במחזור ה-13 של עונת 1994/5 יצאה מכבי תל אביב למשחק באשדוד מול מכבי פתח תקווה. היא סבלה ממצוקה איומה בחלק הקדמי והחתימה במהלך חירום חלוץ, מני בסון מהפועל פתח תקווה. גם זה לא הספיק כדי למלא את ההרכב הדליל, ואברהם גרנט העלה קשר בן 16 בשם בן לוז. בדקה השנייה הבקיע לוז את שער הבכורה שלו בליגה הלאומית. זה הספיק ל-0:1 הרואי של ההרכב החסר והיווה עוד נקודת ציון משמעותית בדרך לאליפות שנלקחה כנגד כל הסיכויים.
אילון אלמוג הוא לא בן לוז ומכבי תל אביב 2019/20 היא לא מכבי תל אביב של לפני רבע מאה, בוודאי שמבחינת יחסי הכוחות מול מכבי חיפה, אבל הדקה אתמול בנתניה הייתה כמעט אותה דקה ולפחות מבחינת הרושם זה נראה אותו דבר. אז צוטט אבי לוזון ב"ידיעות אחרונות" כשאמר "אפילו יהוד בימיה הגדולים לא עשתה בונקר כמו מכבי תל אביב". במכבי נתניה צייצו אתמול "בונקר מכובד של האלופה משאיר את הנקודות אצל איביץ'". מצא את ההבדלים.
מכבי תל אביב שידרה אתמול בעיקר את המילה החביבה על הפרשנים בתקופת הבחירות - תבהלה. הקבוצה שצלחה כל כך הרבה פציעות לא הייתה אמורה להילחץ מהחיסרון של איתי שכטר וצ'יקו אופואדו, אבל כנראה שהכותרת "אין חלוצים" עשתה את שלה. על פניו, לא היה ממה להילחץ. אלמוג הבקיע שער של סקורר אמיתי, זו הייתה הפעם הראשונה העונה שמכבי תל אביב מבקיעה בעשר הדקות הראשונות, נראה היה שהשחקנים של איביץ' בדרך לדריסה, ואז באו 70 דקות בלי איום לשער.
אלמוג הוא כישרון שהביא אתמול 3 נקודות, אבל הוא עדיין לוקה במיומנויות של חלוץ שאמור לשמור על הכדור ברגל. בעקבות זאת היה גם עומר אצילי חסרביטחון לחלוטין והרבה לאבד וגם יונתן כהן לא מצא פרטנר התקפי למעט הגול. עצם העובדה שאחוזי השליטה בכדור, נתון שבו למכבי תל אביב יש בדרך כלל יתרון על היריבות, התחלקו באופן שווה בין הקבוצות מעידה על התקלה החמורה בקבוצה של איביץ'.
בכלל, יש תחושה בחודש האחרון שמכבי תל אביב נלחצת דווקא כשהיא משחקת לפני מכבי חיפה. את שלושת ניצחונותיה הקודמים השיגה לאחר שהחיפאים שיחקו (וניצחו). כשהיא שיחקה לפני מכבי חיפה זה נגמר ב-1:1. גם אתמול זה היה משחק שמרגיש כמו 1:1. איכשהו, הוא נגמר בניצחון.
אל תפספס
זו דרך אחת להסתכל על הדברים, אבל יש גם זווית אחרת, והיא שכמעט תמיד יש גם משחקים כאלה, צריך פשוט לדעת לגרד מהם את הנקודות. בעונת 2016/17 צברה מכבי תל אביב מומנטום חיובי וצימקה את הפער מהפועל באר שבע, שהייתה בתקופה לא טובה. 0:0 של המוליכה באשדוד היה מצמק לנקודה אחת את הפער, שמוקדם יותר במהלך אותה עונה עמד על 10 נקודות, אבל בדקה ה-90 הבקיע מאור מליקסון שער ניצחון מונומנטלי, ובהמשך ההפרש רק גדל ל-13 נקודות. כשאתה רץ לאליפות דברים קורים, ושכשיש תקלות יותר קל לתקן אותן תוך כדי מסלול של ניצחונות.
למרות חוסר שביעות הרצון המוצדק כשלעצמו מהיכולת, מכבי תל אביב החלה אתמול להתרגל למצב נתון שבו אין לה חלוץ טבעי, ולא יהיה כנראה גם במשחק מול מכבי חיפה. פה אלמוג, שם בלקמן, אולי יונתן כהן יתופקד כ-9. ואם כבר 9, זה לפחות בשעות הקרובות יהיה ההפרש מהירוקים. הערב, באותו אצטדיון, תנסה סגנית המוליכה, עם החלוץ הכי טוב בישראל, להחזיר את הפער ל-6. גם היא תסתפק בניצחון מכוער, ממש כמו זה של מכבי תל אביב.
המחצית השנייה בבלומפילד הייתה מורטת עצבים מבחינת הפועל תל אביב. אלמלא אריק ינקו, הבוקר אנחנו מדברים על עוד עונה סנסציונית של הפועל חדרה. בסופו של דבר, הקלפים הסתדרו לניר קלינגר עם השער הנפלא של גלגל ההצלה של האדומים העונה, עמרי אלטמן.
מאור בוזגלו אמר לאחר המשחק שמוזר לו לחגוג פלייאוף עליון, אבל זה קרה משום שבשנים האחרונות הסתובב "יותר מדי" בקבוצות צמרת או כאלה עם שאיפות לצמרת. בוזגלו רגיל לקרבות אליפות, מבחינתו התברגות לשש הראשונות היא לא סיבה למסיבה. מבחינת רז שלמה, איאד אבו עביד, מוטי ברשצקי ואפילו עומר דמארי ואוראל דגני הוותיקים קצת פחות. הם זוכרים עם אילו ציפיות העונה הזאת התחילה. הם היו אמורים להילחם נגד הירידה.
ההישג של ניר קלינגר עצום. הקריירה שלו בשנים האחרונות נראתה כמו רכבת הרים. לצד הישגים בינוניים בהפועל חיפה ומ.ס. אשדוד באה עונה אדירה בעוד קדנציה בהפועל חיפה ואחר כך נחיתה קשה בבית"ר ירושלים. העונה הזאת הייתה עבורו רנסנס. המחצית השנייה של המשחק אתמול, כמו המחצית השנייה של העונה הרגילה של הפועל תל אביב, הייתה קלינגריזם במיטבו - הרבה מזל, שפיץ נעל ברגע הנכון וניצחון כנגד כל הסיכויים.
להפועל תל אביב מצפים עוד שני דרבים ושני מפגשים מול מכבי חיפה, אירועים שהסתיימו בצורה לא נעימה מבחינתה בעונה הרגילה, אבל אלה לא קבוצות מהליגה שלה. כל קבוצה מהמקום ה-3 עד ה-14 כן. הפעם היא פשוט ניצלה את זה וידעה להשתלב בחלק הנכון של הטבלה.
כמה מילים על שני המפסידים הגדולים של אתמול, שרון מימר ואלישע לוי. בשנה שעברה איבד מימר, אז מאמן הפועל חיפה (במקום קלינגר), להפועל חדרה את ההעפלה לפלייאוף העליון. אתמול התוצאה הייתה אותה תוצאה, רק הפוך והוא שוב היה בצד המפסיד - מימר, כמאמן הפועל חדרה, ראה את הפועל חיפה חוגגת על חשבונו. מימר חייב לצאת ממעגל הקסמים שאליו נקלע ולפתוח את העונה הבאה כמאמן ראשי. נראה שבשיטה הנוכחית, כשהוא מוזעק כמחליף, הנוסחה לא כל כך עובדת לו, למרות היותו מאמן לא רע בכלל.
בני יהודה שיחקה אתמול במושבה וקטעה את רצף ששת הפסדי הבית בבלומפילד. עד כאן הבשורה הטובה. הרעה היא שהתיקו מול הפועל חיפה לא הספיק לה והיא תיאלץ להתמודד השנה בפלייאוף התחתון, משוחררת מלחצי ירידה, אבל גם נטולת אתגרים. בסך הכול, בהתחשב בתנאי הפתיחה הלא פשוטים, הזהובים עשו עונה סבירה, ועדיין יש שם תחושה של פספוס. הדבר הראשון שיצטרכו להחזיר בעונה הבאה הוא את הביתיות שאבדה ומקום קיומה לא נודע (בלומפילד הוא ממש לא הבית). עם 9 נקודות מ-39 אפשריות לא מגיעים לשום מקום.
מבחינת תוצאות, אלישע לוי לא הביא את הבשורה לבני יהודה, אבל הוא כן הצליח להיטמע בקבוצה. נוסף על היותו אדם נוח, הסגנון שלו יותר משוחרר מזה של יוסי אבוקסיס והאוהדים מתחברים אליו. האם ברק אברמוב ייתן לו יותר כלים בעונה הבאה? לא מומלץ לאף אחד לבנות על זה.
