איה איה: קבוצת הספורט הראשונה שלי

עירוני נהריה תעלה הערב לראשונה למשחק שבסופו מחכה תואר, ואורן יוסיפוביץ נזכר במנוי הספורטיבי הראשון שלו - נהריה מודל 1992-93. האולם הישן והביתי בנעמן, קריאת העידוד הנוסטלגית, הצבעים, פאביצ'ביץ' וביללוביץ', והניצחון הראשון, איך לא, על הפועל ירושלים

דני מרון

קית' בנט מתגלגל על פרקט, כמו בורג.

זה זיכרון הספורט האמיתי הראשון שלי. מוח של אוהד ספורט הוא כמו קונוס, את ההתחלה, העמוקה, אתה לא יכול לשכוח, וככל שאתה מתקרב להווה אתה זוכר פחות ופחות. ונהריה, עזבו הפועל או עירוני, זה לא משנה, קראנו לה נהריה, היתה קבוצת הספורט הראשונה האמיתית שאהבתי בחיי, לא דרך הטלוויזיה ולא דרך העיתון - אהדתי בלייב. זו היתה אהבה גיאוגרפית, גדלנו במושב בן עמי שליד, ועבורנו ועבור תושבי האזור, בטח בדור שלנו - זו היתה הפעם הראשונה שהספורט הבכיר חילק לנו קבוצה. להגיע לחיפה היה אז סיפור הרבה יותר מורכב מהיום, על תל אביב לא נדבר, בימים ההם היא הרגישה רחוקה כמו שיקגו, וכשנהריה עלתה לליגה הבכירה ב-1992 היה ברור לאבא שלי שנהיה שם.

משפחה מטורפת על ספורט, הריב הכי גדול היה כל בוקר כשהעיתון נחת בחצר - מי זוכה במדור היחיד שחשוב - וסוף סוף היה אירוע קל"ב. האולם בנעמן, בפאתי קיבוץ עין המפרץ, היה המדיסון סקוור גארדן, המכה של אזור חיוג 04. מקדש אדיר ומכוער, נורא ונהדר. עשינו מנוי, אבא וכמה חברים, סבא שלי וגם רופא הנשים של אמא שלי - לכו תבינו - ומהילדים הגענו אחי ואני. הייתי בן תשע. המשחק הראשון שאני זוכר הוא הפועל תל אביב, בבית. חנינו בשטח מעושב וההליכה הרגישה כמו נצח, ולא צריך לספר לכם על הרגע הראשון שבו הפרקט נגלה לעיניכם. 1,500 איש היו שם, וזה הרגיש כמו 150 אלף. נהריה סל של אז היתה כל מה שקרית שמונה של הכדורגל של היום רוצה להיות, קבוצה שמייצגת עיר אבל ניזונה מהאנרגיות של הקיבוצים והמושבים שליד. ואמנם היה רק שיר עידוד מרכזי אחד, "איה איה נהריה!", אבל בעזרתו ההיכל רעד.

הפועל תל אביב של אותה עונה, נזכיר, היתה אחת משתי הקבוצות הכי טובות בליגה, וזו כנראה העונה היחידה בהיסטוריה בה אפשר לומר שלאף אחת מהשתיים לא קראו מכבי תל אביב. הפועל של רלף קליין וגליל עליון של פיני גרשון סיימו את העונה הסדירה במקומות הראשון והשני. מכבי של אנקראם והמגבת ווירטון קינג סיימה במקום השלישי ואיך זה נגמר אתם בטח זוכרים. האדומים הגיעו עם הכלים הכבדים: ת'רדקיל הצלף קבר 29 נקודות עם 5 שלשות, ואז 5 שלשות הרגישו כמו 12 היום, ורדנקו דובראש הנהדר ירה 25. פרישמן, אמסלם, טרי פייר שמת לפני שבועיים, שטיינהאור, נאווי, זלוטיקמן - הכרנו את כל השמות. אבל בתוך מחצית אחת התאהבנו בשמות חדשים לגמרי, גם הם בצבעי לבן-אדום.

עוד בוואלה! NEWS

דומיניק ווטרס לג'רל מקניל: אשלם עבורך את הקנס

לכתבה המלאה
עבירת תוקף שש שניות לסיום. פאביצ'ביץ' כיום (צילום: קובי אליהו)

לוקה פאביצ'ביץ' הרכז שלפני כל משחק עשה מן חימום מיוחד - אבא שלי קרא לזה יוגה, שנים לפני שהבנו מה זה יוגה. דינו ביללוביץ' שגם הוא כבר לא איתנו קלע באותו משחק 4 שלשות ומאז זרקתי כמוהו, גם אם לא תמיד קלעתי. ג'יימס טרי הגבוה זו החולצה שקנינו לאחי, היא הגיעה לו עד הברכיים. הישראלים אורן אהרוני, גילי סופר ואילן וקנין היו לב הקבוצה. המאמן רני כהנא, בשבילנו היה א-לה רד אאורבך. החולצה שלי היתה של קית' בנט, איזה מגניב הוא היה נראה, זו היתה הפעם הראשונה שראינו מגן שיניים. הפועל הובילה 80:81 כשפאביצ'ביץ', הלוקה הכי טוב ששיחק כדורסל אז, חדר בניסיון לנצח אבל טוד וורניק הדביק לו עבירת תוקף, שש שניות לסיום! נעמן השתגע, בקבוקים עפו לפרקט, וקית' בנט לא יכול היה לשאת את השריקה והתגלגל כמו בורג ליד עיגול האמצע. עד אז לא ידעתי שאפשר בכלל לעשות דבר כזה. הפועל קיבלה את הכדור, זלוטיקמן קלע אחת מהקו ונגמר 80:82. הפסדנו.

אבל זהו, התחברנו לגמרי. למחרת בעיתון סוף סוף קראנו על אירוע בו היינו, והרגשנו כאילו כתבו עלינו. עד כדי כך אהבתי את נהריה ואת הכדורסל הישראלי של אז, כשבאותם ימים כשהיה קשה להירדם לבד בלילה, היו שתי ברירות: או שמאזינים בווקמן בלייב ל"אחד על אחד" או "צעד וחצי", השירים ושערים של הסלים, או שממציאים. וברוב הערבים כשמחשבות רעות היו עוברות הייתי מקריין בראש איך אילן וקנין מוסר לגילי סופר, ללוקה, לטרי, לביללוביץ', איזו שלשה! זה עבד כל ערב מחדש - היא ניצחה ואני נרדמתי.

נהריה חטפה עונש אחרי הפועל, כנראה בגלל הבקבוקים, ועד ינואר לא אירחה משחק נוסף בנעמן. ב-3 בינואר, כבר 1993, הפועל ירושלים הגיעה לצפון. עדי גורדון, פפי, גוט, חזן, קולמן, שפע, מאסופ. גם הפעם המנצחת קלעה 82, רק שזו היתה נהריה שלנו - ניצחון ראשון שאני זוכר! עדי גורדון היה חלש מאוד עם שתי נקודות בלבד, דורון שפע היה מפחיד עם 31 נקודות ו-11 מ-16 מהשדה, אבל ביללוביץ' ופאביצ'ביץ' היו יותר מדי בשבילם, ובעיקר אילן וקנין על אפו השבור והמסכה. יומיים אחר כך נולד אחי הצעיר, ותודה לרופא הנשים שישב איתנו. מאותה נקודה נהריה כמעט לא הפסידה בבית וכמעט תמיד הפסידה בחוץ, וההרגשה היתה כאילו זו אחת הקבוצות הכי טובות בעולם. 37 הפרש על גבעתיים, 25 על מכבי חיפה, 20 על רמת גן, 20 על חדרה, היינו אימפריה. אתמול חזרתי לאתר המנהלת וגיליתי שהקבוצה סיימה את העונה ההיא במקום התשיעי. בושה.

שנה אחר כך נגמר התענוג הדו-שבועי בנעמן כי נהריה ירדה ליגה, ואז עוד אחת. אחר כך הספיקה לחזור, להחליף צבעים, לקבל היכל חדש ועירוני, הקסם דעך, הקהל השתנה, אבל הנוסטלגיה ו"איה איה" נשארו, והערב, שוב ירושלים, ונהריה הכי קרובה אי פעם לתואר ראשון. מעולם היא לא היתה משחק אחד מהנפה. פייר, אני כבר לא גר בצפון וכבר לא הכי אכפתי ואף אחד במשפחה כבר לא מנוי, אבל מגיע איזה תואר לאלה שליוו את נהריה מנעמן ועד יד אליהו, מהניינטיז ועד היום, מאדום ועד סגול, מקית' בנט ועד טוני גפני. מגיע איזה פרס גם לאזור הזה. מגיע לילד שמתקשה להירדם ואסור לו אינסטגרם אז הוא מקריין לעצמו בראש כל לילה איך ווטרס מעביר לסימפסון שמוציא למקניל שמכניס לשגב, שב-1993 אפילו לא היה בתכנון. מגיע - איה איה.

orenjos@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully