לעוס, טחון - ועדיין חשוב: על הסרט "עוד לא אבדה" בכאן 11

הסרט "עוד לא אבדה" שיעלה הערב בכאן 11 ליווה את מסעם של ביברס נאתכו, מונס דאבור ובירם כיאל עם נבחרת ישראל במוקדמות היורו. הוא מעלה שאלות קלישאתיות ולא מייצר דרמות סוחפות, אבל גם נותן עוד מפתח להבנת המרקם העדין בנבחרת ומספק כמה תובנות אופטימיות במיוחד

06/05/2020
מונס דאבור על השיחה שלא קיבל מראש הממשלה (מתוך הסרט "עוד לא אבדה" בכאן11)

בתחילת שנות ה-80 התראיין בלם נבחרת ישראל שלמה קירט ואמר ששחקנים ערבים לא צריכים להיות חלק ממנה. עם הסגל נמנו אז זאהי ארמלי ורפעת טורק, והדברים של קירט נתקלו בהתנגדות עזה כל כך, שהוא הושעה לכל החיים מפעילות בינלאומית. זו הייתה השעיה סמלית מאחר שקירט כבר עמד ממילא לפני פרישה, אבל המסר הוטמע: שחקנים ערבים הם חלק בלתי נפרד מנבחרת ישראל וממדינת ישראל.

המסר היה אמיץ, הזרע שנשתל הפך לעץ מלבלב שלושה עשורים מאוחר יותר. מאז האייטיז עברו שחקנים ערבים רבים בנבחרת ישראל, אבל במוקדמות יורו 2020 (סליחה, 2021) נשבר שיא ייצוג. במשחקים נגד סלובניה ואוסטריה במרץ 2019 למעלה משליש משחקני הסגל היו בני מיעוטים - שבעה שחקנים ערבים וצ'רקסי אחד, הקפטן הלא יהודי הראשון של נבחרת ישראל. את הקמפיין הזה ליוו גם התסריטאי שוקי גוז'יק והבמאי שי להב, יוצרי הסרט "עוד לא אבדה" שישודר הערב (רביעי, 21:20) בכאן 11.

עוד בוואלה!

"הערבים מקבלים את כל האש": דאבור, כיאל ונאתכו חוזרים לפרשיות המסעירות בנבחרת בסרט "עוד לא אבדה"

לכתבה המלאה
בירם כיאל עם מונס דאבור שחקני נבחרת ישראל. קובי אליהו
מרגישים נינוחים, אולי אפילו מדי, בסרט. כיאל ודאבור(צילום: קובי אליהו)

הסרט, בעריכתה של טלי גולדנברג, עוקב אחרי שלושה שחקנים משמעותיים בנבחרת שביומיום משחקים גם בקבוצות בחו"ל - הקפטן ביברס נאתכו, הקשר בירם כיאל והחלוץ מונס דאבור - ודרך ליווי משחק אחר משחק בקמפיין נוגע בנקודות המוכרות והכואבות: השתיקה במהלך שירת ההמנון, העימותים עם אוהדי בית"ר, ההבדלים בין הנבחרת לקבוצות שבהן שיחקו בישראל ואלה שהם משחקים בהן כעת, החיים שמחוץ לכדורגל וכו'. על הדרך התוודעו היוצרים להתפתחויות שהפציעו תוך כדי תנועה, כמו תמונת הקזינו של כיאל בפולין, הטעות שלו בסלובניה, ההיעדרות של דאבור משני משחקים בגלל חתונה שנקבעה זמן רב מראש וכמובן "תמונת הבוסים" המפורסמת שגררה הרבה תגובות נזעמות.

כדור שלג אחר שהתגלגל במהלך הצילומים ואינו קשור לכדורגל או לספורט בכלל הוא הליכתה של מדינת ישראל לשלוש מערכות בחירות, שבסופן התעצם כוחה של הרשימה המשותפת. מבחינה זו, העיתוי של שידור "עוד לא אבדה" מושלם, שכן הוא מייצר, גם אם זה לא נאמר בו מפורשות, הקבלה בין ההטמעה של המיעוטים בנבחרת להטמעה של המשותפת, שקיבלה לפחות מנדט אחד ממצביעים יהודים, בתודעה הישראלית. להב וגוז'יק לא ניסו לברוח מהנושא, אבל נגעו בחיבור בין ספורט ופוליטיקה ממש בקטנה, כמעט לצאת ידי חובה, כששזרו ציטוט יפה של דאבור ("חיכיתי לשיחה מנתניהו וזה לא קרה") וגם מערכון בכיכוב דמותו ב"ארץ נהדרת". וזהו, בערך.

המשחק שאחריו ציפה דאבור לקבל שיחה מנתניהו - ה-2:4 של ישראל על אוסטריה

הסרט מצליח להעביר את התחושה ששאלת השתלבות השחקנים הערבים בנבחרת כבר לא באמת קיימת, בוודאי לא באותה בולטות מלפני שני עשורים. מאילת עד קרית שמונה, לא כולל סובב ירושלים, דאבור, נאתכו וכיאל הם פשוט עוד שחקנים ללא הבדל גזע ולאום. יש להם משחקים טובים ופחות, הקהל הישראלי לא שופט אותם על פי המוצא אלא על פי היכולת. אם כיאל מאבד כדור שגורם לשער הפסד הוא פשוט עוד שחקן נבחרת שעשה טעות, וכשדאבור מבקיע לרשת של אוסטריה, כמעט לאף אחד ביציע לא מפריע לקרוא בשם שלו. זאת בניגוד למגרש הפוליטי שבו ככל שהפופולריות הערבית גואה היא נתקלת בחומות של עוינות ושנאה.

"עוד לא אבדה" עושה עבודת שכנוע טובה בכך שמהצד הערבי החיבור כמעט מושלם. בניגוד לנבחרות של עלי עותמאן (הערבי הראשון שהגיע לסגל בשנות ה-70), טורק, ארמלי ואפילו וואליד באדיר ועבאס סואן, שהבקיעו שערי שוויון דרמטיים במוקדמות מונדיאל 2006, כאן עומדים השחקנים הערבים בשורה אחת עם השאר. מי שמדגים את זה הם לא מושאי הכתבה המרכזיים אלא המשניים. בעוד הראיונות עם שלושת השחקנים מדשדשים, דווקא המפגשים עם הסובבים אותם מייצרים כמה רגעים טלוויזיוניים טובים. טליה נאתכו מספרת כיצד הופלתה בכניסה לפארק בעוד בעלה נכנס באין מפריע; מוחמד עבר אלקאדר, הסב הדומיננטי של דאבור, נזכר בדיאלוג מכונן עם יצחק רבין; פאטמה כיאל, אמא של בירם, מגלה בהתרגשות איך כל הכפר התקשר כדי לבקש כרטיסים למשחק; ומעל כולם מוחמד שייח ח'ליל, עורך ומגיש הספורט של "מכאן", שחושף שלא אומרים כבר "נבחרת ישראל" אלא "הנבחרת שלנו".

"הבוסים" - התמונה שעוררה סערה(צילום: אתר רשמי, אינסטגרם של בירם כיאל)

התובנה הזאת לגבי החיבור של השחקנים והציבור הערבי לנבחרת נותנת ליוצרים נקודות זכות, אבל היא גם נקודת התורפה של הסרט. גוז'יק ולהב לא הצליחו ליצור דרמה יוצאת דופן, אולי מכיוון שאין כזו, לפחות כרגע. השאלות שהעלו כבר נטחנו בכל כך הרבה דרכים ואופנים, וכולנו מכירים את ההיסטוריה של כיאל עם אוהדי בית"ר ושל דאבור עם הקומץ הקיצוני של מכבי תל אביב. פעם העיסוק בשאלת השירה בהמנון היה בגדר טאבו הן מצד המראיין והן מצד המרואיין, היום לנאתכו אין בעיה לצלוח את המוקש הזה וגם השניים האחרים נראים נינוחים, אפילו מדי. אחרי מאות אלפי המילים שנשפכו על הנושא הזה, הוא פשוט מרגיש לעוס לעייפה.

ועדיין, טוב ש"עוד לא אבדה" עולה. זה קורה בעיתוי מושלם ולא מכוון להפגנת המגזר הערבי במחאה על טיפול הממשלה בו בזמן הקורונה. אי אפשר להתעלם מהבעיה - היא עדיין קיימת ותמיד תהיה שם, בעיקר מתחת לפני השטח אבל גם מעליו. דובר ההתאחדות לכדורגל שלומי ברזל אומר בסרט: "מה יקרה ביום שאחרי, כשיהיו בנבחרת רק שלושה ערבים? אנחנו נהפוך להיות נבחרת גזענית?" המחשבה הראשונה הייתה של חוסר הסכמה כי הלך הרוחות הוא "למי אכפת? מקבלים אותם כמו שהם", אבל יש משהו בדברים של ברזל. אם זו תפסיק להיות "הנבחרת שלנו", כפי שהגדיר אותה שייח ח'ליל, יכול להיות שמערכת היחסים של הציבור הערבי עם נבחרת ישראל תיקח כמה צעדים אחורה, או, במילים אחרות, תחזור להיות מערכת היחסים החשדנית שקיימת בין הציבור היהודי לרשימה המשותפת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully