בסרטון: עודד קטש וכוכבי פנאתינייקוס בפגישת מחזור
היום הזה, 24 במאי 2020, היה אמור להיות יום היסטורי בתולדותיה של אנאדולו אפס. אלופת טורקיה שלטה העונה באופן מוחלט ביורוליג, ואם הכל היה עובד לפי התוכניות ועל פי הקצב שהכתיבה בעצמה - היא הייתה עולה הערב בשעה 22:00 לפרקט בלנקסס ארנה בקלן ומופיעה בגמר, בדרכה לזכות בגביע הראשון בתולדותיה.
כל זה נעצר, כמובן, בשל התפרצות מגיפת הקורונה, ובמקום להתכונן למשחק הגדול ביותר שלה בכל הזמנים, אפס - כמו יתר הקבוצות במפעל - כוססת את ציפורניה לקראת הדיון מחר ב-12:00 שיכריע אם העונה הזו תבוטל או שתחודש במתכונת מצומצמת במהלך חודש יולי. אחד האנשים שעוקבים בעניין אחר ההתפתחויות הוא גדול כדורסלני המועדון בכל הזמנים, פטאר נאומוסקי.
"אני מקווה שהיורוליג תמצא איזשהו פתרון כדי בכל זאת להמשיך את העונה ולהביאה לסיום על המגרש", אומר נאומוסקי בשיחה עם וואלה! ספורט מביתו במקדוניה הצפונית. "אני יודע שחלק גדול מהשחקנים מתנגד לכך, אבל אני יכול להגיד לך שאם הייתי במצבם, והייתי כשיר מבחינה גופנית, לא הייתי מהסס, אלא חוזר לשחק".
- אפשר להבין את החששות שלהם.
"בהחלט, אני מבין אותם, וברור לי שהמצב מורכב וזה לא קל. אין כאן נכון ולא נכון. חלק גדול מהזרים חזר לארה"ב, אני מניח שרובם ככולם של השחקנים לא התאמנו כמו שצריך לקראת דבר כזה, אבל ספורטאים אינם בני אדם מהשורה. בוודאי לא אלה שמשחקים ביורוליג. הם משתכרים סכומים גבוהים, הרבה יותר מהעובד הממוצע במדינות השונות, ואני מאמין שגם הם צריכים לתת מעצמם כדי להביא לחזרתו של הספורט.
"בכל מקרה, גם אם יחזרו לשחק, ברור לי שייווצר מצב שונה מהרגיל ואין לי ספק שלפחות חלק מהשחקנים יתקשה להתרכז במאה אחוזים בכדורסל. אבל זו המציאות שבה אנחנו חיים כרגע. מציאות שונה ומוזרה, שאני לא זוכר כמותה מעולם. שמחתי לשמוע שהספורט בישראל מתחיל לחזור, ואני מקווה שזו רק ההתחלה".
- אם העונה בכל זאת תבוטל, אתה חושב שצריך להעניק לאנאדולו אפס את תואר האליפות?
"זו שאלה קשה ומסובכת מאוד. כמו שאמרתי לך, הספורט צריך להיות מוכרע על המגרש ולא על השולחן, כך שאני לא יודע מה לענות לך. אני לא יודע כיצד הייתי נוהג".
- כמי שהיה ונותר סמל נצחי באפס, היום הזה בוודאי לא קל לך. לחשוב איפה הקבוצה הייתה אמורה להיות, ובאילו נסיבות היא ירדה מהבמה.
"קשה לדמיין את היום הזה כפי שהוא היה אמור להיות. אפס באמת הייתה בדרך לעונה היסטורית, וכשאני חושב על זה, זה נראה כל כך רחוק, כי עברו כבר יותר מחודשיים מאז הפסקת המשחקים. חוסר המזל כאן, כשהמגיפה פרצה דווקא בעונה הזו, הוא פשוט נורא".
- שיין לארקין מפגין דומיננטיות שלא זכורה בקבוצה מאז עזבת אותה, לפני 21 שנים.
"הוא שחקן כל כך מיוחד. המהירות האדירה שיש לו הופכת את החדירות שלו לסל לבלתי ניתנות לעצירה, וכשיש לו ביטחון, הוא גם קולע מכל טווח והופך לשחקן ברמה אחרת. אני עדיין בקשר עם אנשים בתוך המועדון, והם מספרים ששיין הוא גם בחור נהדר, וזה לא פחות חשוב, כי כך גם חבריו לקבוצה מקבלים עליהם את המנהיגות שלו".
נאומוסקי (51) היה בצעירותו נער פוסטר ביוגופלסטיקה ספליט, וזכה איתה בשני גביעי אירופה לאלופות, לפני שהגיע לאפס פילזן. ברוח ימי הקורונה, גם לו יש סיפור פיקנטי מהעבר שאפשר לחשוף כעת: "הייתי בן 24 כשחתמתי באפס. הגעתי לישיבה, החוזה כבר היה מוכן, הכל היה מסוכם, וראיתי שמעבר לשכר הבסיס מובטח לי בונוס על עליית סיבוב בגביע אירופה למחזיקות. לא הייתה שום התייחסות לעלייה לשמינית הגמר, לרבע, לחצי או לגמר, ובוודאי לא לזכייה בתואר.
"זה היה לי מוזר. שאלתי למה המשבצות האלה נותרו ריקות, ואנשי המועדון צחקו ואמרו לי: 'אתה יכול למלא במשבצות האלה איזה סכום שאתה רוצה'. עד אז, אפס עברה שלב רק פעם אחת, ובדרך כלל הובסה כבר במוקדמות של המפעלים האירופיים. באותה עונה הגענו לגמר, והפסדנו בשתי נקודות הפרש לאריס סלוניקי [של צביקה שרף]".
- השאלה היא איזה סכום כתבת במשבצות הריקות...
"עשיתי טעות קשה, בגלל שהייתי צעיר, ונקבתי בסכומים נורמליים לחלוטין"...
במשך שש עונות לבש נאומוסקי את הגופייה מספר 7 של אפס; הוא היה חלק מדור הזהב של הרכזים באירופה, עוד לפני שהפליימייקרים מארה"ב הפכו לטרנד לוהט, וכבש את הצמרת בצוותא עם אנטואן ריגודו, סשה ג'ורג'ביץ', ואסילי קראסב ועודד קטש. יחד איתו זכתה הקבוצה הטורקית בגביע קוראץ' ב-1996, והאגדה סביבו גדלה עד כדי כך שרבים האמינו כי אפילו כשניגב את הזיעה בדש גופייתו, הוא ניסה לסמן תרגיל.
בריאיון שקיימתי עמו לפני כשלוש שנים, סיפר המקדוני מה עמד באמת מאחורי האקט הזה. "זה התחיל כשמועה, הפך לאגדה ועד היום שואלים אותי על זה, אבל באמת שבסך הכל רציתי לנגב את הזיעה, לא היה בזה כלום. ההתקפות נמשכו אז 30 שניות ולא 24, והמאמן שלנו איידין אורס התעקש שנשחק בקצב איטי וננצל את השעון. הרכזים היריבים תמיד לחצו אותי ושמרו אותי מקרוב, כך שהזעתי לא מעט, ותוך כדי כדרור, כשרציתי להעביר כמה שניות ולהתכונן למהלך שנבצע, ניסיתי להתרענן קצת ולנגב את הזיעה, אז זה מה שעשיתי".
הנתונים מאותה תקופה מגבים את דבריו. ב-1997/98, לדוגמה, הוא שיחק 39.9 דקות בממוצע, וסופסל למשך 16 דקות לאורך העונה כולה. "כיף שזוכרים אותי בגלל הדברים האלה. לא היו אז הרבה שחקנים זרים, כך שהמשחק באפס היה תלוי בי מאוד והייתי חייב להישאר על המגרש כל הזמן", הוא מחייך.
- אתה מופתע מהזריחה המאוחרת של ארגין עתמאן, שכבר נעלם מהצמרת הגבוהה של מאמני הכדורסל באירופה, ובשנתיים האחרונות הפך לאחד המצליחים שבהם?
"אני מכיר את ארגין מאז 1992. כשהגעתי לאפס פילזן, הוא היה עוזר המאמן בקבוצה. הוא אדם חכם, שיודע להפעיל לחץ על הנהלות המועדונים שבהם הוא עובד, וגורם להן להגדיל את התקציב ולהחתים שחקנים איכותיים. בשבילי אין כאן הפתעה גדולה, כי לפני שחזר לאנאדולו אפס, הוא עשה עבודה מצוינת בגלאטסראיי וזכה איתה ביורוקאפ. הוא הצליח להרכיב סגל מעולה באפס, ולא פחות חשוב מכך, הוא יודע לחבר אותם יחד ומביא אותם לחשיבה פסיכולוגית נכונה".
נאומוסקי, או בשמו הטורקי נאמיק פולאט, שיחק גם בבנטון טרוויזו, מונטפסקי סיינה ואולקר איסטנבול, ודחה הצעה להצטרף לשיקגו בולס האגדית ב-1996; לפני שלוש שנים קיבל הכרה וזכה לטקס פרישה מרגש, כשאפס תלתה את גופייתו והוציאה את הסיפרה 7 משימוש. "כל שחקן חולם על מחווה כזו, ואני לא אשכח את היום הזה כל חיי", הוא מתרגש. "זה הפך ייחודי עוד יותר בגלל שהפרישו את החולצה שלי שנים ארוכות אחרי שפרשתי, ולא מיד כשזה קרה. זה הראה לי שבמועדון זוכרים את מה שעשיתי ומה שייצגתי".
לאחר שפרש התגורר הרכז האגדי במילאנו, ואחר כך חזר לסקופיה וכיהן כנשיא איגוד הכדורסל המקדוני. "קשה לי להיות במקום אחד לאורך זמן", הוא מודה. "עד שפרצה הקורונה, חילקתי את הזמן שלי בין סקופיה, מילאנו, בלגרד, איסטנבול ויוון, ובחודשים האחרונים נשארתי במקדוניה. אני מתגעגע לנסיעות, ומקווה שהשגרה תחזור לחיינו בקרוב. אני עושה הרבה ספורט, משגיח על הבנים שלי כשהם מתאמנים בחוץ, ומחכה כבר שיאפשרו לנו ללכת לים".
- אי אפשר להיפרד בלי זיכרון אחד ממפגשיך עם מכבי תל אביב. ניצחת ב-14 מ-16 המשחקים שלך נגד קבוצות ישראליות בקריירה.
"צסק"א מוסקבה, ריאל מדריד וברצלונה לא היו במיטבן בסוף שנות ה-90, ומכבי הייתה יריבה עיקשת שלנו. המפגשים בינינו היו כמו דרבי, גם בשבילי באופן אישי, כי אהבתי מאוד את ישראל ובמיוחד את תל אביב. מזג האוויר והאנשים שם תמיד הזכירו לי את הבית בבלקן. דיברו בזמנו הרבה על המפגשים שלי עם קטש, אבל האמת היא שלא שיחקנו המון פעמים זה נגד זה. אני זוכר במיוחד כמה קשה היה לי מול דריק שארפ, שנשאר עד סוף הקריירה במכבי. הוא אהב לשמור עליי מקרוב ולהקשות עליי".