בווידאו: האתגר הוויראלי של רוג'ר פדרר
הומר סימפסון ישב מול הטלוויזיה וצפה ברגעי האולימפיאדה הגדולים. אחרי ג'סי אוונס ובוב בימון, הפציעה על המסך דמותו של קרלוס לופש הפורטוגלי, מכופף ומתנשף על הפודיום, אחרי שהפך ב-1984 ל"מנצח המרתון האולימפי המבוגר בהיסטוריה, בגיל 38".
"38??? זה בערך הגיל שלי!", נדהם הומר, ואז הכריז עם פחית בירה בידו: "מארג', אחרי שהקדשתי לכך מחשבות רבות, החלטתי לרוץ במרתון של ספרינגפילד".
הומר כמובן קרס במרתון ספרינגפילד אותו ניצח במרמה בנו בארט, באותו פרק בעונה ה-12 של "משפחת סימפסון", אבל לופש, שהיה בן 37 באותו ניצחון היסטורי בלוס אנג'לס שגם הביא לפורטוגל את הזהב האולימפי הראשון אי פעם, נותר מקור ההשראה שלו. קצת פחות משנה אחרי האולימפיאדה, הפעם כבר באמת בגיל 38, לופש הגיע למרתון רוטרדם והפך לראשון שיורד מ-2:08 שעות. ב-20 באפריל 1985, היום לפני 35 שנה, הוא קבע זמן של 2:07:11. שיא עולם בריצה הרשמית האחרונה בקריירה.
קרלוס לופש, היום כבר בן 73, הגיע לאתלטיקה די במקרה. הוא יצא לעבוד בגיל צעיר כדי לסייע למשפחתו והיה בין היתר עוזר סתת, שומר וגם איש צוות בחנות ירקות, לפני שנקלע לענף די במקרה. אביו לא רצה שישחק כדורגל וגם בקבוצה המקומית של וילדמויניוס בה נולד חשבו שהוא רזה מדי ונפנפו אותו. מרוץ לילה מקומי, בו סיים ראשון וניצח גם ספורטאים שעסקו בתחום, הוביל להקמת קבוצת אתלטיקה בעיר וב-1967 הוא כבר הוחתם על ידי ספורטינג ליסבון, אבל לופש היה צריך לשרת בצבא והכיוון הספורטיבי נעצר.
לאחר שחרורו עבד לופש בעיתון "דיאריו פופולאר" ולאחר מכן גם בבנק, עד שמאמנו מוניז פריירה השיג תמיכה כספית לאתלטים ב-1974 ושנה לאחר מכן הם יכולים היו להתאמן פעמיים ביום. רק בתחילת 1976, כשהוא כבר בן 29, לופש סוף כל סוף יכול היה להתפטר מעבודתו ולהתמקד בקריירה הספורטיבית. בהמשך אותה שנה כבר הפך למדליסט אולימפי.
אחרי שניצח באליפות העולם לריצות שדה שנערכה בוויילס, לופש התחרה בריצה ל-10,000 מטר במשחקים האולימפיים במונטריאול. הפורטוגלי הכתיב את הקצב והוביל לקראת הסיבוב האחרון, אבל אז הפיני לאסה וירן חלף על פניו ושמר על התואר. אחרי מדליית הכסף האולימפית, לופש סבל מירידה ביכולת ופציעות שגם מנעו ממנו להשתתף באולימפיאדת מוסקבה ב-1980.
הקאמבק נרשם רק ב-1982, אז חזר בגדול עם ניצחון באוסלו וניפץ את השיא האירופי בריצת 10,000. למרות זאת, בעיית החדות בסיום שלו בריצה הזו הובילה בסופו של דבר למעבר למרתון. בסוף 1982 התחרה לראשונה במרתון ניו יורק (ולא סיים בגלל התנגשות בצופה), אבל ברוטרדם 1983 כבר הצליח לחצות את קו הסיום וגם לקחת את מדליית הכסף עם שיא אירופי חדש של 2:08:39 שעות. הפורטוגלי עוד נתן הזדמנות ל-10,000 מטר באליפות העולם בהלסינקי, אבל סיים שישי והחליט להתמקד במרתון, כשבריצה הקצרה יותר סייע לבן ארצו פרננדו מאמדה לשבור שיא עולם.
לופש הכין את עצמו לאולימפיאדת לוס אנג'לס, אבל שבוע לפני כן נדרס על ידי רכב בליסבון. איכשהו, הוא יצא ללא פגע והצליח להגיע לארה"ב כשיר. מוכן ומזומן לנצח במרתון שנערך אמנם בתנאי חום לא פשוטים, אבל היה אידיאלי עבורו. בזמן שרוב הפייבוריטים קרסו, לופש דהר ללא מתחרים וקבע שיא אולימפי של 2:09:21 שעות, שהחזיק עד 2008. ויותר מכך: מדליית זהב ראשונה בהיסטוריה האולימפית של פורטוגל, תוצרת ספורטאי בן 37. לא רק גיבור לאומי, אלא גיבור עולמי נולד.
ראש הממשלה הפורטוגלי העניק ללופש עיטור לאומי, נשיא ארה"ב רונלד רייגן הזמין אותו לביקור בבית הלבן, מלך ספרד חואן קרלוס העניק לו את פרס "הספורטאי הטוב בעולם" לשנת 1984, שירים נכתבו לכבודו והוא הפך מודל לחיקוי לאתלטים בכל רחבי תבל. כולם ראו איך ספורטאי שהתחיל למעשה קריירה כמקצוען רק בגיל 29, הפך לאלוף אולימפי בגיל 37. אבל לופש רצה עוד.
אחרי שהוכתר לאלוף העולם בריצת שדה בפעם השלישית, הפעם לעיני הקהל הביתי בליסבון, הוא חזר לרוטרדם ב-1985 וקיזז לא פחות מ-54 שניות מהשיא העולמי כשעצר את השעון על 2:07:11 שעות.
"פנטסטי! יוצא מן הכלל!", החמיא עיתון "ל'אקיפ" הצרפתי. "אין מספיק מילים כדי לתאר את ההישג של לופש ברוטרדם. תוך פחות משלוש שנים, הוא הפך לראשון שעושה את הבלתי ייאמן. לפני 20 שנה, מי בכלל היה מדמיין שמישהו ירוץ במרתון במהירות של 20 קמ"ש?". ובתקשורת ההולנדית הוסיפו: "אמרו שהוא קיבל 150 אלף דולר רק כדי להגיע לרוטרדם, ועוד 67 אלף דולר על הזכייה - הרבה כסף בשביל אדם אחד. אבל רק בעולם הפנטזיות של המרתון, יכול אדם בן 38 לרוץ כך, וזהו קרלוס לופש".