בשבועות האחרונים נראה שחובבי הכדורסל ברחבי העולם עברו דרך מנהרת זמן ונחתו היישר בשנות ה-90 העליזות. הימים הם ימי מייקל ג'ורדן, ואיתו קמו לתחייה כל גיבורי התקופה: דמויות שוליים כמו ג'רי קראוס וג'רי ריינסדורף מככבים לפתע בכותרות המדורים; אמרות השפר של סקוטי פיפן ודניס רודמן הן כבר ממש מגנט רייטינג; גם יריבים כמו אייזאה תומאס, רג'י מילר וקארל מאלון הם שוב מרואיינים מבוקשים; לעזאזל, אפילו עיתונאים שיצאו לגמלאות כמו סם סמית' ואחמד ראשד מקבלים עכשיו נתח מהתהילה;
אבל כנראה שיש רק שריד אחד מהתקופה ההיא שלא היה זקוק לשום חומר ארכיוני כדי לצוף על פני השטח. רקס צ'פמן לא רק צף על פני השטח - הוא מתפשט בתוכו בקצב מסחרר. בגלגולו החדש כאושיית טוויטר, הוא ממחיש איך היתה נראית הקורונה לו היתה ציוץ: מדבקת להחריד, מועברת הלאה במכפלות, ובעיקר לא מבדילה בין דת, גזע ומין.
פעם הוא נודע בתור רקס צ'פמן הכדורסלן - צלף שלשות מדופלם עם קפיצים לא אופיינים לגארד לבן, כוכב מכללות שהמשיך לקריירה של 12 שנים ב-NBA עם ממוצע של קרוב ל-15 נקודות למשחק - אבל כיום סרטוני הסלפסטיק הויראליים שהוא מפיץ במאסות בטוויטרספרה כבר מגדירים אותו הרבה יותר.
בגיל 52, עם סיפור חיים הפכפך ולא אופייני לספורטאי, הוא מוצא דרך לפנות לקהלים חדשים. סביר להניח שרבים מעוקביו לא זכרו או שמעו שהקו"ח שלו כוללים 39 נקודות על הראש של מייקל ג'ורדן ושיקגו בעונת 72 הניצחונות, או שיא NBA של תשע שלשות במשחק פלייאוף בודד שנשבר רק אחרי 19 שנה. סביר להניח שחלקם אף לא התוודע לחלק האפל בעברו, שכלל שיטוט ברחובות, התמכרות לסמים ומעצר מתוקשר.
קשה להאמין, אבל רקס צ'פמן היה כל אחד מהם: קודם כדורסלן, אחר כך עבריין, ולבסוף צייצן.
צ'פמן היה חריג בנוף מאז שהוא זוכר את עצמו. כשהיה תיכוניסט בתיכון אפולו שבעיר אוונסבורו, נהג להסתובב כמעט אך ורק עם חברים שחורים. בקנטאקי, מדינה עם אחד מריכוזי הלבנים הגדולים בארצות הברית, זו היתה בזמנו - אולי גם היום - עילה מספקת לתהיות ובדיחות. "כל הזמן אמרו לי, 'אתה לבן-שחור'. אמרו לי שאני משחק כדורסל כמו שחור. אף פעם לא הבנתי מה זה אומר? זה בגלל שקפצתי גבוה ושיחקתי חזק? זה משהו שמאפיין רק שחורים? לא הצלחתי להיכנס לאף אחת מהתבניות שלהם", סיפר שנים אחר כך.
תחושת הנבדלות רק התעצמה כשעבר למכללות, הפך לכוכב של קנטאקי ולפנים שלה, והכל בזמן שהוא מעז לצאת עם בת זוג שחורה. בכירים במכללה, כולל אחדים מצוות האימון, רמזו לו בעדינות שעליו להפסיק "להשוויץ" בזוגיות המעורבת כדי לשמר את התדמית היוקרתית של הווילדקאטס. אוהדים קצת פחות מנומסים השאירו לו במקרה אחר מסר ברכבו האישי - גרפיטי על הדלת הקדמית עם הכיתוב "ניגר".
"רוב האנשים בקולג' העדיפו שאשמור את הזוגיות הזו בסוד", סיפר שנים אחר כך ל-ESPN. "בלי שמות, אני מצליח לחשוב על לפחות מספר דו ספרתי של פעמים שביקשו ממני להפסיק לצאת עם בנות שחורות או לכל הפחות להצניע את זה, כדי שלא 'אעורר חשד'".
על הפרקט צ'פמן הצליח לעורר חיבה והערצה חוצות מגזרים וצבעי עור בזכות שילוב של שתי יכולות מנוגדות, כביכול: יד קטלנית מבחוץ, שנחשבה אופיינית אצל כדורסלנים לבנים, בייחוד שוטינג גארדים כמוהו; וריחופים אדירים שהסתיימו בדאנקים בשלל צורות, כישרון ששמור בדרך כלל לשחורים; הקומבינציה המעניינת הזו הספיקה כדי להפוך להיבחר שמיני בדראפט 1988 ולהפוך לבחירה הראשונה אי פעם של שארלוט הורנטס. משם התחילה קריירת מקצוענים מרשימה עם עצירות בוושינגטון, מיאמי ופיניקס, שהיתה משולבת בכמה התפצצויות מרהיבות: האחת עם 39 נקודות וניצחון על שיקגו וג'ורדן בגרסה הטובה ביותר שלהם, השנייה עם שיא NBA של 9 שלשות ו-42 בסיבוב הראשון של פלייאוף 1997 נגד סיאטל. במשחק הראשון של אותה סדרה הוא גם קבר שלשה בלתי אפשרית שקבעה הארכה, וזכתה לימים לכינוי המחייב The Shot.
צ'פמן היה שוטינג גארד קשוח ואתלטי עם יד רכה, וניחן גם בהבנת משחק שיישרה קו. "הוא אחד ממוחות הכדורסל הכי מבריקים שפגשתי", אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד" מאמנו בפיניקס דני איינג', אחד שעבד עם כמה וכמה עילויים לאורך הדרך.
אבל בזמן שהכישרון והאייקיו הרכיבו פרופיל של שחקן NBA מצוין, המזל והפיזיולוגיה היו יכולים להשתייך בקלות לשחקן סמי-מקצועני בליגות הנמוכות. מסכת הפציעות החלה כבר בעונתו השנייה בליגה, במהלכה פספס 28 משחקים. מכאן זה רק הלך והחמיר, והקרסוליים השבריריים חטפו כל פגיעה אפשרית. ב-12 שנות קריירה ב-NBA, צ'פמן נותח בסך הכל 10 פעמים. לא פחות משבעה מהם נוקזו לשלוש השנים האחרונות בפיניקס, שהיו מלוות בכאבים פיזיים ונפשיים. זו היתה ההתחלה של הסוף.
עוד בוואלה!
צ'פמן מנצח את ג'ורדן ושיקגו עם 39 נקודות
כשפרש בשנת 2000 ונפרד לשלום מהכדור הכתום, צ'פמן כבר היה עמוק בתוך התמכרות לכדורים מסוג אחר. הוא אמנם החל דרך חדשה עם תפקידים שונים בהנהלות של פיניקס, מינסוטה ודנבר אבל במקביל מצא נחמה במשככי הכאבים שסופקו לו בצורה ממוסדת ומסודרת כדי להקל על כאבי הפציעות. ככל שהשנים עברו הוא החל לצרוך אותם בכמויות אדירות. זה התחיל עם ויקודין ונמשך עם קוקטייל קטלני של ויקודין וסאבוקסון - שילוב שצ'פמן, לדבריו, בלע לעיתים 60 פעמים ביום.
"בזמנו הרגשתי שהכדורים האלה מצילים אותי", סיפר צ'פמן לאחרונה למגזין "טיים". "הם עזרו לי להתמודד עם הכאבים הפיזיים הבלתי נסבלים שנגרמו לי במהלך הקריירה, והפיגו לחלוטין את החרדה החברתית שרדפה אותי כל חיי. איתם הרגשתי שאני מסוגל להתמודד עם הכל".
אבל ההתמכרות גבתה ממנו מחיר אישי עצום. הוא התגרש, עזב את הבית ובמשך שבועות ארוכים גר ברכב, מחשש שאם יממן לעצמו דירה לא יישאר לו מספיק כסף לתרופות שרכש בכמות לא סבירה. מיותר לציין שגם 24 מיליון הדולר שהרוויח בקירוב כשחקן ב-NBA, אזלו במהירות. בני משפחה וחברים שראו את ההידרדרות במצבו שלחו אותו למוסדות גמילה, אבל גם זה לא עזר. באחד מרגעי השפל, נכנס להתקף הקאות שיכול היה להסתיים במוות.
אבל השפל הגדול יותר הגיע ב-19 בספטמבר 2014, כשצ'פמן נעצר בסקוטסדייל, אריזונה, אחרי שתועד במשך חודשיים גונב שוב ושוב מוצרים מחנות של אפל. מצלמות האבטחה צילמו אותו משתמש באותו טריק תשע פעמים: נכנס לחנות, בוחן את המוצרים בעניין, לוקח כמה מהם לעמדת התשלום העצמי, ויוצא בנונשלנטיות. סך הגניבות הסתכם ב-14 אלף דולר. בדיעבד, התברר שאת מרבית המוצרים מכר צ'פמן לחנות כלבו כדי שיוכל לרכוש משככי כאבים בשוק השחור.
כשנעצר על ידי המשטרה והוצגו לו הסרטונים ממצלמות האבטחה, צ'פמן ההמום טען שהוא לא זוכר דבר. אבל בין אם הזה או פשע במודע, רק אז הוא הבין כמה נמוך הגיע וכמה מסוכנת ההתמכרות שלו. במובן הזה המספרים בעד עצמם: על פי הערכות, מתים מדי יום בארצות הברית כ-130 אנשים בעקבות מנת יתר של משככי כאבים. לצורך העניין, מניין המתים של מכורי התרופות עולה על זה של מכורי הקוקאין. זו מכת מדינה ממש.
"אני ואמא שלי היינו משוכנעות שהוא עומד למות", סיפרה אחותו ג'יני ל"ספורטס אילוסטרייטד". "הוא היה במצב איום ונורא, ובנוסף לכל ניתק איתנו את הקשר. אחרי שהוא נעצר, הוא היה במצב קטטוני. הוא לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים, ואמר שוב ושוב, 'אני לא מבין מה קרה, מה עשיתי?".
צ'פמן אחרי המעצר
המעצר היה נקודת מפנה עבור צ'פמן. מכאן היו לו שתי ברירות: להתבייש ולשקוע, או לדבר ולהשתקם. מיד הוא בחר באפשרות השנייה, והחל לספר על ההתמכרות שלו לכל מי שרק היה מוכן לשמוע. כך, הסביר לעצמו, לא תהיה לי שום דרך חזרה. אם אפול שוב, כולם יידעו שנכשלתי.
צ'פמן מעיד על עצמו כנקי מסמים ומשככי כאבים כבר למעלה מחמש שנים. את התרפיה שמצא באופיואידים הסב לשחייה ואימוני כושר, עליהם הוא מקפיד באופן אובססיבי. עם ההרצאה שלו, בה הוא מספר בגילוי לב על סיפור חייו, הוא רץ בכל ארצות הברית. אבל רק בשנה האחרונה הוא מצא את הייעוד האמיתי שלו - לבדר אנשים.
זה קרה לגמרי במקרה, כשנתקל בסרטון של גולש גלים נתקל בדולפין במים. צ'פמן גיחך לעצמו כשהעניק לתאונה פרשנות מעולם הכדורסל. "Block or charge?" (חסימה או עבירת תוקף), כתב-שאל לצד הסרטון שהעלה לחשבון הטוויטר המיותם שלו (שגם אותו פתח רק כי דנבר, קבוצת ה-NBA האחרונה שעבד בה, הכריחה אותו). התגובות האוהדות לציוץ גרמו לצ'פמן למצוא עוד סרטונים באותה מתכונת. לרוב הם משלבים אלמנט של נפילה או פגיעה פיזית קלה, לפעמים הם נראים כמו קטע מתוך "פספוסים", אבל הם תמיד זוכים לאלפי לייקים ושיתופים.
"הסרטונים האלה הם המחאה הקטנה שלי מול העולם. כשגללתי את הפיד בטוויטר ראיתי יותר מדי ציוצים מדכאים על פוליטיקה, והחלטתי שחייבים לייצר משהו מרענן", הסביר ל"יאהו" בחודש שעבר. ככל שמספר העוקבים גדל - כיום הוא עומד על למעלה מ-700 אלף - צ'פמן הרחיב את הרפרטואר: מלבד סרטונים של תאונות משעשעות, הוא מעלה גם סרטונים חמודים של כלבים. "כולם אוהבים כלבים, ומסתבר שאנשים מתים על זה", הוא אומר.
מהנעשה בחשבון הטוויטר של צ'פמן
בזמן הקורונה, האסקפיזם שהחשבון שלו מציע הביא אותו לפופולאריות שיא. אם עד אז הוא הסרטונים שלו התקבלו בהתלהבות בעיקר בקרב קהיליית ה-NBA ואוהדיה, בחודשים האחרונים קיבלה חותמת איכות גם מסלבריטאים משודרגים כמו ארנולד שוורצנגר ומארק האמיל, הלא הוא לוק סקייווקר.
עכשיו הוא מרגיש שליחות מיוחדת. בחודש שעבר ניצל את האהדה בטוויטר כדי לגייס קרוב לחצי מיליון דולר לקרן שפועלת לרווחתם של חולי קורונה. גם עבורו חשבון הטוויטר הפופולארי הוא קרש קפיצה כלכלי: בזכותו הוא קיבל עבודה בשתי תוכניות טלוויזיה היתוליות, וגם סרט תיעודי מרגש בהפקת ESPN.
"הדבר המשעשע הוא שחשבון הטוויטר הזה הוא ההפך ממי שאני באמת", אמר למגזין "סלאם". "במשך כל חיי נאבקתי בדיכאון ובחרדה חברתית, אף פעם לא הייתי הבחור הקליל והמצחיק שגורם לכולם לחייך. ולפתע, בגיל 52, אני פתאום כזה. וזו התחושה הכי נהדרת בעולם כולו".