"אני כל הזמן עם כאבים. ניסיתי לחזור ואנשים ראו את זה, אבל לא רואים את מה שקורה מאחורי הקלעים. לקחתי כדורים כדי להרגיע את הכאבים. הייתי בא הביתה והברך הייתה מתנפחת. זה קרה לי בגיל 29, ואני רוצה לתפקד בגיל 40. הרגשתי שזה רק יחמיר. זאת ההחלטה הכי קשה וכואבת שקיבלתי בחיים. הרגשתי שהגעתי לשלב שבו אני יכול לקצור את הפירות. אני לא איזה אחד ששמו עליו את העיניים וסימנו אותו מראש כמי שיצליח. עבדתי קשה כדי להגיע לאן שהגעתי, וזה היה הזמן שבו הדברים התחברו לי, היה לי מעמד וביטחון, המאמן סמך עליי. עברתי תקופה קשה מאוד. הבן שלי נולד באותו הזמן, היה עליי עומס נפשי גדול. חתמתי בהפועל עפולה, בתקווה שאוכל להתגבר על זה, אבל לא באמת עליתי על הפרקט. היה לנו חוזה לשנתיים, והוא נגמר תוך חודש כי ראו שאני לא מסוגל".
בגיל 31, יחזקאל סקוורר נאלץ להרים ידיים ולפרוש. לפני קצת יותר משנתיים חווה את הרגע הכי כואב בקריירה המפתיעה שלו; במהלך משחק בליגת העל בין גלבוע/גליל להפועל ירושלים הוא נתקל בג'רום דייסון ונפל אל הפרקט, עם קרע מלא בגיד התחתון של פיקת הברך והשבתה של שמונה חודשים. הוא עוד הצליח לחזור למספר משחקים על הפרקט, אבל כאמור לא הצליח להתאושש עד היום מהפציעה, שגמרה קריירות לשחקנים רבים לפניו, ובריאיון פרישה לוואלה! ספורט הוא מספר על מה עבר עליו מאז.
"הובלתי את הקבוצה, הייתי הרכז הראשון, והדברים התחילו להתחבר עבורי מבחינה התקפית. הפציעה בברך לא יוצאת לי מהראש עד עכשיו", הוא מגלה בכאב. "אני לא יודע אם הפגיעה הייתה במכוון או לא. יש לי את הסרטון של הפציעה, ניתחתי אותו מאות פעמים. רואים בבירור שהוא שלח את הרגל. באותו הרגע זה גמר לי את הגוף, את האיזון בין הרגליים, וגרם לי לכאבים בכל הגוף. זה מה שהוביל לכל".
בימים שאחרי הפציעה, בגלבוע היו מלאי טענות כלפי דייסון, והאשימו אותו כי נתקל בצורה מכוערת ומכוונת בשחקנם. סקוורר לא מנקה את הגארד הירושלמי מאשמה; שנה לאחר מכן התעמתו השניים במשחק בין גלבוע/גליל לבני הרצליה, אבל מסרב לכעוס. "יותם הלפרין, יוגב אוחיון ועודד קטש באו אליי בסיום המשחק, ואחרי הניתוח התקשרו אליי חבר'ה מירושלים. הוא לא הביע חרטה. בכל פעם שצפיתי בסרטון, חשבתי מה יכולתי לעשות אחרת. זה קרה אחרי שלא שרקו לי עבירה, ובאתי בעצבים לחטוף את הכדור. אני כל הזמן חושב איך יכולתי להימנע מזה. אין לי מקום לכעוס עליו. זה לא יעזור לי. אני כועס על העובדה שזה קרה, ואת זה ייקח לי הרבה זמן לשחרר. עברו כבר יותר משנתיים, ועדיין קשה לי להאמין שזה קרה. כל הזמן הייתי במחשבה שהנה, אני חוזר ואהיה כמו שהייתי".
- אתה חושב שיכולת לעשות משהו שונה בניסיונות להשתקם מהפציעה?
"היה לי את הצוות מקצועי הטוב ביותר לעבור איתו את השיקום, ועבדנו צמוד 24/7 במשך המון זמן. הוצאתי על זה המון כסף, אבל צריך להבין שקרעתי את הגיד הכי חזק בגוף, שיכול להרים משאית. רק בתאונות דרכים רואים פציעות כאלה של קרע מלא בגיד הפיקה. אני פשוט מרגיש שהגוף שלי בגד בי ושעשיתי כל דבר אפשרי כדי לחזור למגרש שאני כל כך אוהב".
כשסקוורר מדבר על הדרך הקשה שעבר בדרך להפיכתו לשחקן לגיטימי בליגת העל, הוא לא טועה. הוא נולד בבאיה בלנקה שבארגנטינה, העיר שממנה יצא מאנו ג'ינובילי, ואף פגש אותו כשהיה נער פוסטר במכבי תל אביב; בגיל 4 מארגנטינה והחל לשחק כדורסל במשגב, המשיך משם לעירוני נהריה ובסוף הגיע גם לצהובים. למרות שהיה שחקן מוביל בנוער, גובהו (1.80 מ') תמיד עמד מולו כאויב. "הייתי שחקן משמעותי, שיחקתי בנבחרת הנוער ולקחתי דאבל עם מכבי, אבל שון דניאל ואנטון שוטבין היו במוקד, והיו עוד שחקנים שריכזו את תשומת הלב לפניי".
הבית הראשון שלו בכדורסל היה בגבעת שמואל. "היה מאוד קשה. מוטי אמסלם המנוח ישב על כל המאמנים בגבעת שמואל, במ.כ. הבקעה ובהפועל אילת שאני צריך לשחק. למרות הגובה, הנתונים הפיזיים שלי, באתלטיות ובכוח, הפכו אותי לשחקן שונה. תשאל כל מאמן וכל שחקן, לא היה אפשר לקלוע עליי סל, לא משנה מי אתה וכמה כסף אתה מרוויח. זאת הייתה המקפצה שלי. בשנתיים הראשונות הייתי נכנס למשימות הגנתיות וזה היה מבטיח לי 15-10 דקות, כי ההגנה לא תלויה ביום.
"הפריצה שלי הגיעה בבקעה. היינו קבוצה די קטנה, חדשה בליגת העל, עם אחד התקציבים הנמוכים, והייתי רכז ראשון בגיל צעיר. זכיתי בתואר תגלית העונה והגענו לפלייאוף. זאת הייתה חותמת שאני יכול להיות בליגת העל. המשכתי עם מוטי לאילת, והייתי חלק מקבוצה יותר גדולה, אבל אחר כך קיבלתי הזדמנויות שלא הייתי מספיק מוכן אליהן. הייתי רכז ראשון בהפועל חולון, ולא הייתי מוכן מנטאלית. באילת נתתי עונה מצוינת, אבל אפיק ואבי בן שימול היו לידי, כך שלא היה עליי לחץ. בחולון העומס היה עליי, ואחר כך בגלבוע הייתי יותר בשל. אם הייתי ממשיך, הייתי מגיע לקבוצות הגדולות".
הוא שיחק רק שלוש שנים ברוטו בגלבוע/גליל, אבל היא הפכה לתחנה המשמעותית בקריירה שלו, בעיקר הודות לחיבור שנוצר בין סקוורר ובן דודו חואקין שוכמן לבין המועדון, האוהדים והמאמן דאז אריאל בית הלחמי. "הגעתי לגלבוע עם זיו בן צבי, אחרי שירדתי ליגה עם נס ציונה בעונה מאוד לא פשוטה. אריאל אמר לי שמי שיהיה יותר טוב ישחק, וכיבדתי את זה גם לאחרים הגיעה ההזדמנות שאני קיבלתי לפני כן. אריאל הלך איתי ונתן לי את הביטחון, והוא אחד המאמנים הכי טובים שאימנו אותי בחיים".
משפחת סקוורר סוגרת כעת דלת בכדורסל הישראלי. ההורים היו נוכחים מאוד בקריירה של יחזקאל, ולא פיספסו משחק שלו או של אחיו הצעיר אלן. "המשפחה שלי עברה ארבעה או חמישה בתים כדי ללוות אותי ואת אחי. הכדורסל מילא להורים שלי חלק גדול מהחיים, והוא חסר מאוד גם להם. לא הייתי מצליח לעשות שום דבר בלי המשפחה שלי, ובלי אשתי שהצטרפה אחר כך. הם הקריבו מעצמם, באו לכל משחק, אפילו באילת. אני חייב להם הכל.
"הקשיחות והאופי באו איתי מהבית. הרגשתי שאני לא נופל מאף אחד, נתתי הכל על המגרש בלי לדפוק חשבון. מבחינת צורת המשחק והאישיות, חואקין יותר מוחצן ממני. אני לא משתולל אחרי סלים ועצירות בהגנה, והוא כן. זה עניין של אישיות. אני חושב שרוח הלחימה הזאת נתנה לי הרבה, והיא מייחדת גם את חואקין, כי יש בו משהו מיוחד שלא קשור לכדורסל ולכישרון. זה עוזר לו להתקדם ולעשות את הקריירה שהוא עושה".
- אתה חושב שממהרים מדי לפסול שחקנים מתחת ל-1.90 מ' בגלל הגובה שלהם?
"בסופו של דבר זה חיסרון שצריך לחפות עליו. קח למשל את תמיר בלאט, שמחפה על הגובה עם האינטליגנציה והקליעה שיש לו. קשה לו לחדור, אבל אם ישאירו אותו פנוי הוא יקלע, והוא מדהים בפיק אנד רול. זה חיסרון, שיכול להפוך ליתרון אם יודעים לחפות עליו. לי היה את הקטע של הפיזיות. הייתי לא פחות חזק משום שחקן שהתמודדתי מולו, כולל הזרים".
- לאן תמשיך מכאן?
"אני צריך קצת להתנקות מהענף. זה עושה לי לא טוב. אני עדיין חי בתוך תחושת הפספוס, מה היה קורה אם לא הייתי נפצע, ומה אם הייתי ממשיך. התשוקה שלי תמיד הייתה לשחק כדורסל, ופחות לאמן. אני מחפש את עצמי כרגע. אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי הקריירה שלך תיגמר ובאיזו צורה. והחבר'ה הצעירים צריכים לדעת את זה. אין מספיק מודעות לזה, וצריך שתהיה תוכנית חלופית. התחלתי לימודים לתואר ראשון, אבל בגלל המעברים לאילת ולחולון זה התפספס לי. דברים בלתי צפויים עלולים לקרות, כמו שקרו לי".