דריו פרננדס: "אני מתגעגע לישראל, אתם צריכים להעריך מה שיש לכם"

לדריו פרננדס לא היה פשוט לפרוש מכדורגל לפני שלוש שנים. הוא חשש שיעבור משבר קשה, אך איכשהו עם המעבר לארצות הברית עם אשתו הישראלית בת-אל והילדים הקטנים, יחד עם העובדה שהחל לאמן צעירים, הוא קנה שקט נפשי לדם הלטיני שלו. בימי משבר הקורונה, כאשר כולם נקראים להישאר בבתים, אפשר לראות את הסרטונים שהוא מעלה כמעט מדי יום ברשתות - אתגרי כדורים, פקקים, גרביים, כל דבר שרק ניתן להקפיץ או לבעוט בו, ומבינים די מהר שלא פשוט לו להיות סגור.

הקשר ההיסטורי של פרננדס, 42, לישראל הדוק. ב-2008 הגיע לבית"ר ירושלים מפניוניוס היוונית, הלך וחזר עוד פעמיים, שיחק בתווך באלקי לרנקה תחת יצחק שום, שיחק עונה אחת גם בהפועל חיפה, ב-2014 עבר גם בהפועל עפולה וכעבור שנתיים פרש מכדורגל. כאן גם הכיר את בת-אל, שחלק גדול ממשפחתה נמצא בארה"ב, והם השתקעו בטקסס לאחר הפרישה.

דריו, משתגע בבית?

"איך נראה לך? ברור שאני משתגע. אתה מכיר את הטירוף שלי, אני משוגע עם דם חם, אני מסוגל להיות בבית? אני בכל 5 דקות צריך לזוז לאיזשהו מקום, זה לא בשבילי. אני לא מאלה שיושבים על הספה מול הטלוויזיה או משחקים בקלפים, צריך להיות בתנועה ורצוי שיהיה שם כדור. הקורונה לא מתאימה ל-DNA שלי, היא חיבת לאפשר לי לצאת החוצה. אני ארגנטינאי".

למה אתה לא מאתגר שחקנים אחרים?

"אני עושה את זה בשבילי ובשביל הקרובים, לא רוצה לאתגר אחרים שזה לא יציק להם, מי שירצה שיעשה. הכדור זה החיים שלי. אמנם פרשתי, אבל אני מאמן ילדים וכל הזמן הכדור סביבי, לא יכול בלעדיו, בדיוק כפי שהייתי ילד קטן בארגנטינה. זה חלק מהלב שלי, בכל מקום שאהיה ארצה שיהיה כדור ואוכל לשחק איתו. הבן שלי בן 5 אז הוא קצת עוזר לי להפיג את השעמום - מתחיל ללמוד לשחק, לבעוט, הוא נהנה מזה. אני לא אדחוף אותו לכדורגל, אבל אם יאהב וירצה אעזור לו".

לפחות בארצות הברית יש לך בבית חצר גדולה לשחק בה עם הכדור, בארץ לא היה לך את זה

"תקשיב טוב, החצר הזאת מצילה אותי. זה המעט ספייס שיש לי שאסור לצאת מהבית. אם לא הייתה לי את החצר והאפשרות לזוז ולשחק קצת לא הייתי עומד בזה. כמה אפשר להתעלל בבן אדם? אם זה היה בדירה שלי בבנין בהולילנד בירושלים בזמן ששיחקתי בבית"ר הייתי קופץ למטה. לא הייתי מחזיק מעמד, הטבע שלי זה שיהיו מרחבים ואוכל לנוע.

"האמת, אומרים שהקורונה תעשה טוב לעולם, נמתין ונראה. מה שאני יודע הוא שמכל דבר כזה צריך להתחזק, להיות בן אדם טוב יותר. עברתי כמה דברים בחיים, כאדם וכשחקן כדורגל, ואם יש משהו שמכה בך יותר מהכול זה החיים. נותנים לך מכות ומורידים אותך למטה ואתה צריך להתמודד. אין ברירה, זה העולם. אני זוכר שבגלל נפילת הבנקים בקפריסין איבדתי את כל הכסף שצברתי במהלך הקריירה. אתה נופל, אבל אין לך ברירה חוץ מלקום ולהתמודד, מי שלא מסוגל לעשות את זה לא מסוגל להתמודד עם העולם".

אתה גר באבלין, טקסס, אנשים שם קנו לאחרונה כמויות נשקים שמספיקות לשלוש מלחמות.

"זה לא להאמין, כל האנשים כאן עם נשקים. זה התחיל עוד הרבה לפני הקורונה - אקדחים ורובים מכל הסוגים, אין בית שאתה מגיע אליו ואין בו נשק. זה כמו חיית המחמד שלהם. למה הם קונים? אני לא יודע, משוגעים. אני לא קניתי נשק, לי יש ידיים אם אני אצטרך, בארגנטינה מלמדים אותנו להתמודד עם הידיים, נשק זה לחלשים".

האמת, אם הייתי אמריקאי, ההתנהלות של טראמפ לאורך תקופת הקורונה הייתה מלחיצה אותי.

"ההתנהלות שלו לא טובה. בהתחלה בכלל הייתה אדישות, הוא אמר שזה משהו לא רציני ורק אחר כך התעורר, אבל לאורך כל הדרך זה לא נראה טוב. אכפת לו מהכלכלה, מבחינתו שימותו 5-6 מיליון זה לא יזיז לו. אני אגיד לך מה, גם האנשים לא ממושמעים. כאן אצלנו, למרות ההוראות, אנשים הולכים ברחוב רגיל, לא שומרים מרחק, בלי מסכה, כל אחד עושה מה שהוא רוצה, מזלזלים ולא נשמעים לכללים. זאת הסיבה לדעתי שיש כל כך הרבה נדבקים בארצות הברית. כולם מקווים שזה יעבור, אבל אנשים צריכים להיות אחראיים אחרת זה יישאר איתנו עוד הרבה זמן. כל עוד אין חיסון או תרופה צריך להקפיד על מה שאומרים, להישאר בבית, להיזהר כשיוצאים. המצב כרגע קשה מאוד. אנשים לא עובדים ואין להם איך לממן שכירות ואוכל וזאת קטסטרופה. אם רוצים שיהיה אחרת צריכים כולם לעשות מה שאומרים להם כדי שזה יעבור מהר".

בישראל מטפלים בעניינים הרבה יותר טוב.

"ישראל זה אחרת, נתניהו הוא ליגה אחרת מטראמפ. הוא בן אדם יותר אחראי ואכפתי, מחפש פתרונות שבין בריאות לכלכלה. ישראל מדינה קטנה ויודעים לדאוג לתושבים. אנחנו עוקבים גם אחרי ההוראות מישראל, מקפידים על מה שצריך. ישראל תמיד יותר בטוחה ואחראית ממקומות אחרים, תמיד אמרתי את זה".

אתה מתגעגע לישראל?

"מתגעגע מאוד לישראל. מהיום שנחתי בישראל התאהבתי בה. מתגעגע לרחובות, לים, לאנשים החמים, זה עולם אחר ממה שאני נתקל בו כאן. אנשים נחמדים בארצות הברית, אבל אין את החום הישראלי, החיבור הזה. ישראל זה המקום הכי טוב בעולם מבחינתי, גם אני ואשתי שמדברים על זה תמיד אומרים שבאיזשהו שלב נחזור לישראל, זה יהיה הבית שלנו.

"אנחנו כל הזמן מחוברים לחגים ולאירועים המשמעותיים של הישראלים. היה יום העצמאות, אכלנו בשר, איך אתם אומרים? 'על האש'. ישראל מדינה קטנה אבל מיוחדת, היא נכנסה ללב שלי ושל הרבה אנשים שהגיעו אליה. אנשים אצלכם צריכים להעריך יותר את מה שיש לכם, כיף גדול לחיות בישראל".

אתה עוקב אחרי הכדורגל הישראלי?

"אני עוקב אחרי בית"ר וביוון אחרי פניוניוס, שתי הקבוצות שהכי התחברתי אליהם. האמת, נזכרתי עכשיו בעונה עם הצ'צ'נים ובכל התקופה הזאת, אני לפחות פעם בשבוע חושב על זה ומרגיש שפספסנו שם אליפות. אין מה לעשות, ארקדי פירק אותנו, הרג אותנו, במהלך אחד אינטרסנטי ריסק את הקבוצה. אני באמת משוכנע שאם לא המהלך הזה אנחנו הולכים עד הסוף וזוכים באליפות. בהתחלה, כשהצ'צ'נים הגיעו, ידעתי שיהיו בעיות, אבל לא ככה. זה פירק את המועדון ואת הקבוצה לחתיכות וזה לא עוזב אותי, פשוט לא עוזב אותי. אני תמיד אומר לאנשים שזאת יכולה הייתה להיות עונה חלומית שתיגמר באליפות שכל כך רציתי, אם לא באותה עונה אז בעונה שאחריה. היה לקבוצה הזאת כל מה שצריך כדי לעשות את זה".

מי השחקן הכי טוב ששיחקת איתו בישראל?

"הישראלי הכי טוב שראיתי בתקופתי זה יוסי בניון. כשאני שיחקתי בישראל הוא היה באנגליה ושיחק במועדון הכי גדולים בעולם כמו ליברפול וצ'לסי. מאלה שאני שיחקתי איתם, המוכשרים ביותר היו אבירם ברוכיאן וברק יצחקי. לברוכיאן היה כישרון של פליימייקר שלא רואים כל יום, הקריירה שלו הייתה שווה יותר".

מי השחקן שהיה הכי קשה לשחק נגדו?

"האמת, לא זוכר שחקנים בליגה שהיה לי קשה מאוד נגדם. אם היה מישהו שהיה לי קשה נגדו זה יותר באימונים, נגד דרק בואטנג, הוא אחד השחקנים הכי איכותיים ששיחקתי איתו, שחקן ברמה גבוהה מאוד שגם התקדם אחרי זה לליגות בכירות. מי שמאוד אהבתי לשחק נגדו היה יניב קטן, הוא היה שחקן מצוין, משחק מאוד חכם, רץ למקומות הנכונים. מולו תמיד היה מעניין".