כמה שלא תנסה לטאטא אותן, טראומות תמיד מזדחלות מתחת לדלת.
קיון דולינג למד את השיעור הכואב הזה בספטמבר 2012, בתא שירותים במסעדת סטייקים בסיאטל.
הוא היה שם במסגרת אירוע צדקה של ה-NBA, ולא העלה בדעתו שבקרוב מאוד יגיע הטריגר שיעורר את כל השדים שאיפסן בתת-מודע מאז שהיה בן 7.
בין המנה העיקרית לאחרונה, נכנס לשירותים וזיהה בזווית העין אדם שיכור שעובר בין המשתנות ומשאיר דגימה בכל אחת מהן, בזו אחר זו. זה הספיק לו בשביל להחליט להיכנס לתא שירותים נפרד, ולעשות טעות גורלית ולא לנעול אותו.
התמונה הבאה שהוא זוכר היא את היד של אותו תמהוני נשלחת לעבר עכוזו החשוף, ואת עצמו יוצא בסערה מהתא מושפל ומחולל. לפני שעזב את המקום הספיק להיתקל באיש פעם נוספת, לחנוק אותו באמוק ולאיים להרוג אותו, עד שחבר מחבריו עצר בעדו.
אבל בלילה, בחדר המלון, הכל חזר אליו. שברי זכרונות מהפעם ההיא, בה גנבו ממנו את הילדות והתמימות בן רגע, לא נתנו מנוח. הוא נזכר איך בגיל 7 יצא מהבית כדי לשחק כדורסל עם חבר, והגשם התחיל לרדת; איך חבר טוב של אחיו, בן 14 - אמנם צעיר אבל כפול מהם בגיל - הזמין אותם לתפוס מחסה אצלו, בבית הריק; איך שלושתם רקדו ושרו יחד ראפ, עד שבן ה-14 הקרין לפתע סרט פורנו בטלוויזיה; איך בן ה-14 אונן לידם ומיד אחר כך, כשעל המסך נראתה אישה מבצעת מין אוראלי בגבר, הפציר בהם לעשות לו אותו דבר; איך אחרי שנענה לבקשה - איזו ברירה היתה לו, בעצם - יצא משם בסערה, חזר הביתה בריצה, התקלח, הצטייד בסכין ונשבע שלא יספר על מה שקרה לאף אחד, אף פעם;
איך הסוד הגדול שנשא על כתפיו הצנומות גרם לו להשתכר בגיל 10, לעשן מריחואנה בגיל 11, לנהוג במכוניות גנובות בגיל 12, לשכב עם נשים מבוגרות מהשכונה בגיל 13;
במשך כל השנים, גם כששיחק 12 עונות ב-NBA, גם כשהתחתן והביא לעולם ארבעה ילדים, הסיפור ההוא נשאר נעול בכספת. אף אחד לא ידע. לא מאמנים, לא חברים לקבוצה, לא חברים מהבית, אפילו לא אשתו.
עד שתמהוני אחד בגילופין שלח יד בשירותים, והחומות שבנה במשך 25 שנה קרסו.
ספוילר: לסיפור של קיון דולינג יש האפי אנד. אבל הימים ההם, אחרי הטריגר והפלאשבקים, היו זוועה מתמשכת.
זמן קצר אחרי הגילוי הדרמטי, הוא הודיע לבוס בבוסטון דני איינג' שגמר עם כדורסל. 12 שנה שרד ב-NBA, הרבה יותר מרוב בני המחזור שלו בדראפט 2000 הידוע לשמצה בו נבחר עשירי. הוא עבר בקליפרס, מיאמי, אורלנדו, ניו ג'רזי, מילווקי, בוסטון, ממפיס - נווד מהסוג שחי מעבודות מזדמנות, אבל כזה שתמיד יש לו ביקוש. הוא מעולם לא העמיד ממוצע עונתי דו ספרתי בנקודות, אף פעם לא חצה את רף 30 הדקות בממוצע למשחק, אבל מלבד היתרונות המקצועיים שלו כגארד שעולה מהספסל ומספק קשיחות, הגנה ויכולת ליצור לעצמו מכדרור, המוניטין כלל גם פלוסים בולטים מחוץ למגרש. "על הפרקט אף פעם לא הייתי אולסטאר, אבל בחדר ההלבשה דווקא כן", העיד על עצמו, ושלוש משרות קפטן בשלוש קבוצות שונות אישרו זאת.
המציאות היומיומית ב-NBA היתה קרקע פוריה לתהליך השכחה של דולינג. כנראה שקל יותר להדחיק כשאחת מדרישות המקצוע היא תזוזה מתמדת - מטיסה לטיסה, ממשחק למשחק, מעיר אחת לעיר אחרת - לופ אינסופי שאין בו התחלה ואין לו סוף, ובעיקר בעיקר אין בתוכו כמעט זמן למחשבות.
אבל עכשיו שום דבר כבר לא היה כתמול שלשום. סימפטומי ה-PTSD - תסמונת פוסט טראומטית שלימים גילה שהוא סובל ממנה - החלו לצוץ. "הוא פשוט לא היה אותו בן אדם. משהו בו השתנה", סיפר מאמן הסלטיקס דאז דוק ריברס. מלבד העובדה שהטראומה לא יצאה לו מהראש וחזרה אליו בחלומות ובסיוטים, התפתחו גם הזיות וחרדות קשות.
חבר ילדות שהוזעק לבקר אותו בבוסטון שמע מדולינג שהוא חושש מדמות שעוקבת אחריו ואחרי בני משפחתו ומאיימת לרצוח אותם. כמעט מיותר לציין שזו לא היתה האילוזיה היחידה: במהלך אחד האימונים של בוסטון, כשעדיין לא השתכנע סופית לתלות את הנעליים, כינס את השחקנים במרכז המגרש, הצביע על נבחן בקבוצה שהציג יכולת חלשה ולא היה ספק שהוא בדרך החוצה, וניבא: "אתה עומד להחליף אותי".
אבל לשפל המדרגה הגיע בחיק המשפחה: הוא יצא להשתעשע עם ילדיו בדשא ויזם משחק מפוקפק למדי, מעין קרב אגרופים משפחתי. דולינג ואשתו לא ייחסו לכך משמעות מיוחדת, אבל השכן הוטרד מהמחזה החריג - בכל זאת, לא בכל יום רואים אבא מפיל את בנו בנוקאאוט - והזמין משטרה. בדיקה קצרה של השוטרים העלתה שמדובר בתלונת שווא, אבל דולינג קרס מרוב אשמה. את השבוע שלאחר מכן הוא העביר בבית חולים פסיכיאטרי שיקומי. ואכן, זו היתה תחילתו של השיקום.
אל תפספס
הצעד הראשון של דולינג בדרך להחלמה היה ההכרה. אחרי שהבין אילו השלכות קטלניות עלולות להיות להסתרה, התוודה בפני אשתו על הנסיבות שהובילו להתפרקותו המנטלית. בשלב שני נאלץ להכיר בכך שה-NBA והכדורסל הם היסטוריה במצבו הנוכחי, גם אם חתם לא מכבר על חוזה חודש בסלטיקס. אבל לדני איינג', דוק ריברס והחברים מבוסטון היה חלק מכריע בהתאוששות, בסופו של דבר: לא רק שהסלטיקס העניקו לו עבודה בתור עוזר מאמן (זוטר, אמנם) אחרי הפרישה הכפויה, הם גם מימנו עבורו טיפולים פסיכולוגיים אצל פרופסור בהרווארד שמתמחה ב-PTSD, וכעת דולינג חב לו את חייו. לו, ולסלטיקס.
"הטיפול הציל אותי. פתאום הבנתי שלמה שאני חווה יש שם, יש מונח מקצועי, שאני לא לבד בזה, שאין שום צורך להרגיש אשמה או בושה. זו היתה הקלה עצומה", סיפר. "אני מוקיר תודה לאנשים הנפלאים בבוסטון עד עצם היום הזה, כי אני יודע שלא מעט קבוצות היו זורקות אותי במצב הזה והופכות אותי לעוד סיפור טרגי. הסלטיקס ממש חיזקו אותי בתקופה הזו".
מלבד הטיפול הפסיכולוגי, הקוקטייל שהחזיר את דולינג למסלול הורכב גם משמן קנאביס, אותו התחיל לצרוך (ברישיון, כמובן) כמעט בחפיפה למפגשים עם הפרופסור המהולל מהרווארד. שם התחיל להבין שהייעוד החדש שלו אמנם נמצא באימון, אבל לא אימון מהסוג שכולל לוח תרגילים ושרטוטים. הוא הוסמך כקואוצ'ר, והחל לספר את סיפורו לכל מי שהיה מוכן לשמוע. כפי שיתברר בהמשך, היו עשרות אלפים כאלה. ההוכחה: הספר האוטוביוגרפי שפרסם, בו גולל את קורות חייו כולל החלקים הגרפיים המטרידים, הפך אותו למרצה מבוקש בכל רחבי ארצות הברית.
דולינג מספר על התמיכה של בוסטון בימים הקשים
בשנים האחרונות מגשים דולינג את החזון שראה לנגד עיניו מאז שהגיע לשאול תחתיות: לסייע בתחום בריאות הנפש של שחקני ה-NBA. הוא עובד עבור הליגה תחת הטייטל "יועץ איגוד השחקנים", אבל תחום האחריות שלו הרבה יותר רחב בפועל. בתחילת 2018, למשל, השיק את התוכנית הרשמית של הליגה לשיפור הבריאות הנפשית של השחקנים, שכעת הוא עומד בראשה לצד פרופסור מוסמך.
דולינג מציג את התוכנית לבריאות הנפש בקרב שחקני NBA
לאחרונה, מאז התפשטות הקורונה בארצות הברית והפסקת עונת ה-NBA, הוא נמצא בחזית של אחד הקרבות החשובים שניטשים בליגה הרחק מהעין הציבורית: השמירה על השחקנים בזמן הפגרה לא רק בפן הפיזי, אלא גם, אולי בעיקר, בפן המנטלי.
"כל אדם בכל מדינה שמתמודדת עם הנגיף סובל מקשיים נפשיים בתקופה הזו, אבל בעיניי ספורטאים מפורסמים נמצאים בקבוצת סיכון נפרדת", אמר בשבוע שעבר ל"סאן סנטינל", אחרי שהתברר שבראשותו ה-NBA נוקטת בשורה של צעדים על מנת למנוע מהשחקנים לשקוע לדיכאונות וחרדות בזמן שהם ספונים בבתיהם. בין היתר, מפעילה הליגה מוקד לפניות של שחקנים על רקע מצוקה נפשית ויוזמת שיחות וירטואליות בין שחקנים כדי להפיג את המתח.
"כשהכדורסל נלקח משחקני NBA ולא ברור מתי הוא יחזור, כל שגרת החיים משתבשת", הוא מוסיף. "אנחנו רגילים לאינטראקציה עם הקהל, לקבל אהבה ואהדה, טפיחות על האגו, ובתקופה הזו שחקני NBA הם סתם אנשים רגילים, כמו כל אחד אחר. בנוסף, שחקני NBA רגילים לנוע ממקום למקום ועכשיו הם תקועים בבית. עלולות להיות לכך השלכות על הרגלי השינה שלהם, ובהתאם לכך גם על מצב הרוח שלהם".
ה-NBA מפנה משאבים ומאמצים יותר מאי פעם לתחום עליו דולינג אמון, וזה נכון שבעתיים בימי קורונה. עכשיו, כשהוא חוגג ניצחון אישי מזהיר על הצלקת ההיא ומסייע לליגה שממנה נפלט להתגבר על נגיף מסוג אחר, שורות הסיום של המכתב החושפני שפרסם ב"פליירס טריביון" ב-2018 נראות רלוונטיות מאי פעם.
"אני יכול לומר זאת עכשיו, אחרי שנים של טיפול ובחינה עצמית: אמנם התעללו בי מינית בתור ילד, אבל זה לא מגדיר אותי כאדם. זה לא מנע ממני להגשים את החלומות שלי, זה לא מנע ממני לגדל ארבעה ילדים מדהימים.
"אני מתחנן בפניכם - אם חוויתם משהו דומה, אם הסיפור שלי מדבר אליכם, תיגשו לקבל עזרה.
"אתם יכולים לנסות לפנות לאלוהים. אבל השיחה השנייה שלכם חייבת להיות לפסיכולוג".