אחר ערב. ואז באה הקורונה.
העונה הנוכחית של ה-MLB הייתה אמורה להיפתח ב-26 במרץ, אך לבסוף יצאה לדרך ב-23 ביולי. הדחייה הרשמית הגיעה בדיוק שבועיים לפני יום הפתיחה המיועד, ב-12 במרץ, רגע אחרי שה-NBA עצרה את פעילותה בשל הבדיקה החיובית של רודי גובר.
מאותו רגע, לכל אחת משתי הליגות היה זמן התארגנות כמעט זהה והן חידשו את פעילותן פחות או יותר במקביל. ה-NBA עשתה זאת בבועה באורלנדו, שלפחות עד כה (טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה) נראה שעובדת בצורה מופלאה, הן ברמה הארגונית והן ברמה הספורטיבית. קשה שלא לראות כמה מחשבה הושקעה בבועה הזו ולא משנה אם היא אכן תשרוד עד קו הסיום או לא, לאדם סילבר מגיע כבר היום איזה פרס נובל לספורט או משהו כזה.
וכאן טמון גם אחד ההבדלים הגדולים בין הליגות. בשעה שסילבר חי ונושם את ה-NBA והיה מוכן לפתוח את ראשו ולבו ולתת את נשמתו כדי שהליגה לא רק תחזור, אלא גם תעשה זאת בסטייל, הקומישינר של ה-MLB, רוב מנפרד, מנותק מהמצב עד כמה שקומישינר יכול להיות מנותק מהליגה עליה הוא מופקד.
מנפרד עובד עם ה-MLB שנים, אך כבר העיד בעבר כי הוא איננו חובב בייסבול מושבע, אלא יותר איש של ניהול. כאשר פרשת האסטרוס התפוצצה וכמה שחקנים דרשו ממנו לשלול מהקבוצה את האליפות, הוא אמר שאין טעם כי מדובר ב"סתם חתיכת מתכת". מיותר לציין שהתגובות לא היו נחמדות מדי לציטוט האומלל הזה.
מנפרד פשוט לא עשה כלום ושום דבר בארבעת חודשי ההתארגנות שניתנו לו וכמו כל מגדל קלפים טוב, גם זה קרס לו בשנייה שרוח קלילה נשבה באזור.
שעות ספורות לפני המשחק שהוציא לדרך את העונה, בין האלופה המפתיעה וושינגטון נשיונאלס לבין ניו יורק יאנקיז הגדולה, התברר כי הכוכב הצעיר של וושינגטון, חואן סוטו, נדבק בקורונה. זו הייתה יריית הפתיחה העגומה לכמה ימים בהם ההתפרקות של הליגה נמשכה בקצב מסחרר.
תחילה המגיפה התפרצה במיאמי, שם לא פחות מ-18 שחקנים ואנשי צוות כבר הוכרזו כחיוביים. המארלינס נותרו נצורים בפילדלפיה במשך שבוע, עד שהתפצלו לשניים - החולים עלו לאוטובוס שלקח אותם למסע של לא פחות מ-2,000 קילומטר (!) בחזרה הביתה והחצי השני והחסר עד מאוד נשלח להמשיך את המסע בדרכים, כאשר בינתיים עוד ועוד משחקים של הקבוצה מבוטלים ומי יודע אם ומתי היא תצליח להשלים אותם.
הבאה בתור ליפול הייתה סנט לואיס, עם כמה חולים מאומתים וגם המשחקים שלה כבר החלו להידחות בקצב מסחרר. כל זאת לפני שהזכרנו את טורונטו, שקיבלה הודעה מממשלת קנדה שהיא לא יכולה בשום אופן להיכנס ולצאת מאמריקה בחודשים האלה. הבלו ג'ייז ניסו לנדוד לפיטסבורג, שם העירייה סירבה ולבסוף מצאו עצמם מארחים בבפאלו. חסרי בית וחסרי מוטיבציה.
למגיש טרבור באוור נשבר
השכונה הזו לא רק פוגעת אנושות בלוח המשחקים, אלא גם מוציאה את החשק לשחקנים. חלקם גם כך לא רצו לקחת חלק בעונה המקוצרת הזו, שכן בעלי הקבוצות סירבו לשלם להם כמו שצריך. בין שני הצדדים, השחקנים והבעלים, יש איבה ארוכת שנים ועשורים והקורונה רק גרמה לה להגיע עוד קצת לקצה.
בזמן הדיונים על הדרך בה ניתן יהיה להחזיר את הליגה, הצדדים גם נאלצו לנסות להגיע להסכם קיבוצי חדש, מצב כמעט בלתי אפשרי בהתחשב בסיטואציה שנוצרה וביחסים ביניהם. בסוף, איכשהו יצאנו לדרך, אך לא מעט שחקנים העדיפו לוותר והשיא הגיע בליל ראשון, כאשר יואניס סספדס, כוכב ניו יורק מטס, פשוט לא התייצב באצטדיון לקראת המשחק מול אטלנטה ואחרי שהקבוצה סוף כל סוף הצליחה לאתר אותו, הודיע לה באדישות שהוא לא ממשיך לשחק את העונה הזו.
בשבוע שעבר כבר הזהיר מנפרד את ערוצי הטלוויזיה המקומיים מפני האפשרות לביטול העונה וביקש מהם להתכונן בהתאם עם שידורים חלופיים. אחרי שהדבר התפרסם, הקומישינר המושמץ עשה 180 מעלות והבהיר שכל המעורבים ידעו שהעונה הזו הולכת להיות מורכבת ולכן הוא לא יעצור אותה עד שממש לא תהיה ברירה. לצערו, נראה שנקודת האין ברירה מתקרבת מיום ליום וכמובן שגם עולה השאלה הבוערת: אם ידעת, למה לא עשית כלום כדי למנוע או לכל הפחות לצמצם את הפגיעה?
ביטול עונת הבייסבול, זמן קצר אחרי שהחלה, הוא אירוע שיכול להוות מכה כואבת במיוחד לענף. הבייסבול לא ייעלם. לנצח יהיו באמריקה מספיק זקנים שיש להם 3-4 שעות להעביר בכל ערב עם האוכל מול הטלוויזיה, בזמן שהמשחק מתקיים ברקע. אבל בלי קהל במגרשים, ובלי טיפת אמון של הדור הצעיר שפונה לענפים אחרים, ה-MLB עלולה להפוך בתוך כמה שנים להרבה יותר נישתית ממה שהיא אי פעם הכירה או חלמה שתהיה.