מדינת ישראל הייתה כבר בת 44, ואז זה קרה. ב-30 ביולי 1992, היום לפני 28 שנה: מדליה אולימפית ראשונה אי פעם, במשחקים האולימפיים בברצלונה, שהוקדשה לזכר י"א חללי מינכן שנרצחו 20 שנה קודם לכן.
על החתום: יעל ארד.
ארד אמרה הערב (חמישי) לוואלה! ספורט: "זה היום שבו הגשמתי את חלום חיי. היום הזה והתקופה הזו חרותים בסלע, בכל נים ושריר ואיבר בגוף שלי הם חרותים. גם מנטלית וגם פיזית. כל החיים שלי עבדתי בשביל הרגע הזה, והשנה האולימפית הזו הייתה באמת מיוחדת וקשה מנשוא. ביום הזה הפכתי לאדם שחווה אושר עילאי. יש הרבה רגעים משמחים בחיים, לידות וחתונות ואירועים משפחתיים, אבל הרגע הזה שונה כי אתה עובד בשבילו כל כך הרבה ומשקיע כל כך הרבה, ושום דבר לא מובטח לך. השנייה הזו שבה אתם מגשים את חלום החיים, כשאתה מבין שזה קרה - זה שילוב של אושר וסיפוק עילאיים שמעט מאוד פעמים בחיים, אם בכלל, אפשר לחוות אותם.
"איפה המדליה? זה סוד, אבל בני הבית יודעים איפה היא שמורה. היא לא בסלון ולא בעליית הגג עם כל הגביעים. זה סמוי מהעין, עוברות לפעמים שנים שאני לא מסתכלת עליה. לפני כמה חודשים צפיתי באחד הקרבות, לא זוכרת למה. זה היה אחרי חמש שנים אולי שלא ראיתי. אבל את הקליפ אני רואה מדי פעם והרגע הזה שבו אני קופצת תמיד גורם להתרגשות".
ארד כבר לא יכולה לערוך אימוני ג'ודו, אבל "מאוד מתגעגעת. לצערי אני סוחבת בעיית גב משמעותית מהקריירה שלי וג'ודו אני כבר לא יכולה לעשות. אבל אני מתאמנת ארבע פעמים בשבוע, בדרך כלל רצה 8-10 ק"מ ועושה אימונים לחיזוק הגוף וקצת יוגה".
בחזרה ל-30 ביולי 1992
באולימפיאדת סיאול, ארבע שנים לפני כן, ג'ודו הנשים עוד היה ספורט ראווה בלבד. אבל בברצלונה הנשים התחרו לראשונה על מדליות, וארד בת ה-25 הגיעה כאחת הפייבוריטיות בקטגוריית המשקל של עד 61 ק"ג, בעיקר אחרי שניצחה חצי שנה לפני כן בתחרות בפריז. למרות פציעת בברך ימין לאחר מכן, היא הגיעה לברצלונה ממוקדת מטרה.
29 שנים נרשמו לתחרות בקטגוריה שלה. ארד התחילה עם ניצחון על בגוניה גומס מספרד, וחצי שעה לאחר מכן הפילה גם את מירוסלבה יניסקובה מצ'כוסלובקיה ועלתה לחצי הגמר. מולה ניצבה אחת היריבות הגדולות שלה, אלופת העולם פראוקה אימקה אייקוף מגרמניה, המועמדת הגדולה לזכייה בזהב. ארד ידעה: ניצחון מבטיח מדליה ראשונה לישראל, 44 שנה אחרי הקמת המדינה ו-40 שנה אחרי האולימפיאדה בה הונף הדגל לראשונה.
אייקוף הצליחה להפיל את ארד שנפגעה בראשה, והגרמנייה ניסתה לרתק אותה. אם הייתה מחזיקה מעמד בריתוק חצי דקה, זה היה שווה איפון ועלייה לגמר, אבל הישראלית הצליחה להשתחרר מהאחיזה ונשארה בקרב, לפני שביצעה ווזארי נפלא (שווה ל-7 נקודות בזמנו) שקירב אותה לניצחון. ארד ביצעה עוד ווזארי ואייקוף הפכה והתחילה לחגוג איפון וניצחון, אבל השופטים קבעו שהתרגיל היה של ארד וגם ההילוך החוזר הוכיח. יש מנצחת ומדליה ראשונה כחול-לבן. דגלי ישראל הונפו באולם בברצלונה והחגיגה הייתה בעיצומה, אבל היה עוד גמר בהמתנה.
כשעה לאחר חצי הגמר, עלתה ארד לקרב מול הצרפתייה קתרין פלורי, עליה גברה בחצי הגמר בדרך לזכייה בפריז. בין השניים הייתה היכרות קרובה שבאה לידי ביטוי בגמר נטול הנקודות. אף אחת לא הצליחה לבצע תרגיל שישנה את הסטטוס-קוו, וההכרעה עברה לצוות השיפוט: השופטת המרכזית ושני שופטי הצד הם שיכריעו מי האלופה האולימפית. כל שופט בחר בספורטאית אחרת, ואילו השופטת המרכזית הכריעה: הזהב הולך לפלורי.
ארד נותרה מאוכזבת במקרה הזה עם מדליית הכסף ולא זכתה לשמוע את "התקווה" בברצלונה. "להפסיד על הכרעת שופטים, קשה מאוד לעכל את זה", אמרה אז. "אבל עמדתי על הפודיום ושמעתי את הקהל קורא בשמי. זכיתי במדליה הראשונה של ישראל, ובכיתי".
10 ימים לאחר מכן, ארד נחתה בישראל עם המדליה והתקבלה על ידי אלפים בנמל התעופה. היא עשתה את מה שאף ספורטאי ישראלי לא עשתה לפניה, ופתחה את השער לאחרים, בין היתר לאורן סמדג'ה שזכה במדליית ארד יום לאחר מכן. לאחר הטקסים היא גם קיימה את הבטחתה ועלתה לאנדרטה לזכר חללי מינכן. "הוענק לי הכבוד להזכיר לכולם שהם חיו, ולומר לעולם שאנחנו עדיין כאן ותמיד נהיה כאן", ריגשה אז.