בווידאו: התגובות לאחר ניצחון נבחרת ישראל על רומניה
בניסוי שערכה מכבי תל אביב אמש (חמישי) בדרום העיר, מחקר שמטרתו לענות על השאלה "כמה חלש אפשר לשחק ועדיין לנצח?" היא קיבלה תשובה חד משמעית: בדיוק ככה. בדיוק כפי ששיחקה מול אולימפיאקוס אתמול. אחוז אחד רע יותר, והצהובים חוטפים אגרוף מפתיע וכואב בבטן התחתונה, וזה מסוכן, שלא ייפגע התוספתן.
אם החלק הראשון של עונת היורוליג של מכבי היה שילוב בין הפתעה נעימה לדריסת כל היריבות ב-10 הפרש ומעלה - לצד הפסדים במשחקים הצמודים - הצד השני של התקליט הוא קורס דרמה מתמשך. שבע פעמים ניצחו החבר'ה מאז שהעונה הפכה תקליט, וההפרשים: 6 בברלין, 7 נגד בארסה, 6 מול מילאנו ובארבעת האחרונים 3, 1, 3, 1 על חשבון חימקי, פנר, ולנסיה ואולימפיאקוס. הרוסים הובילו פה כבר ב-13, בטורקיה אתם זוכרים את תעלול האאוט, ולנסיה הובילה ב-13 גם היא ואתמול מכבי קיבלה משחק שפגע בנרטיב החדש - היא הובילה כמעט לכל אורכו מול התקפה יוונית חסרת ברק והרי שזה לא לעניין ולא מעניין.
בעונה קסומה א-לה הודיני, מכבי תל אביב לא מפסיקה למצוא דרכים להיחלץ מהכלוב בו ננעלה בכוונה, ולנצח, את היריבות אבל קודם-כל את עצמה. כשמחצה את נמושות היורוליג בתחילת הדרך שחקניה נפלו פצועים כמו זבובים, להעצמת האתגר; כשהגיעו יריבות העל להיכל, גם 30:44 לצסק"א ו-13:31 לפאו לא עזר להן, מכבי השתחררה. ואז כנראה היא התחילה להשתעמם, הרי גם הודיני העלה את הרמה בכל קסם, פעם אזיקים, פעם מיכל מים, פעם אזיקים בתוך מיכל מים. והקסם מתערבב עם האמת, ופעם אחת לפחות הודיני נאלץ לחתוך בבשרו החי כדי להשתחרר. עד כדי כך היה מכור לניצחון.
אל תפספס
משחק ביתי מול אולימפיאקוס הזו דרש רמת אתגר מקסימלית, אז הבחורים האמיצים של יאניס חפרו במשך שלושה רבעים בור מספיק עמוק כדי שיהיה מספיק מרשים לצאת ממנו. והצהובים ממש התאמצו: משחק מפוזר ורדום, כמעט שאנן, איבוד רודף איבוד, וספרופולוס ניסה כל כך הרבה חילופי עצבים. עד כדי כך כלום לא עבד, שבאחד מפסקי הזמן, כשתותחי החולצות הופעלו לעבר היציע ברבע השני, ההרגשה היתה שהאוהד שיהיה מספיק נחוש כדי לתפוס את החולצה הממותגת ילבש אותה וייכנס במקום קלויארו.
בפיגור 66:60, פחות משתי דקות לגונג, אחרי שאבדיה אפילו לא הצליח לזרוק פעמיים מאותה בלטה (פעם אחת נחסם, בפעם השנייה דרך על הקו), והגענו סוף סוף למצב בו הפסד ביתי ייראה אמין לחלוטין - תשאלו את שני האוהדים שישבו מאחוריי והחליטו לעזוב בייאוש - ספרופולוס צעק אברקדורסי והחל המופע:
שלשת בזק של בריאנט (מאסיסט של דורסי), ואז האלי הופ מרעיש של האנטר (מאסיסט של דורסי), ואז פאול וסל של מקיסיק (מאסיסט של דורסי), ואז 25 שניות לסוף ווילבקין תפס ריבאונד ורץ, והמתנדב קוסטס פפניקולאו שלח יד. "ניסיתי למכור את זה", הודה בפניי ווילבקין שלא האמין שיקבל את השריקה, אמר תודה, ותפר שלוש מהקו. בולדווין, הטוב ביותר במדי האורחים, המשיך לפי התסריט כשקלע רק אחת משתיים מהקו ואחיזת העיניים האמיתית היתה כש-10 שניות לסוף השאיר חופשי את קלע השלשות הכי טוב ביורוליג פר-40 דקות. "אולי הוא לא ידע מי אתה", ניסיתי לחמם את ווילבקין, שענה בחיוך: "אולי הוא שכח" - קסם בפני עצמו. הבוס של מכבי קבר את הטריו (מאסיסט של דורסי!) והופה! הקהל שאג, הטריק עבד, ובראשות הצמד טיילר וסקוטי מכבי הודיני שוב נחלצה ממשימה שהיא ניסתה לשווק כבלתי אפשרית. כמו בטורקיה. כמו בספרד. כמו מול חימקי. כמו מול בארסה וצסק"א ופאו. כאילו אם זה לא הירואי, זה לא באמת נחשב.
מכבי תל אביב העונה היא כמו המנגנון הזה בצעצועים של הילדים, שאתה צריך לסובב בניגוד לכיוון כדי שהוא יתחיל לזוז או לנגן. סגנון המשחק הכי טוב ויעיל שלה הוא מאחור, בפיגור, בכלוב, בבור, היא מהירה יותר בעלייה מאשר בירידה. כוח המשיכה לא משפיע עליה, זו היא שמושכת אותו. לשחק עם הגב אל הקיר לא מספיק לה, היא נוגעת בקיר עם הבטן. כוח הכישוף שלה כל כך חזק, עד שאפילו מירוטיץ' נדבק במוסקבה וקלע סל ניצחון חשוב עבור הצהובים לא פחות מזה של ווילבקין.
סופם של רוב קוסמי העל - המכורים לאתגר, לכאב, לקושי, לריגוש - להתאהב ביכולות של עצמם, להציב את הרף גבוה מדי ולסיים טריק קריירה בטרגדיה. זה המקום והזמן לבשר שברביעי הקרוב אפס אנאדולו מגיעה להיכל, וגם אם שיין לארקין ימשיך להיעדר, יכולת כמו של אתמול לא תספיק, חפירת בור תיגמר הפעם בקבורה, מילוא הכלוב במים ייגמר בטביעה. מצד שני, לא כך היה סופו של הודיני - באקט בלתי הירואי בעליל הוא פשוט ישב בכורסא בניחותא וחטף אגרוף מפתיע בבטן שגרם לזיהום בתוספתן.
orenjos@walla.co.il