1.
"כשמדברים על באסקוניה, אני רוצה שידברו גם עליי לצד שמות כמו לואיס סקולה, טיאגו ספליטר, פאבלו פריג'וני, חוסה קלדרון. אני רוצה להשאיר אחריי שושלת, ואני רוצה להביא תארים. מהיום הראשון התייחסו אליי כאילו אני חלק מהמועדון כבר שנים. אוהבים כאן שחקנים שמשקיעים ונותנים מעצמם, נלחמים. אני קורא לזה 'הרוח של באסקוניה'. אתה מרגיש שיש לך את הגב של הקהל כל הזמן. לא ניצחנו בגמר הפלייאוף, לא עלינו לפיינל פור, וכשאתה יוצא מהאולם מחכים לך אוהדים ומתייחסים אליך כמו אלוף".
את המילים המרגשות האלה אמר לי טוקו שנגליה בראיון שקיימתי עמו במלון כפר המכביה ברמת גן, לפני כשנה וחצי. "אני חולם שילד אחד, באיזשהו מקום, יבחר בגופייה מספר 23 בגללי", הוסיף בקריצה. והבוקר, אם בכלל הצליח לעצום עין, הוא מתעורר ליום שבו כל החלומות שלו מתגשמים בבת אחת.
במשחקו האחרון במדי באסקוניה, הכוכב הגאורגי גרף את הקופה כולה. למרות שהיה רחוק משיאו בגמר נגד ברצלונה, הוא חתום על זכייתה הראשונה של ויטוריה באליפות מאז 2010, והביא לקיצן של עשר שנים שחונות ונטולות תארים. רגע לפני שהוא עובר ליעד הבא והמאתגר בחייו, בצסק"א מוסקבה, הוא מותיר אחריו מורשת, ואין ספק שבספרי ההיסטוריה של המועדון ידברו עליו כפי שמדברים עד היום על סקולה, ספליטר, פריג'וני וקלדרון.
רק דבר אחד חסר לו: את אותם אוהדים, שעליהם דיבר בפתיח, שתמיד התייחסו אליו כמו אלוף. ודווקא כשהפך סוף סוף לאלוף, הם לא היו ביציע כדי לחגוג איתו.
2.
ולחשוב שזו הייתה אמורה להיות אחת מעונות השפל בהיסטוריה של באסקוניה. למעשה, היא הייתה כזו עד שמגיפת הקורונה התפרצה. הוויטוריאנים אפילו לא השתתפו בגביע המלך, לאחר שנותרו מחוץ לשמונה הראשונות בתום הסיבוב הראשון בליגה הספרדית; וספגו תבוסות משפילות ביורוליג (32 הפרש מפנאתינייקוס, 30 ממכבי תל אביב, 28 מוולנסיה, 25 מאנאדולו אפס, 24 מאלבה ברלין ו-22 מריאל מדריד).
בצר להם, הם הזעיקו את דושקו איבנוביץ' לקאמבק נואש ומפתיע, והחלו להראות סימני נפט. כשהעונה נעצרה, הם היו בעיצומו של המאבק על הכרטיסים האחרונים לפלייאוף בליגה וביורוליג, וכשהיא חודשה גילו את עצמם מחדש: לפיינל פור של טורניר הנוקאאוט בוולנסיה הם השתחלו בזכות ניצחון דרמטי בנקודה על אוניקאחה מלאגה, וכעת הם אלופים הודות לסל הניצחון של לוקה וילדוסה בגמר, 67:69 על בארסה. הגארד הארגנטינאי לא הצליח לעצור את הדמעות בסיום המשחק, ופרץ בבכי עוד לפני שהוכתר ל-MVP.
3.
"מי אנחנו שנזלזל בקאמבקים מאוחרים ומפתיעים, אחרי ניסיונם של דושאן איבקוביץ' באולימפיאקוס וארגין עתמאן באנאדולו אפס", נכתב כאן אתמול, בניתוח לקראת הגמר, והקוקו האימתני של איבנוביץ' עשה זאת שוב: באסקוניה זכתה בארבע אליפויות בתולדותיה - ובשלוש מהן (ב-2002, ב-2010 וב-2020) עמד המונטנגרי הזועף על הקווים. בתווך, אגב, היה זה נבן ספאחיה שהביא לה את התואר.
טורנירי הגמר של פוסט הקורונה (גל א'), אחרי הפגרה הכפויה והשפעותיה, המחישו כמה יחסי הכוחות שנראו ברורים בחודש מרץ הופכים שוליים ביוני. אלבה ברלין, שדורגה רביעית בליגה הגרמנית הרגילה, זכתה באליפות - בעוד אולם מהמקום העשירי כמעט הפכה לסינדרלה, והמוליכה באיירן מינכן נמסה וקרסה לתוך עצמה.
כך גם בספרד: ריאל מדריד כשלה בשלב הבתים של טורניר הנוקאאוט, והחמיצה את הגמר בפעם השנייה ב-12 השנים האחרונות. זו נורת אזהרה עבור מכבי תל אביב והפועל ירושלים, ופרוז'קטור של תקווה עבור מכבי ראשון לציון והפועל תל אביב, לקראת רגעי ההכרעה בליגת העל בישראל.
רק אצל קבוצה אחת הכל נותר כשהיה. שוב ברצלונה, על שלל כוכביה, הופיעה כפייבוריטית, ושוב נעלמה ונאלמה ברגע האמת. כך קרה לה ברבע גמר גביע המלך, וכך גם אמש.
תומא הרטל הוא הדוגמה המייצגת לכך. בגמר נגד האקסית מוויטוריה הוא שוב הפגין כמה כישרון טמון בו בצד ההתקפי, כשקלע 21 נקודות ולא הותיר ספק בנוגע לזהות ה-MVP במקרה של ניצחון קטאלני; אלא שבדקות האחרונות הוא נמס לחלוטין, ולא בפעם הראשונה, ואיבד כדורים שטותיים.
באסקוניה ניצחה במשחק כפי שמנצחים בשנת 2020: ברבע הראשון היא פגעה ב-1 מ-5 לשלוש, וברבע השני ב-0 מ-5, אבל ברבע השלישי ירתה 3 מ-7 וברבע הרביעי הגדילה ל-4 מ-12.
4.
לא חלפה אפילו שעה מסיום הגמר, וברחבי אירופה כבר החלה לרוץ הספקולציה המתבקשת: סווטיסלאב פשיץ' יפנה את מקומו על הספסל בברצלונה לטובתו של שרונאס יאסיקביצ'יוס. פשיץ' לא היה צריך לאמן את הגלאקטיקוס של בארסה מלכתחילה. לא בגלל שהזריקה האחרונה של וילדוסה נכנסה; הרי אם היה זוכה לבסוף באליפות, הוא היה נחשב להצלחה כבירה?
פשיץ' לא צריך לאמן בפאלאו בלאוגראנה בגלל שלא הוציא את המיטב מאף אחד משחקניו (אפילו לא ניקולה מירוטיץ', שהיה נהדר - אבל יכול להיות נהדר עוד יותר). פשיץ' לא צריך לאמן משום שלא הוא האיש שיחבר קבוצה כל כך עמוסה בכישרון ובאגו, לפחות לא בשלב הזה של הקריירה. פשיץ' לא צריך לאמן מפני שעם התקציבים שנשפכו והחומר שנבנה, ברצלונה הייתה צריכה לשלוט בכל מפעל שבו השתתפה. בפועל, היא לא שלטה באף אחד מהם.
בשנים האחרונות עלה שוב ושוב שמו של שאראס כמועמד לחזור לקבוצה שבה זכה בגביע היורוליג הראשון שלו. המגעים עלו על שרטון בגלל רצונו הבלתי מתפשר לקבל אוטונומיה מלאה בנושאים המקצועיים. מבנה הניהול בבארסה לא איפשר לו את זה, אבל מצבים מיוחדים דורשים תגובות מיוחדות. ז'לגיריס קובנה תסבול מקיצוץ משמעותי בתקציב, וגם אלטרנטיבת פנרבחצ'ה אינה קורצת כבעבר. לא מן הנמנע שההזדמנות לעבוד עם מירוטיץ', קורי היגינס, ברנדון דייויס וניק קלאתיס היא מצנח הזהב עבור המאמן הליטאי, בדרך לקפיצת המדרגה הבאה בקריירה.