5 באוקטובר 1973. מדינת ישראל נערכת ליום הכיפורים ולא יודעת מה ייפול עליה בעוד יממה. בשעות הצהריים המוקדמות, בברצלונה, עולה נבחרת ישראל למשחקה האחרון באליפות אירופה בכדורסל. הקבוצות השונות בארץ נמצאות בשלבים האחרונים של ההכנות לקראת עונה חדשה בליגה הלאומית, שבוע לפני פתיחתה. יום אחרון של נורמליות.
"שיחקנו לפני כניסת הצום נגד טורקיה, ניצחנו וסיימנו במקום השביעי", נזכר בועז ינאי, הקלע המוביל של הנבחרת בטורניר (16 נקודות למשחק). "מנהל הנבחרת עמירם שפירא עבד אז בביטחון בדואר ישראל. ביום כיפור היינו במלון, והוא ידע מה קורה בארץ מהצהריים, אבל לא רצה להפריע לשחקנים. לפנות ערב שמענו על המלחמה שפרצה. לא מעט שחקנים מנבחרות אחרות באו לשאול ולהתעניין. במוצאי שבת הלכנו לגמר, שאפילו שודר בטלוויזיה הישראלית, כי היה רצון להראות שהחיים השגרתיים נמשכים".
"נשארנו עוד יומיים בברצלונה וטסנו לארץ דרך רומא", מספר חנן קרן, שצלף 28 נקודות במשחק האחרון. "ההלם הכי גדול היה כשנחתנו בלוד, ושדה התעופה היה חשוך. ירדנו מהמטוס, הלכנו ברגל לבית הנתיבות, הביאו לנו את המזוודות והלכנו. ההלם הראשוני היה עצום. הייתה האפלה, והלכנו אל הלא נודע".
הכדורסל הישראלי לבש מדים והצטרף למלחמה. "יצאתי למילואים, וחזרתי רק אחרי ארבעה חודשים", מספר המאמן רני כהנא. "הייתי ביחידת תומכת מלחמה בפיקוד הצפון, סיפקנו את התחמושת לקו הראשון". אחרי שהעלה את הפועל חיפה בחזרה לליגה הראשונה, הוא עבד במשך כל הקיץ כדי להעמיד קבוצה ראויה. "הבאנו שני שחקנים טובים, הלל גלבוע ממשמר העמק, שחקן סגל הנבחרת, ושוקי שוורץ, שחקן נבחרת הנוער, הכוכב של מכבי קריית מוצקין. חיכינו מאוד לפתיחת הליגה, ואז התחילה המלחמה. הכל התגמד, הכל נשכח".
ינאי מוסיף: "הייתי מד"ס בפיקוד הצפון, ועזרתי במה שיכולתי. שבועיים אחרי הפסקת האש הגעתי למובלעת הסורית. בעיקר שיחקנו כדורעף כדי להפעיל את החיילים".
מאיר קמינסקי, שחקן מכבי רמת גן באותם ימים, מצא את עצמו על הגבול: "גם אני הייתי מד"ס, אבל בנח"ל, ובאופן אישי שמרתי שהירדנים לא יתחילו מלחמה. עלינו ביום הראשון לרמת הגולן עם אוטובוס של חיילים, והורידו אותנו לבקעה. אחרי שבועיים או שלושה, אז הפכו אותנו לציידי טנקים, הביאו לנו טילים נגד טנקים. ישבנו מול הירדנים, כי כל הטנקים שישבו בגבול הגיעו לגולן".
אחרי הנחיתה הטראומטית בשדה התעופה החשוך, קרן חזר לרמת השופט. הוא השתחרר מצה"ל זמן קצר קודם לכן, ועוד לא שובץ ליחידת מילואים. רבים אחרים לחמו או היו בעמדות קדמיות; גם אבידות בנפש היו.
ב-24 באוקטובר, כשלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, הוכרזה הפסקת האש. ליגת הכדורגל חזרה לפעילות כעבור כמה שבועות, אבל הליגה בכדורסל נפתחה באיחור של חמישה חודשים, ב-6 במרץ 1974. במשך תקופה ארוכה שוחק הענף רק בליגת הנשים, וקבוצת הגברים היחידה ששיחקה היא מכבי תל אביב, שהופיעה בגביע אירופה לאלופות. ב-6 בדצמבר היא ניצחה ביד אליהו את ליוויס הארלם ההולנדית, בשורותיה שיחק אז בארי ליבוביץ', והעפילה לבית רבע הגמר.
משה לרר, כתב "מעריב", תיאר: "לא הניצחון של כדורסלני מכבי תל אביב על אלופת הולנד בשיעור 71:90 הוא שהלהיב אותי אמש. אפילו לא העובדה שאלופת ישראל פילסה דרכה בקלות לשלב רבע הגמר היא שגרמה לי להיות ברקיע השביעי. מה שכן הוציא אותי משלוותי היה הקהל... אופייני היה סיפורו של סרן יואב: 'הגעתי בטיסה מסיני ולקחתי מיד מונית ליד אליהו. לא רציתי לוותר על ההזדמנות שניתנה לי לחזות במשחק', אמר הסרן הצעיר שפניו היו מאובקות ועטורות זיפי זקן". העונה האירופית של הצהובים הסתיימה בפברואר, עם הדחה מבית רבע הגמר.
הליגה הלאומית (הליגה הבכירה בישראל) מנתה גם אז 12 קבוצות, וארבע מהן מהקיבוצים. רובן לא התאמנו, ולראשי איגוד הכדורסל לא הייתה ברירה אלא לדחות כל הזמן את פתיחת העונה. "התחנכתי בקיבוץ גן שמואל, ורוב הכדורסל היה בקיבוצים בתקופה ההיא", מספר קמינסקי, "שירתי במשך שנה בין עזה לרפיח. לא חשבתי שאני הולך להיות הכי קרבי, אבל לא חשבתי שלא אעשה שום דבר. כל מי שעשה משהו בצבא בזמן ההוא, עשה יותר בזמן המלחמה. פתאום מצאתי את עצמי מול הירדנים".
כהנא מוסיף כי "רוב השחקנים בכדורסל היו לוחמים והשתתפו במערכה. גור בן דוד, שהיה עם הנבחרת באליפות אירופה, היה טייס בחיל האוויר. אבא שלו, עשהאל בן דוד, היה יו"ר איגוד הכדורסל, ולכן התחילו את העונה מאוחר יותר. לא היה הגיוני להתחיל את העונה במהירות, כולם היו תומכי לחימה. שחקני הכדורגל ברובם היו בתפקידים נוחים. הרס"רים היו מסדרים את השחקנים, והיה אפשר להביא אותם. בכדורסל זה פשוט לא היה אפשרי".
מי שנשאר בעורף, ניסה לחשוב על שגרת אימונים. "חזרתי לקיבוץ וגיליתי שבן הכיתה שלי יצחק קופל נהרג. הוא היה החבר הכי טוב שלי, והייתי בהלם", נזכר קרן. "העורף לא חווה את המלחמה, היו רק שמועות. החוויה הייתה מאוד קשה, ולא ידענו מה קורה. חלק משחקני משמר העמק היו מגויסים. אני התאמנתי בכל יום, היה לרשותי אולם והכל, אבל כמערכות התחלנו לחזור לפעילות רק בחודש ינואר, ובלי מאמנים. לא הייתה פעילות אמיתית".
"בחודש הראשון לא היה קשר עם הקבוצות בכלל", אומר קמינסקי. "מנהל הקבוצה שלנו היה אלוף הארץ בריצה, והוא זה שהביא את האוכל למתאזרחים האמריקנים שלנו. הם היו חלק גדול מהקבוצה שלנו. כולם היו בכל מיני מקומות. היו לנו חמישה שחקנים בסדיר ונעלמנו בגדול. היו לנו שני חבר'ה בקבוצה שהיו חיילים שנהרגו קצת אחרי המלחמה. אבי שטיינברגר ואמיר טל, שניהם היו אמורים להיות חלק מהבוגרים. אחרי תקופה הייתי צריך לנסוע לבקעת הירדן, ליד ים המלח, לאימון של גדוד 50, הייתי צריך להיות שם כמה ימים, וזה פעם ראשונה ואחרונה שמכבי רמת גן השכירו לי רכב שאוכל לחזור בכל יום להתאמן".
באוגוסט 1973, חודשיים לפני המלחמה, עלה רעיון להטיס את הנבחרת למסע משחקים באמצע העונה לארה"ב, כדי לעזור לה בהכנה לקראת אליפות אסיה בטהרן בסוף העונה. את המסע אירגנו המוסד והקרן האמריקנית לתמיכת הספורט בישראל, ובפועל הוא הפך למסע תמיכה כספי ומוראלי במדינה. ב-1 בפברואר יצאה משלחת ישראלית ל-12 משחקים מול אוניברסיטאות וקבוצות לא מקצועניות בארה"ב וקנדה לאורך 22 ימים.
"עשינו מחנה אימון של הנבחרת בינואר במכון וינגייט, אחרי שבדקו מי עדיין בסדר, מי במילואים, מי נמצא ומי לא, ובאו לאסוף את החבר'ה מהיחידות", משחזר קרן. "המסע לארה"ב היה הסנונית שנתנה את הלגיטימציה לפתיחת הליגה".
קמינסקי לא ישכח את הנסיעה הזאת: "חלק גדול מהנבחרת היה בהלם, כי התאמנו בכדורסל, אבל רוב הזמן אתה בצבא וישן באוהלים. פתאום נסענו לארה"ב, ישנו במלונות הכי מפוארים, אכלנו ארוחות מטורפות. האירוח לו זכינו מצד הקהילות היהודיות היה חסר פרופורציות. אפילו קנו לנו חליפות, אם אני זוכר נכון. כשנחתנו בניו יורק, חיכה לנו אוטובוס. לפנינו נסעו ניידת משטרה ושני אופנועים, מאחורינו שני אופנועים ומכונית של הבולשת. ככה נסענו בכל ארה"ב. בכל הקהילות היהודיות התייחסו באופן שהנה, הגיעו אלינו החיילים הקרביים. שיחקנו מול 18 אלף איש אחרי המקצוענים, ראינו את ד"ר ג'יי. המאמן אברהם חמו אמר שהוא רצה אותו לנבחר".
בתקשורת הארצית דיווחו על מפגש בין ביל בראדלי מניו יורק ניקס למנהל הנבחרת עמירם שפירא, ותיארו כיצד ניסה להביא את האמריקני להפועל תל אביב בעת ששיחק בזימנטל מילאנו. סיפור נוסף מאותה נסיעה הציג מפגש בין מר כדורסל נט הולמן לאנשי הנבחרת, ועל שערורייה במשחק שבו נאלצו שני שחקנים שחומי עור מאוניברסיטת רוצ'סטר לעזוב במחצית, בלחץ ארגונים פרו ערביים.
עם חזרת הנבחרת לארץ, התכוננו הקבוצות לשיבה הרשמית של הליגה, אלא שהבעיות לא נגמרו. מאבק בתוך איגוד השופטים, שכלל גם כעס על כך שלא נשלח שופט למסע המשחקים בארה"ב, ונפילתו של מזכיר האיגוד יגאל שילוני במלחמה, הובילו את האיגוד כולו לכאוס. המחזור הראשון נדחה, והמשחקים הרשמיים הראשונים היו מהמחזור השני.
"באיחור של כחמישה חודשים - בגלל המלחמה - תיפתח ביום רביעי עונת הכדורסל ה-20 של ישראל", כתב אלכס דורון ב"מעריב" ערב פתיחת העונה. עבור השחקנים והמאמנים, חזרת הליגה הייתה האות לסיום טירוף המלחמה. "החבר'ה מהמילואים התחילו להשתחרר לאט לאט, אבל אנשים ראו שלא כולם חוזרים ודחפו אותנו לחזור ולשחק מהר, כדי להוציא את החברים מהטראומה", נזכר קרן. "ביום שישי, הקיבוץ כולו התאסף סביב המשחק, וזה היה משמעותי בדרך לחזרה לחיים הנורמליים".
"היינו חייבים לשחק, זה ברור", מסכים ינאי. "מעבר לזה שחברים שלנו נהרגו, שחקנים נפצעו, כשהמפורסם בהם היה גדעון רייס מהפועל גבעת ברנר, שאיבד עין ושתי אצבעות. הצימאון לראות ספורט מזכיר לי את מה שקורה היום".
גם כהנא זוכר היטב את הצמא לכדורסל. "המשחק הרביעי או החמישי שלנו בבית היה נגד הפועל רמת גן. לא היו מאיתנו ציפיות בכלל, זה היה במגרש הפתוח של הפועל חיפה, וכשהגעתי שעה וחצי לפני, הייתי בשוק כמה אנשים באו. בקושי יכולנו להיכנס בעצמנו למגרש מרוב שהיו שם הרבה אנשים. כולם חיפשו את החזרה למציאות, את היציאה מהשוק של המלחמה לנורמליות של החיים".
עבור קמינסקי, החזרה לא הייתה פשוטה: "פתאום אתה בא למשחק בנען ורואה את רייס במצבו על המגרש. צבי צימר, שהיה איתי בנבחרת הנוער, נהרג. הקריירה שלי השתנתה בעקבות מלחמת יום כיפור. אני לא יודע להסביר את זה. בסוף המלחמה השתחררתי והלכתי לפלוגת עורב, ושירתי שם במשך שבע שנים כמילואימניק. לפעמים הייתי יוצא לשם לחודש באמצע הליגה, לצד חיילים שיצאו מגולני ומהנח"ל".
על המגרש טיילה מכבי תל אביב לאליפות ללא הפסדים, ובתום העונה נסעה הנבחרת לאליפות אסיה בטהרן. היא יצאה כמנצחת הגדולה עם מדליית הזהב, כשהשאח המקומי מעניק את הגביעים והמדליות.
ותיקי הכדורסל בישראל, שחוו את מלחמת יום הכיפורים, עוברים כיום את משבר הקורונה. כהנא עומד על ההבדל התהומי: "עם כל הכבוד לתקופה הנוכחית, זאת הייתה מלחמה ארורה שנכפתה עלינו. אלפי אנשים נהרגו. זה לא שישבנו בבית ואנשים היו בנירוונה. זה היה הלם מוחלט. עם כל הכבוד למשבר היום, שלטעמי הוא יותר כלכלי מאשר בריאותי, החזרה למגרשים הייתה אז הרבה יותר פסיכולוגית ונחוצה כדי שהעם יחזור לשפיות מהמכה שקיבלנו".
קמינסקי: "מבחינת הספורט, הקורונה הרבה יותר בעייתית. המלחמה הייתה בסיני, אבל לא בתל אביב, והנגיף נמצא בכל מקום. מספיק חולה אחד כדי להשבית קבוצה שלמה, כמו שראינו ביובנטוס. העורף היה אז די בטוח, וברגע שפשטת את המדים ולבשת בגדים אזרחיים, לא היה עליך לחץ. האוהדים חזרו אז ברגע שהתאפשר, והקורונה עוד תדיר את הקהל להרבה זמן מהמגרשים".