כשיוסטון עלתה לפרקט לפנות בוקר לפני המפגש עם שארלוט, אפשר היה לחשוד שמדובר בחבורה של שחקני ליגה ארצית מחוז צפון שהסתננו למשחק NBA.
לא בגלל הרמה, בגלל הסנטימטרים: חמישה שחקנים בשחור-אדום הקיפו את עיגול האמצע, וחיברו יחד 972 סנטימטרים שהם 194.4 בממוצע.
מהגבוה לנמוך, בסדר יורד:
דנואל האוס, 1.98; ג'יימס הארדן, 1.96; פי ג'יי טאקר, 1.95; בן מקלמור, 1.91; אריק גורדון 1.91.
הסנטר, אם תהיתם, לא נעדר בשל התחייבויות קודמות לעבודתו העיקרית; פשוט אין אחד כזה בנמצא, לפחות לא בגרסה פעילה. עד כדי כך המצב חמור שבשבוע שעבר, על רקע פציעות והיעדרויות שונות, הפכה יוסטון לקבוצה הראשונה אחרי 57 (!) שנה שמשלימה משחק מלא בלי לשתף שחקן של יותר מ-1.98 מטר.
ועכשיו, אחרי שקלינט קאפלה נשלח בטרייד לאטלנטה ונותרו בסגל שניים וחצי שחקנים פעילים עם למעלה מ-200 ס"מ ואף לא ביג-מן בכיר אחד, זה כבר לא רק אילוץ זמני. זו שיטה. אמירה. או, אם לדייק בהתחשב ברקורד של המדענים המשוגעים דריל מורי ומייק ד'אנטוני: ניסוי. מוטרף ככל שיהיה, עכשיו הוא כאן כדי להישאר.
הסמול-בול רחוק מלהיות בשורה חדשה. הניצנים הראשונים נראו כבר בשנות ה-90 אצל דון נלסון, השכלול קרה בימי התקפת שבע שניות או פחות של פיניקס באמצע העשור הראשון של המילניום, והפלומבה הגיעה עם האליפות הראשונה של חמישיית המוות של גולדן סטייט בעשור החולף.
בשנת 2020, ה-NBA היא כבר ליגה אוכלת סנטריה. גובה הוא כבר לא מצרך בסיסי. אם כבר, הוא עלול להוות חיסרון אם הוא מגיע עם תופעות לוואי כמו רגליים איטיות וקליעה חשודה. במאני טיים של הפלייאוף, סנטרים רבים הופכים לנטל ורואים פחות ופחות דקות.
ובכל זאת, הוויתור היזום של הרוקטס על סנטימטרים ונוכחות בצבע הוא ככל הנראה חסר תקדים. גם מי שעשה שימוש נרחב בסמול-בול בעבר, שלף אותו לפרקי זמן קצרים ומוגבלים. אף קבוצה לא רמסה ברגל כה גסה את עמדת הסנטר, שרק בשנות ה-90 עוד היתה החשובה בכדורסל, זו שמולידה הכי הרבה בחירות דראפט ראשונות.
כמו לכל מהלך של הרוקטס בשנים האחרונות, גם לצעד הזה יש תימוכין סטטיסטי: מתחילת העונה הם עומדים על מאזן של 0:5 במשחקים בהם השיתוף של שחקנים של למעלה מ-1.98 מטר הוגבל לעשר דקות ומטה; הרכב הסמול-בול הקלאסי של הרוקטס, עם פי ג'יי טאקר ו-195 סנטימטריו בעמדה 5, שווה להם 118.6 נקודות פר 100 פוזשנים - יותר מדאלאס, קבוצת ההתקפה היעילה בליגה; עם קאפלה על המגרש, לעומת זאת, ההתקפה העמידה 110.3 נקודות פר 100 פוזשנים, שווה ערך להתקפה ה-17 בטיבה של הפיסטונס. השימוש של הרוקטס בפיק אנד רול, המהלך האהוב על קאפלה והיעיל ביותר שלו, הוא הכי פחות תדיר ב-NBA;
ייתכן שגם מניעים פיננסיים השפיעו על ההחלטה של יוסטון, שבעליה טילמן פרטיטה מצהיר שוב ושוב על מוכנותו לחריגות כספיות, ובפועל מרחיק את הרוקטס עוד ועוד מתשלום מס המותרות. במובן זה, החלפת החוזה של קאפלה (16 מיליון דולר העונה) בזה של רוברט קובינגטון (12 מיליון), תואם את המהלכים שלו בעבר. ייתכן גם שדריל מורי נאלץ לאכול כעת את הדייסה שבישל בעצמו עם פליטת הפה שעוררה את הסערה הסינית: על פי דיווחים בארצות הברית, ההתבטאות ההיא גרמה ליוסטון להפסיד כ-7 מיליון דולר בעונה הקרובה לבדה, וכ-20 מיליון דולר בסך הכל.
העבר של מורי וד'אנטוני בהחלט מרמז על כך שיש סיבות עמוקות יותר ממספרים או אילוצים כלכליים למהלך החריג. כל אחד מהם עיצב בדרכו את פני ה-NBA בעידן המודרני: ד'אנטוני אימן את הקבוצה הכי משפיעה של המילניום, ומורי הביא את בשורת האנליטיקס, ששינתה את צורת החשיבה בליגה.
עכשיו הם רוצים להוכיח עוד נקודה באמצעות כדורסל-גמדים מהסוג ששניהם נחשבים לתומכים נלהבים בו. כמה תומכים? מורי הפיק בשנה שעברה מחזמר, והעניק לו את השם "סמול-בול".
"עדיין אפילו לא התקרבנו לנקודת הסיום של המהפכה ב-NBA. העתיד של הליגה יהיה עוד יותר מהיר, עוד יותר נמוך, עם עוד יותר שלשות", הצהיר מורי בעבר.
ד'אנטוני, מצידו, כבר היה שותף בעבר למהפכה שלא מומשה עד תום: ממרחק השנים, טען, פיניקס המפורסמת והמלהיבה שלו לא זכתה בכל הקופה רק כי הלכה על הקצה עד גבול מסוים. אם היה לוקח את קווי המתאר של התקפת שבע שניות או פחות ומותח אותם - מאפשר עוד יותר שלשות, מאפשר עוד יותר ריצה, מעמיד הרכבים עוד יותר נמוכים - ייתכן שקוף האליפויות היה יורד מגבו כבר אז.
את זה הוא אמר בעצמו בעבר, ולאחרונה גם כוכב הקבוצה ההיא סטיב נאש התבטא בצורה דומה. "כולם חשבו ששיחקנו בסגנון מהפכני, אבל האמת היא שהיינו צריכים להכפיל את זה. היינו צריכים לשחק מהר יותר, לזרוק יותר שלשות, להשתמש בהרכבים נמוכים יותר, לקחת את זה לקצה. אני רואה את הכדורסל שמשחקים ב-NBA כיום, ומבין כמה ענק היה הפספוס שלנו", הסביר לביל סימונס. "מייק הרגיש את זה, אבל נאלצנו ללכת נגד האינסטינקטים שלו. הושפענו יותר מדי מהתקשורת ומהאוהדים שאמרו שאי אפשר לזכות ככה באליפות. היינו שמרניים מדי. היתה לנו תקרת זכוכית, ולא העזנו לשבור אותה. אם היינו זוכים באליפות, היתה לנו לגיטימציה לקחת את המהפכה שלנו צעד נוסף קדימה. אולי, מי יודע, היינו משחקים כבר אז את הכדורסל שמשחקים היום".
בגרסת 2020, כך נראה, ד'אנטוני רוצה לעשות תיקון לעוול ההיסטורי. פיניקס הגדולה ההיא תיזכר לעד כמהפכה עם כוכבית, וגם ביוסטון חלון ההזדמנויות הולך ונסגר: לג'יימס הארדן ימלאו 31 באוגוסט, והזמן בצירוף העומס הגדול לא פועלים בטובתו; ראסל ווסטברוק כבר מזמן נמצא בחלק היורד של הקריירה, גם אם לאחרונה מראה סימני חיים; וגם ד'אנטוני בעצמו לא הולך ונעשה צעיר, ומתקרב לגיל פנסיה;
וכשאין מחר, הולכים אול-אין. ייתכן שזהו צעד של ייאוש. הרי אם שמים בצד את המספרים שנשענים על מדגם לא בהכרח מייצג, יש מעט מדי היגיון במהלך: הרוקטס נשארים כעת כמעט בלי שום יכולת להגן על הטבעת, פרמטר שעדיין חורץ גורלות ב-NBA. איך יסתדרו במאני טיים של העונה מול חיות צבע ארוכות כמו אנתוני דייויס או יאניס אנטטוקומפו? איך יעצרו סנטר מאסיבי מסוגו של ניקולה יוקיץ'?
מקומם של ד'אנטוני ומורי בהיכל התהילה של הכדורסל כבר כנראה שמור, בעיקר בזכות ההשפעה המצטברת שלהם על ה-NBA. כעת הם רוצים להבטיח את מקומם שם בדרכים המקובלות, עם טבעת ביד, אבל זה פשוט נראה כמו הימור מופרך ויומרני מדי. הפעם, בניגוד למהפכות שהובילו בעבר, נראה שב-NBA לא יצוצו חיקויים כל כך מהר.
מצד שני, בשבוע שבו אינדיאנה מוציאה עוד אולסטאר שהגיע כתוצאה מאחד הטריידים המושמצים של השנים האחרונות, לומדים ב-NBA שאף פעם לא כדאי למהר לשפוט אף מהלך. אם ויקטור אולדיפו ודומנטאס סאבוניס הפכו לאולסטארס, אולי ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק יכולים לרוץ לאליפות, תרתי משמע, בלי סנטר.
או שלא.
