פתאום, בשעת אחר צהריים מוקדמת, התבשרו שלושה שחקני מכבי תל אביב שהם לא מורשים לנסוע לחיפה. כל הניסיונות להימנע מבידוד נתקלו בקו ללא מענה של משרד הבריאות, נושא שהפך מאוחר יותר לכותרת ראשית באתרי החדשות. השלושה הצטרפו בהיעדרם לשני חבר'ה אחרים שכבר מספר שבועות חשודים בבעילת קטינות. כמה שעות מאוחר יותר, עלתה מכבי תל אביב למתקן שהוא אנטי-קליימקס מבלבל בפני עצמו: האצטדיון הכי כיפי בארץ, ריק מקהל עם כר דשא באיכות מהסבנטיז. פחות משעתיים מאוחר יותר, היא ירדה ממנו עם ניצחון 0:1 מגול שלא קשור למציאות ועם מאזן 4 מ-4 מול הסגנית שלה.
הכי סוריאליסטי, הכי מכוער, הכי מושלם. סיכום שנת 2020 בקבוצה אחת שלובשת צהוב.
היה משהו מלהיב אתמול במכבי תל אביב, בשתי המחציות. דור פרץ, שחקן נהדר עם חוש מיקום של גארי ליניקר בשיאו ויכולות הבקעה של בלם בנוער, יכול וצריך היה לסגור את הסיפור כבר אחרי 20 דקות ולהפוך את המשחק לגארבג'. יונתן כהן ראה מכבי חיפה בסמי עופר, שכח את סדרות החינוך שעשה לו איביץ' וחזר להיות ה-כוכב שכולם מדברים עליו. דן גלזר היה דן גלזר ורוסלן ברסקי, שחקן שנדחק לקצה הסגל, ובצדק, עשה כל מה שמכבי חיפה חלמה להוציא מפלקושצ'נקו.
ואז באה המחצית השנייה ואיתה ירידת המתח והתשישות הפיזית. מכבי תל אביב של איביץ' שמרה לכל אורך העונה על ריכוז גבוה וניסיון לפצח את היריבות. היא ידעה לשבור אותן מנטאלית. מבקיעה את השער האחד, הופכת את המשימה לבלתי אפשרית ואז מכניסה שניים-שלושה מחליפים שיסגרו עניין, בין אם על ידי שער נוסף או סתם כדי לייאש. הפעם ישבו על הספסל שלה ארבעה שחקני נוער מתוך שמונה. כזכור, מותר תשעה.
היא התגוננה, העיפה כדורים, הזמינה התקפות שאת רובן הדפה בקלות במשך 79 דקות, עד לכניסה של מוחמד עוואד, שאליה עוד נגיע. זה היה מכוער, ובכיעור הזה היה משהו קסום במיוחד. היה מהנה לראות כיצד השלישייה יאניוטיס-פיבן-ייני, אותם חבר'ה שהיו האחראים הישירים להדחה באום-אל-פאחם, סוגרים הרמטית את הרחבה. היה מענג לצפות באופיר דוידזאדה מכניס, כמו בדרבי, רוח חדשה. היה נחמד אפילו לראות איך נדב נידם, שבחלומות הוורודים ביותר שלו לא ציפה לקבל דקת משחק העונה, מתבאס משער שכמעט הבקיע רגע אחרי שנכנס.
הקרבה, זו גולת הכותרת. הידיעה שהמשימה עדיין לא הושלמה, שעם ניצחון בחיפה מכבי תל אביב תהיה רחוקה משחק אחד מהעונה הגדולה בהיסטוריה של קבוצה בכדורגל הישראלי, לפחות מאז שעברו ליותר מ-22 משחקים, ושהיא לא תיתן לה לחמוק מידיה. אחרי שהפסידה אשתקד פעם אחת בלבד, ליוסי אבוקסיס שפוגש אותה גם ביום שלישי, מי בכלל חשב שהיא תתקרב שוב לאזור חיוג 0 בטור ההפסדים?
עוד בוואלה!
אם מכבי תל אביב הייתה צריכה יום שלם שיסמל שנה קלנדרית מוטרפת, למכבי חיפה הספיקה דקה אחת כדי לסכם את הקדנציה של מרקו בלבול. זו הייתה הדקה ה-79, שבה נכנס מוחמד עוואד למגרש.
ב-3:4 המפורסם ההוא נכנס עוואד בדקה ה-85 ושלוש דקות לאחר מכן הבקיע שער שוויון אדיר שכמעט והספיק. אתמול בלבול סימן על חילוף רק שש דקות לפני כן ועולה שאלה אחת: למה?
מכבי תל אביב הייתה דרוסה. גם החומה הבצורה שהקימו ייני ופיבן לפני השער הראתה סימני שחיקה. ובכל זאת, החילוף המקצועי הראשון של בלבול במשחק חיכה וחיכה. לבלבול, כמו לאיביץ', לא היו מציאות גדולות על הספסל, אבל הסרבי לפחות השתמש במה שכן היה. בלבול, כמו ב-2:0 בסיבוב הקודם, העדיף לייבש את המעט שיש במקום להמר וללכת על כל הקופה. כשעוואד נכנס השינוי הורגש מיד - מכבי חיפה דחפה קדימה, שרי הרגיש חופשי יותר וגם וילדסחוט וסלליך התעוררו. מה היה קורה לו עוואד עלה לדשא במקום פלקושצ'נקו האנמי כבר בדקה ה-60?
בלבול ניצב בסיום והכריז למיקרופון של ערוץ הספורט בנחרצות לא אופיינית: "איתי מכבי חיפה יכולה לזכות באליפות בשנה הבאה". הוא עשה עונה נהדרת ואסור לשכוח איך נראתה הקבוצה כשקיבל אותה, אלא שאפילו התעוזה שהפגין בריאיון הזה היא סמל לניהול המשחקים שלו מול מכבי תל אביב העונה: מעט מדי, מאוחר מדי.
"ואם זה היה שחקן אחר, גם היו משחררים?"
זו המחשבה הראשונה שעלתה בראשם של רבים עם ההודעה של הפועל באר שבע על שחרורו של ניב זריהן. העובדה שחוזהו של זריהן מסתיים ממילא והאופציה עליו לא מומשה תורמת לדילמה ההיפותטית, מה שקרוי בפוליטיקה "וואטאבאוטיזם", מה אם. אחרי הכול, תארו לכם שזה ז'וזואה או שטקוס או ויטור. זה מה שהיו עושים רגע לפני גמר הגביע, מעיפים אותם? האם המועדון היה עומד במבחן ה"אפס סובלנות" שעליו הכריז בהודעה?
אז זהו - שהשאלה לא צריכה להישאל, כי זה לא היה ז'וזואה ולא שטקוס ולא ויטור. זה כן היה זריהן. אותו זריהן שמראשית ימיו בבאר שבע לא מפסיק לעשות צרות, להעלות לאינסטגרם תמונות שמעידות על התנהלות בעייתית (אם כי לא פלילית) והרגלי אכילה רעועים, שמעולם לא מימש את הפוטנציאל שלו ולא הפך להיות מה שקיוו וציפו ממנו. ירידה לאילת רגע לפני גמר הגביע? לא תודה, לא בבית ספרנו.
הפועל באר שבע "חכמה על חלשים", תגידו, אבל היא עשתה מה שצריך - הודיעה לכל המדינה שיש סיבה לכך שזריהן לא ממשיך, ושהסיבה הזאת לא מקצועית, שיש פה ילד סורר שמעולם לא התיישר. אולי הכישלון הזה הוא גם מנת חלקו של המועדון, אחרי הכול היו ארבע שנים לתקן את זריהן, אבל בזמן הכי קריטי של העונה, שבו לערובה הדדית לבריאותם של אחרים יש חשיבות ראשונה במעלה, הוא היה צריך ללכת הביתה, בדיוק בצורה הזאת. זה לא קרה למען יראו וייראו, אף אחד לא יראה ולא יירא - זה פשוט קרה כי הוא ניב זריהן.