הפוסטים של האחיות בלבול בשבוע שעבר הפכו למושא להומור ולגלוג על מאמן מכבי חיפה ומעמדו בכרמל. רוב אנשי הכדורגל היו מעדיפים שבני משפחותיהם לא יגיבו כך, אך אם נכנסים באמת פנימה, הפוסטים האלה מביעים משהו עמוק יותר, משהו שלא רק מרקו בלבול מרגיש. זו תחושה רווחת אצל לא מעט מאמנים שהציבור והקהל איבד את הכבוד אליהם, שחלקם בדברים הטובים שנעשים נשכח במהירות, שהפרשנים מפרקים אותם מבלי לחשוב פעמיים וכולם הופכים בקלות לבדיחות רשת.
אני לא מחסידיו של בלבול, אך כשמסתכלים אובייקטיבית על מכבי חיפה של השנה, קשה שלא לחשוב איך היו מתחייחסים אוהדי מכבי חיפה, הפרשנים וציבור אוהדי הכדורגל אם מאמן זר היה עומד על הקווים של הירוקים העונה. אפשר לנחש? היו אומרים שזה איש מקצוע אדיר, הביא משהו אחר למועדון, שיש כאן דרך ותהליך ושבשנים הבאות הוא ייקח את ההגמוניה ממכבי תל אביב.
אבל בלבול הוא לא שם סקסי עבור האוהדים. הוא נתפס כ-"מעופף" ולא נמנה על רשימת המאמנים הבכירים בארץ, כך שכמעט כל דבר טוב שקרה במכבי חיפה השנה מיוחס לשחקנים, למועדון ולדחיפת הקהל, כשהמאמן מקושר לצדדים הפחות טובים של העונה, כמו סיפור ירדן שועה. למרות שהירוקים עשו שידרוג רציני העונה, בלבול עדיין לא מקבל קרדיט על ההצלחה, וממשיך להיתפס כמי שמנע מהקבוצה אליפות.
וכן, יכול להיות שיענקל'ה שחר מרגיש שבשביל אליפות הוא צריך מישהו אחר על הקווים, לגיטימי שיחשוב שברק בכר הוא דמות חזקה יותר מבחינתו , אך המרחק בין הרצון הזה לבין הסיטואציה אליה הגיע בלבול היא מראה למצבו של הכדורגל הישראלי, בו הערך למאמנים כבר כמעט ולא קיים.
וזה הרבה מעבר לבלבול. רוני לוי קיבל את בית"ר ירושלים אחרי עונה קשה מאוד. היא הייתה קבוצת פלייאוף תחתון שרק כמה מחזורים לסיום העונה שעברה הבטיחה הישארות. אז נכון, הצפי מהקבוצה הוא להיות הרבה יותר אטרקטיבית ואיכותית, אך מנגד היא במקום השלישי ולא שווה יותר מזה בשום סיטואציה. לגיטימי שלבעלים יהיו ציפיות ודרישות, גם לקהל, אבל מכאן ועד להפוך את העונה הזו של בית"ר לכישלון ואת רוני לוי לשק החבטות של הבעלים והקהל המרחק גדול מאוד.
לפני שבוע וחצי, לאחר התיקו 1:1 נגד הפועל חיפה, נכנס משה חוגג לחדר המאמנים והביע ביקורת על משחק הקבוצה. רוני לוי לא התבייש וענה לו: "אתם רק מייצרים כאן ציפיות, השחקן הכי טוב נפצע לפני העונה, התאוששנו ובנינו את גדי קינדה ומכרת אותו בינואר, אי אפשר למכור את השחקן הכי טוב ולהעלות ציפיות".
השיח הזה בין השניים מצביע על הפער הגדול שיש בין הדרישות לבין המציאות. ללא קשר למי צודק, רוני לוי הוא מאמן שזכה באליפויות, בגביעים, אימן באירופה, ובסיטואציה הזו לא קיים כבוד בסיסי גם למאמן כזה, שהפך מושא ללעג ואוהדים מגיעים אליו הביתה כדי למחות נגדו. המאמנים בארץ הם האופציה הכי קלה להוצאת אגרסיות וחגיגת ממים ברשתות.
וזה נמשך עם אוהדי הפועל באר שבע שכבר מפנטזים שיוסי אבוקסיס יקבל את אימון הנבחרת. למרות שהוא הגיע באמצע העונה, רף הציפיות נשאר לא ריאלי ואבוקסיס גם מספר זאת בשיחות סגורות. אצל אוהדי באר שבע זה כמעט קונצנזוס שאבוקסיס לא מתאים למועדון והם היו רוצים לראות דמות אחרת על הקווים בעונה הבאה. המאמן מצידו מרגיש את הוייבים האלה, ולא פלא שהוא פוזל לעבר משרות אחרות, גם בפחות כסף.
ויש את דראפיץ' וברדה. הלהיט של הליגה לשעבר. הם עשו שלוש שנים מצויינות בנתניה, איתה התחילו בלאומית עם מינוס 9 ועלו ליגה, אחר כך העפילו שנתיים לפלייאוף העליון וגם לגמר הגביע. מעבר לכך, בנו מרקם מקצועי, השביחו שחקנים שהכניסו למועדון הרבה מאוד כסף והפכו לדמויות מאוד מוערכות בכדורגל הישראלי. השנה נתניה הלכה על קונספט אחר שלא הצליח, זה קורה בכדורגל, אבל מכאן ועד להפוך אותם לכישלון, אוהדים שמפגינים מחוץ לאיצטדיון ודורשים שיתפטרו או טיפטוף לתקשורת כי יפרידו בין השניים בקיץ על אף שיש לשניהם חוזים והם מוכנים לקצץ משמעותית, זה פשוט חוסר פרופורציות קיצוני.
אז בכר כנראה יגיע למכבי חיפה בעונה הבאה, בלבול ייפלט בחזרה לשוק המאמנים, בבית"ר יהיה מאמן אחר, אבוקסיס ככל הנראה יאמן את הנבחרת ואז עוד ג'וב יתפנה למאמנים הבכירים. גם בנתניה אולי יפרידו בין דראפיץ' לברדה או שהשניים יילכו יחד. כמה זה יעשה טוב למועדונים בעונה הבאה? קשה לדעת.
מה שכן, אם ימשיכו להתייחס כך למאמנים בארץ, מדור לדור מאמנים טובים ינשרו מהענף ואילו שיישארו יהיו רק הרעבים ללחם שצריכים את הפרנסה מהמקצוע. ולמה התחלנו מהאחיות בלבול? כי בסופו של דבר מאמן יכול לקבל גזירה שהוא לא ממשיך, אבל מה שהמשפחה מביעה זה את כל הכאב, העצבים ותחושת חוסר ההערכה הבסיסית שמלווה לא מעט מאמנים ביומיום וגורמת להם כל הזמן לחשוב שוב אם הם בכלל רוצים להיות חלק מהמקצוע או לפנות לכיוון אחר.