בווידאו: ריאל מדריד חוגגת זכיה באליפות
כבר לפני חודש, בתום התיקו המאופס של ברצלונה בסביליה אשר איפשר לריאל מדריד להשתוות במספר הנקודות לקטלונים ולדלג לפסגה בזכות היתרון במפגשים הישירים, הצהיר ג'רארד פיקה: "עכשיו זה לא תלוי בנו. ראיתי מה קורה עם ריאל מאז חידוש הליגה, ואני לא חושב שהיא תאבד נקודות. יהיה קשה מאוד לשמור על התואר". כאשר נותרו עוד שמונה מחזורים לסיום, האמירה אולי נשמעה מעט תמוהה, והמאמן קיקה סטיין ניסה לשנות את הלך הרוח. "אני בטוח שריאל עוד תמעד", הוא קבע.
ואולם, עבור סטיין היתה זו ההתנסות הראשונה בקריירה במאבק האליפות. פיקה נמצא שם בכל עונה ועונה, כבר יותר מעשור. הוא ידע על מה הוא מדבר. הוא יודע לחוש את ריאל, ויותר מכך - הוא חש מצוין את הקבוצה שלו. הדרך בה העדיף להניף דגל לבן סימלה את המצב בשני המחנות. ריאל היתה נחושה יותר מתמיד. בארסה נכנעה ללא קרב. לעתים התקבלה ההרגשה כי שחקניה העדיפו להיכנע, על מנת לגרום סוף כל סוף לזעזוע המתבקש במועדון.
אתמול תם המירוץ, שבוע לפני הזמן. ריאל הגשימה את הנבואה של פיקה והשיגה ניצחון עשירי ברציפות בעידן קורונה עם 1:2 קשה על ויאריאל החזקה ברצלונה הפסידה בביתה 2:1 לאוסאסונה הצנועה אחרי שספגה בדקה ה-90 מול עשרה שחקנים. הפער צמח לשבע נקודות, והמציאות ברורה. עליונותה של ריאל מוחשית, האליפות שלה מוצדקת. וכאן נשאלת השאלה הגדולה - מי תרם לכך יותר? האם המחמאות מגיעות בעיקר ללבנים, או אולי צריך לתת את "הקרדיט" בעיקר לבלאוגרנה אשר הגישה את הכתר ליריבה המושבעת? זוהי דילמה לא פשוטה, ואולי לא צריך לקבל החלטה חד משמעית. ריאל ראויה לנצח. ברצלונה ראויה להפסיד. כל אחת קיבלה את מה שהגיע לה.
כל זאת התרחש למרות היתרון המובנה של ברצלונה - היא עדיין נהנית משירותיו של ליאו מסי, בעוד כוכב העל של ריאל עזב ליובנטוס לפני שנתיים. ציפו כי יקח למדרידאים זמן רב לבנות את עצמם מחדש ללא כריסטיאנו רונאלדו, והתהליך הזה עדיין רחוק מסיום. יהיה מגוחך לטעון כי יש סדר מופתי בניהולו של הנשיא פלורנטינו פרס, והעונה שעברה עם שלושה מאמנים היתה אומללה למדי, אך חזרתו של זינדין זידאן סייעה לעשות קצת סדר בבלגן. בקדנציה השניה מקבל הצרפתי הרבה יותר שקט תעשייתי מההנהלה, וכולם ידעו מה הם הולכים לקבל. מצד אחד, לגארת' בייל לא היו אשליות לגבי מעמדו, והוא איבד לחלוטין את המוטיבציה להיות כדורגלן פעיל. מצד שני, הבטחון העצמי של קארים בנזמה נסק לגבהים חדשים, בדרך לעונה הטובה בחייו. זידאן קיבל לא מעט החלטות פרסונליות שנויות במחלוקת, אך אלה שהוא סומך עליהם פורחים איתו - מקאסמירו ועד פדריקו ואלוורדה.
סדרי העדיפויות הוגדרו היטב. זיזו קצת "מאס" בזכיה הסדרתית בליגת האלופות, והליגה הספרדית היתה המטרה המועדפת המוצהרת. המאמן פתח אותה עם גישה אופיינית. כאשר נשאל על הבעיות שחוותה הקבוצה בחלון ההעברות בקיץ, הוא השיב: "זה מה יש. אמשיך לחייך, כי יש לנו מזל לעסוק במקצוע שאנחנו אוהבים. צריך להסתפק בקיים ולנצל אותו עד תום". הוא מקרין מנהיגות שקטה. ניצול הזדמנויות זו המומחיות של ריאל. היא אוהבת מצבי לחץ, היא מתה על גמרים. לוח המשחקים המזורז של הליגה אחרי פגרת קורונה התאים לה במיוחד. עיתונאים העירו לזידאן על כך שהטורניר מזכיר קצת במתכונת זו את המונדיאל, עם שני משחקים בשבוע, והצרפתי - שיודע כמה דברים על הגביע העולם - טען: "אני אוהב את ההשוואה הזו".
הפגרה הגיעה בעיתוי מושלם מבחינת ריאל. היא אמנם גברה על בארסה בקלאסיקו בתחילת מרץ, אך גם נחלה הפסדים מתסכלים מול לבנטה ובטיס, ומעדה מול מנצ'סטר סיטי במשחק הביתי הראשון בשמינית גמר ליגת האלופות. זה היה הזמן מצברים והתכונן ללא הפרעה למה שהוגדר כ-"11 גמרים" בזירה המקומית. ללא ההפרעה של ליגת האלופות, עם משימה אחת ברורה ביותר. סרחיו ראמוס הספיק לגדל זקן עבות ודימה את עצמו לוויקינג. ומהעבר השני, מסי התגלח.
האם זה סמלי? הפרעוש הארגנטיני נראה צעיר הרבה יותר עם הלוק החדש, וכושרו לא נפגע במהלך פגרת קורונה. הוא עדיין השחקן הטוב ביותר בליגה בפער ניכר, והמשיך לסחוב את בארסה על כתפיו במשחקים לא מעטים, אבל בעוד ריאל גילתה רוח קבוצתית, הרי שהכותרות בזירת הקטלונים לא עסקו רק בכדורגל נטו. האפשרות כי מסי יעזוב את המועדון הפכה לאמיתית. עם ההנהלה הנוכחית, זה בלתי נמנע. ההתנהלות הבזויה נמשכת זמן רב מדי, והפרשה במסגרתה נחשדו הנשיא ג'וספ ברתומאו ואנשיו בנסיון לפגוע בתדמיתם של הכוכבים - ובראשם מסי עצמו - בולטת אפילו בין יתר המחדלים. זה כבר יותר מדי. האווירה כה רעילה שאי אפשר לשרוד בה, והחלפת המאמן לא סייעה כאן.
עוד בוואלה!
אוהדים רבים נשמו לרווחה כאשר ארנסטו ואלוורדה פוטר בינואר, והבאסקי באמת לא התאים בשום אופן לרוחו של המועדון. מינויו היה שגוי מלכתחילה, והוא לא הותיר חותם מעבר להתבססות אובססיבית על מסי, אבל היה לו נכס אחד חשוב - השחקנים אהבו לעבוד איתו. הסיבות לכך לא בהכרח חיוביות דווקא, אך באופן פרדוקסלי למדי שימש ואלוורדה סוג של עוגן בים הסוער אליו הכניסה את ברצלונה הנהלתה. לפחות הוא לא יצר אנטגוניזם. השגרה היומיומית במתקן האימונים היתה נינוחה. זה השתנה כאשר סטיין החליף אותו, בין היתר בגלל אופיו הסוער והקולני של עוזרו, אדר סראביה הצעיר אשר העז לצרוח על כוכבים ותיקים. מסי וחבריו סולדים ממנו, והדבר פוגע בסמכותיות של סטיין עצמו. חוסר נסיונו בקבוצות צמרת בא לידי ביטוי, והתברר כי שיטותיו לא בהרכב מתאימות לשחקנים שעומדים כעת לרשותו.
כך נוצר מצב בו המוכנות המנטלית של שתי הקבוצות היתה שונה ב-180 מעלות. ריאל השתוקקה לזכות באליפות הזו. השחקנים חזרו רעבים לכדורגל וטרפו את הדשא. הם נהנו מהסיטואציה החדשה. הלבנים אולי לא נתנו הצגות, נצחונותיהם היו לרוב דחוקים, אך הנחישות נראתה למרחקים, יותר מהזקן של ראמוס. היו במסע הזה גם רגעי קסם נפלאים, כמו הבישול של בנזמה בעקב לשער הניצחון קאסמירו מול אספניול. זו לא אליפות מרהיבה, ו-68 שערי זכות ב-37 משחקים מהווים נתון חיוור למדי - די להשוות אותו ל-106 שערי הזכות באליפות הקודמת של זידאן בעונת 2016/17. ובכל זאת, מדובר באליפות קבוצתית מפוארת.
לעומת זאת, בארסה היתה כבויה כמו אנטואן גריזמן, שהגיע בעיקר כדי לזכות באליפות ראשונה בקריירה, ונותר שוב בידיים ריקות. יש בכך צדק פואטי, כי בארסה רכשה את הצרפתי בידיעה ברורה כי אינו מתאים טקטית - אך ביזבזה 120 מיליון יורו בכל זאת. ההרס גדול מדי, וההנהלה הזו זכתה בעבר ביותר מדי תארים אשר אינה ראויה להם. ברצלונה לא יכולה לזכות בעונה בה היא לובשת חולצות משובצות. ברצלונה לא יכולה להמשיך כך, ומילותיו של פיקה לפני חודש ביטאו משאלה. יש בברצלונה אנשים רבים שייחלו לפיאסקו מהדהד אשר יביא לשינוי המתבקש. כעת זה קרה.
אז כל אחת קיבלה את מה שהגיע לה, וכל אחת קיבלה את מה שרצתה. ריאל זכתה, ברצלונה הפסידה, ויהיה מסקרן לראות מי תרוויח יותר מהתסריט הזה בטווח קצת יותר ארוך.
עקבו אחרי מיכאל יוכין בפייסבוק