הכוכב הכי אלמוני: על הפרישה השקטה של אגדת אברטון לייטון ביינס

אחרי שניצח את השדים ואת החרדות מהרגע בו כולם יבינו עד כמה הוא בעצם שחקן גרוע, הפך לייטון ביינס לאחד המגנים השמאליים הטובים בדורו. כעת בחר השחקן הצנוע שברח תמיד מאור הזרקורים לתלות את נעליו בצורה הכי שקטה שאפשר, בתקווה להגשים חלום ולחזור להיות אוהד רגיל

בווידאו: אוהדי ליברפול חוגגים אליפות מחוץ לאנפילד (מתוך טוויטר)

אגדה כמו לייטון ביינס היה ראוי לאירוע פרידה מרהיב. אחרי הכל, הוא מגדולי השחקנים של אברטון בכל הזמנים, עם 420 הופעות בכל המסגרות ב-13 שנים. הוא שיאן הבישולים בתולדות הפרמיירליג בקרב שחקני ההגנה, עם 53 אסיסטים. תוסיפו 32 כיבושים, ותקבלו מעורבות ישירה ב-85 שערים - גם זה שיא. ההערצה כלפיו לא יודעת גבול, ועשרות אלפים היו עומדים על רגליהם בגודיסון פארק כדי למחות לו כפיים בפעם האחרונה.

אלא שביינס, כמו ביינס, העדיף דרך אחרת. על אף הבקשות הנחרצות של המאמן קרלו אנצ'לוטי וראשי המועדון, הוא העדיף לא לחתום על חוזה חדש שהוצע לו ולתלות את הנעליים בתקופת קורונה, כאשר היציעים ריקים. ואפילו אל מול היציעים הריקים האלה הוא לא רצה למשוך תשומת לב. אתמול, בהפסד הביתי לבורנמות' במחזור הנעילה, שותף המגן השמאלי המיתולוגי ב-20 הדקות האחרונות, אך על הפרישה הודיע רק כשעה אחרי שריקת הסיום. הוא זז הצידה באופן השקט ביותר שאפשר לדמיין. לו היו שואלים אותו, עדיף היה להימנע מכתבות לסיכום פועלו, וגם השורות האלה לא היו רואות אור.

עוד בוואלה! NEWS

מחזור הסיום באנגליה: מנצ'סטר יונייטד וצ'לסי באלופות, ווטפורד ובורנמות' ירדו

לכתבה המלאה
הפרישה הכי שקטה שניתן לדמיין. הפרידה מלייטון ביינס באצטדיון הריק (צילום: AP)

החשש התמידי להיכשל

כי ביינס שונא המולה. הוא בורח ממנה כמו מאש, וזו אפילו הסיבה לכך שהוא אוהד אברטון. אביו הוא מעריץ שרוף של ליברפול, ובשנים הראשונות לחייו של לייטון, הוא הלך בעקבותיו, היה אדום בנשמה וניסה לחקות על הדשא את ביצועיו של רובי פאולר. ואולם, היה יותר מדי רעש ביציעי אנפילד. "לא אהבתי זאת, ואיבדתי עניין בליברפול", סיפר לימים הבחור. בסופו של דבר, בערך בגיל 14, הוא התחבר דווקא לצד הכחול של העיר - והחיבור הזה התברר כחזק מכל. הוא שרד אפילו את הניפוי מהאקדמיה, כאשר נדמה היה כי אין לביינס עתיד בכדורגל מקצועני.

לייטון עצמו לא הופתע מההדחה. הוא ציפה לה. הוא היה פסימי מטבעו, וספקות לגבי יכולתו ליוו אותו במשך שנים ארוכות מאוד. היעדר ביטחון עצמי הוא מרכיב אינטגרלי ודומיננטי באופיו. כאשר התקבל לשורות וויגאן, שהיתה אז בליגה הרביעית, הוא התקשה להאמין למזלו. כאשר נסקה הקבוצה במהירות, בין היתר בזכותו, והעפילה לפרמיירליג ב-2005, סבר ביינס שאינו ראוי לככב על הבמה הגדולה. "כל השחקנים חגגו את העליה, אבל אני ביזבזתי את רוב הקיץ בדאגות. ראיתי את עצמי מודח לספסל או לסגל המשני", הוא הודה. המחמאות הרבות לא עזרו לו - הן אפילו החמירו את המצב. ביינס חיכה בחרדה לרגע בו יבינו לפתע כולם עד כמה הם טועים לגביו, ועד כמה הוא שחקן גרוע.

עוד בוואלה! NEWS

אולה גונאר סולשיאר: "זה כבר מתחיל להיראות כמו מנצ'סטר יונייטד"

לכתבה המלאה
חיכה בחרדה לרגע בו יבינו פתאום עד כמה הוא גרוע. לייטון ביינס במדי וויגאן (צילום: AP)

המתכון להצלחה - לא להגזים באימונים

יש משהו חינני מאוד בפגיעות הזו, בשילוב המשונה של השאיפה למצוינות עם הפחד התמידי להיכשל. יש שיטענו כי ביינס לא היה בשל להפוך לכדורגלן צמרת בעידן המודרני. הוא הצליח למרות הכל, וניצח את השדים שבתוכו. כישרונו היה עוצמתי מדי בכדי לא לפרוץ. למסירות ולהתמדה היתה, כמובן, השפעה מהותית על הפריחה של ביינס, אבל לא בהכרח צריך לשים דגש דווקא עליהם, כי יש דברים שהסתדרו בקלות בזכות גישה מנטלית לא שגרתית.

קחו לצורך השוואה את דייויד בקהאם - ההיפך המוחלט של ביינס, שחיפש את התקשורת ואת התהילה בכל רגע נתון. כוכב מנצ'סטר יונייטד היה גם מקצוען למופת, אשר שידרג את מיומנותו בביצוע הכדורים הנייחים בזכות אימונים של שעות ארוכות. ביינס, שייזכר אף הוא כאחד מבועטי הכדורים הנייחים הטובים בתולדות הליגה, היה ההיפך המוחלט מבקהאם גם בהיבט הזה. "צריך לתרגל את הבעיטות החופשיות כמה שפחות. אם אתה בועט 20 פעמים, אתה מחמיץ כמה ומתרגל להחמצות. הרבה יותר מועיל לקחת שלוש בעיטות מכל צד. אתה יודע שזה כל מה שיש לך. אתה מדמיין שזה המשחק האמיתי. אתה חייב להתרכז ולשים את כולם בפנים", הוא אמר. המאמץ המנטלי הזה סייע לו למצות את המקסימום מהכישרון הטבעי, אשר לא נדרשו לו ליטושים יוצאי דופן.

ביינס דווקא חשב שבעיטות חופשיות צריך לתרגל כמה שפחות. דייויד בקהאם (צילום: רויטרס)

ההיפך מאשלי קול

את הכישורים האלה הוא רצה להפגין רק במדי קבוצה אחת. בנעוריו, נהג ביינס להמתין ליד גודיסון פארק ולבקש מהסדרנים להכניס אותו חינם לדקות האחרונות של משחקים כאשר חלק מהצופים כבר הלכו הביתה. הוא רק השתוקק להעיף מבט על אלילו דאנקן פרגוסון, הבריון הסקוטי החסון שניהל אינספור מאבקים פיזיים במרכז הרחבה. לא יהיה קל למצוא שחקן שונה יותר מביינס הצנום, אבל בדבר אחד הם זהים - באהבה חסרת הפשרות לאברטון. ביינס ראה בכך את ייעודו, ולא רצה ללבוש אף חולצה אחרת.

ב-2007, כאשר החליט לעזוב את וויגאן על מנת להתקדם מקצועית, כבר סגר המגן עקרונית את תנאיו בסנדרלנד, אשר סיכמה על הרכישה. ואולם, ביינס הודיע מראש לרוי קין, שרצה בו כמנג'ר החתולים השחורים: "אם אברטון תרצה אותי, אלך לשם". "אני מכבד זאת", השיב האירי. ההצעה של דייויד מויס אכן הגיעה, וכך הגשים הכוכב הצעיר את חלומו הגדול ביותר בגיל 22. השמחה היתה מהולה בדיכאון ובדאגות - הוא התייסר כהרגלו, חשש שלא יתאים לרמה הנדרשת וייזרק הצידה במהרה. באופן טבעי, מויס חשב אחרת לגמרי, וביינס הפך מיידית לבאנקר בהרכב, בדרכו לסגל נבחרת אנגליה, שם התחרה מול שחקן נוסף ששונה ממנו בתכלית כמעט בכל מובן אפשרי - אשלי קול.

קול זכור כמי שיזם אישית את המעבר מארסנל לצ'לסי חודשים רבים לפני שהוא התרחש בקיץ 2006. מנגד, ביינס דחה מרצון הצעות אטרקטיביות בהרבה. כאשר ירש מויס את אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד, הוא רצה מאוד להביא את חניכו לאולד טראפורד, אך השחקן לא שיתף פעולה עם המהלך. גם ההזדמנות לעבור לבאיירן מינכן נפסלה לטובת הישארות בגודיסון פארק. ביינס נהנה מאוד לעבוד עם רוברטו מרטינס, אשר העניק לו חופש פעולה נרחב יותר בהתקפה, והתעלם מהקריאות להצטרף למועדון פאר על מנת להתקדם מקצועית. החיים השקטים במרסיסייד התאימו לו הרבה יותר.

עוד בוואלה! NEWS

טרוי דיני: "הירידה כואבת לאנשים, חלקם יאבדו את המשרה בגללנו"

לכתבה המלאה
ביינס רק רצה להעיף מבט על אלילו. דאנקן פרגוסון (צילום: GettyImages)

מקצוען גדול, אישיות גדולה

ובסך הכל, היו אלה 13 שנים נהדרות. ביינס הוכיח את עצמו כמגן רב גוני - ממושמע מאוד בעורף, יצירתי בהתקפה, ואשף אדיר בכדורים הנייחים. רגלו השמאלית ידעה לשלוח בעיטות חזקות מאוד למסגרת מכל טווח אפשרי, וגם לסדר המון הזדמנויות הבקעה לחבריו. מעטים הם שחקני ההגנה שמצטיינים בהגבהות מדויקות תוך כדי ריצה כמוהו, מעטים עוד יותר הצטיינו כמוהו בבעיטות החופשיות ובקרנות. טרנט אלכסנדר ארנולד ואנדי רוברטסון עקפו אותו כעת במדים האדומים של ליברפול, אך לפניהם צמד המגנים התוקפים הטוב בעיר לבש כחול - ביינס ושיימוס קולמן.

קולמן, המגן הימני האירי, הגיע לאברטון שנתיים אחרי ביינס, וגם צעיר ממנו, אבל הוא קיבל את סרט הקפטן של המועדון לפני שנה, אחרי עזיבתו של פיל ג'אגיילקה - גם כי לייטון שוב לא רצה למשוך תשומת לב, וגם כי הוא כבר לא היה שחקן הרכב. מאז 2018, הוא שימש בעיקר גיבוי ללוקא דין הצרפתי, וקיבל את השינוי במעמדו ללא כל בעיה. השפעתו על המתרחש היתה חשובה מאוד גם מהספסל. לא לחינם קבע אנצ'לוטי: "אני מקווה מאוד שביינס יישאר איתנו. הוא חלק חשוב מהסגל ומהמועדון. הוא המודל לחיקוי עבור כולם. אנחנו מעריכים אותו מאוד כשחקן, כמקצוען וכאדם".

עוד בוואלה! NEWS

דויד סילבה: "אני אוהב את כולם ואתגעגע להכול, אפילו למזג האוויר"

לכתבה המלאה
אנצ'לוטי יתגעגע. לייטון ביינס (צילום: רויטרס)

החלום החדש - לחזור להיות אוהד

ביינס בחר אחרת, והטיל המרהיב לחיבורים של לסטר בדצמבר יירשם בדפי ההיסטוריה כשער ה-45 והאחרון בקריירה שלו. כעת מקווים באברטון לשכנע אותו להשתלב בצוות האימון. לא בטוח שזה יהיה אפשרי. לפני מספר שנים, סיפר המגן בריאיון: "אני מקווה להתרחק מקצועית מכדורגל אחרי שאפרוש. הפסקתי לצפות במשחקים ולקרוא עליהם כי אני מקדיש לכדורגל המון זמן, ובשעות הפנאי אני בורח ממנו. לכן האהבה למשחק חסרה לי. כשאתלה את הנעליים, ארצה להחזיר לעצמי את התשוקה הזו. אני רוצה לחזור להיות אוהד, ולשם כך תידרש לי קריירה אחרת מחוץ לכדורגל".

תקדישו כמה דקות כדי להבין את ההיגיון הזה ואת המנטליות הזו. כאן נמצאת התמצית המזוקקת של ביינס, שהתגעגע לכדורגל דווקא בגלל שהיה כדורגלן. אין הרבה שחקנים כמוהו, ודמותו תחסר לאוהדים, אבל הוא עצמו ירגיש נוח הרבה יותר הרחק מאור הזרקורים שתמיד הפריע לו.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully