ב-29 בינואר 1995, לפני 25 שנה ופחות משבוע, הביסה סן פרנסיסקו פורטי ניינרס סן דייגו צ'ארג'רס 26:49. זו הייתה הזכייה החמישית של הניינרס ב-14 שנים, כשאחרי ארבע פעמים שעשתה זאת עם ג'ו מונטנה, היא ניצחה עם סטיב יאנג. האיש שהחל כמחליפו של מונטנה לקח את המושכות, זכה בתואר ה-MVP ב-1992 אבל בסופרבול לא הצליח לנצח, ומכיוון שנכנס לנעליים גדולות, הכי גדולות בהיסטוריה נכון לעשור ההוא, התוויות החלו להידבק. רגע לפני שהשעון בגמר ירד לאפס, יאנג פנה לספסל ו"התחנן" אליהם: "Would someone take the monkey of my back?"
קוורטרבקים גדולים מתמודדים עם תוויות. דן מרינו מעולם לא זכה בסופרבול, ג'ים קלי לקח את בפאלו ארבע פעמים לגמר והפסיד, ג'ון אלוויי היה ווינר גדול בעידן של חטיבת NFC דומיננטית ונאלץ להמתין לדמדומי הקריירה עד שניצח פעמיים, פייטון מאנינג נהג להתפרק בפלייאוף עד שניצח עם אינדיאנפוליס ב-2006, ואפילו אחרי הזכייה היו שפקפקו ביכולתו במעמדים גדולים.
יש כאלה שלא צריכים להתמודד עם הבעיה הזאת. למשל, פטריק מהומס. בגיל 24 ופחות מחצי, למהומס יש טבעת ראשונה. דגש על ראשונה, כי יש סיכוי לא מבוטל שיהיו עוד. טום בריידי, דרו בריס וארון רוג'רס נמצאים היום ב-NFL. בעוד 3, אולי 4 שנים, אף אחד מהם כבר לא ישחק, כנראה, פוטבול. לאמאר ג'קסון ודשון ווטסון הם קוורטרבקים עם פוטנציאל, אבל קוורטרבק ששם לעצמו למטרה לרוץ 100 יארד פלוס במשחק לא נוטה לשרוד יותר מדי שנים. גם מהומס הוא קוורטרבק נייד, רק שבמקרה שלו הריצה היא לא ברירת מחדל, אלא נשק קטלני נוסף ליכולת המסירה הכמעט מושלמת שלו, והוא צפוי לשלוט בליגה, לפחות ברמה האישית, הרבה מאוד שנים.
האם ה-MVP הגיע לו? אפשר להתווכח על זה. אחרי הכול, במשך שלושה רבעים מהומס היה חלש מאוד, איבד שני כדורים וכמעט הגיש בעצמו את הגביע לניינרס. העניין הוא שכשיש לך את היכולות לתקן מהר ולשנות מומנטום כל כך שלילי, כפי שעשה גם נגד יוסטון וטנסי, פשוט אין אופציה אחרת מלבדך. אומרים שחכם לא נכנס למקומות שפיקח יודע לצאת מהם. מהומס נכנס לשלושה בורות ענק בפלייאוף הזה וחילץ עצמו כל הדרך לטבעת. עדיין לא הייתי מגדיר אותו פיקח.
עוד בוואלה!
זה היה סופרבול טוב מאוד. לא מעולה כמו שלושת הסופרבולים שקדמו לזוועה מאשתקד, אבל מספיק טוב כדי שיהיה מותח ושווה צפייה. קנזס סיטי הייתה מעט עדיפה יותר במחצית הראשונה ואפילו הלכה פעמיים על דאון רביעי, אלא שהכול תורגם ל-10 נקודות בלבד מול 10 של הניינרס. בסופרבול צריך לדעת לחזור מההפסקה הארוכה, הניינרס עשו את זה, הצ'יפס פחות. הרבע השלישי נראה כמו שרבע שלישי של הגנה דומיננטית צריך להיראות. ניק בוסה וסן פרנסיסקו כפו את עצמם על מהומס, עלו ל-10 הפרש ועם הכדור בידיים אחרי החטיפה השנייה המשחק נראה שלהם. אנדי ריד עמד לסיים עוד עונה בלי תואר.
לאורך הקריירה היו לריד הרבה מאוד פשלות בניהול משחק ברגעים המכריעים. הקאמבק הזה, שהביא לו את הגביע הראשון בקריירה אחרי 21 שנים כמאמן ראשי, רשום גם על שמו. השאלה לגבי מאמן וקוורטרבק היא שאלת ביצה ותרנגולת. כמה טוב היה ביל בליצ'יק בלי טום בריידי ולהפך? לאילו הישגים היה ביל וולש מגיע ללא ג'ו מונטנה? והאם ריד לא היה מגיע לנקודה שבה הוא "המאמן עם מספר הניצחונות הרב ביותר ללא זכייה בסופרבול" לו היה לו את מהומס בשלב מוקדם יותר בקריירה?
קשה לענות על זה, כמובן, אבל הפעם עמד לרשותו הקוורטרבק הנכון במקום הנכון, והוא גם בא על שכרו בניהול משחק יעיל. הטענה הראשית כלפי ריד עד הלילה הייתה קבלת החלטות לא טובה ברגעים מכריעים. גם למשחקים מול יוסטון וטנסי הוא הגיע לא מוכן. השאלה אם הקוורטרבק שלו חילץ אותו ממש לא רלוונטית. ריד הוא זה שלקח מוצר עם כישרון ושכלל אותו להיות מכונה. מהומס, כמו, כמעט, כל מי שמסתובב ב-NFL, מעריך אותו. "אם הגיע למישהו, זה לו", אמר, "הוא עובד כל כך קשה, אני לא יודע אם הוא ישן בכלל".
קשה להאמין שריד, מאמן אולד סקול, האמין בנומרולוגיה, אבל כשהניצחון ה-222 שלך מגיע ב-2.2.2020 ובדיוק באותו ערב אתה זוכה בפעם הראשונה, די ברור מה הספרה החביבה עליו מעכשיו. אפילו בלי לחשוב על המשמעויות הוא עצמו הודה בזה: "אני הולך לאכול את הצ'יזבורגר הכי גדול שראיתם בחיים שלכם - וכנראה שהוא יהיה כפול". מגיע לו.
לפני שלוש שנים הובילה אטלנטה פאלקונס 3:28 בסופרבול. הבעלים ארתור בלנק כבר ירד לדשא, הכול היה מוכן להכתרה. טום בריידי וג'יימס וייט חשבו אחרת והובילו את הפטריוטס למהפך הגדול ביותר בתולדות המעמד, תחילה כפו שוויון ובהארכה סגרו עניין. במרכז הביקורת על אטלנטה עמדו שלושה אנשים: המאמן דן קווין, הקוורטרבק מאט ריאן ומתאם ההתקפה קייל שנאהאן. הטענה כלפי כל השלושה ובמיוחד שנאהאן הייתה ניהול משחק לא זהיר ביתרון גדול. ריאן מסר ומסר במקום שאטלנטה תנסה לעצור את השעון.
הלילה שנאהאן הוביל ב-10 נקודות כשעל השעון נותרו פחות מ-12 דקות. הכדור היה בידיים שלו. שלוש פעמים היה לו דאון ראשון, פעמיים במצב של 10:20 ופעם אחת ב-17:20. שלוש פעמים הוא רץ בדאון הראשון ומסר בשני. חלק מהאחריות נופל, כמובן, על ג'ימי גארופולו וההוצאה הלא טובה לפועל, אבל כשיש לך התקפת ריצה שהזיזה את השרשראות כל המשחק ואתה בוחר בכל זאת לזרוק, ממש כמו שעשית בסופרבול ההוא - ובכן, הנה הדבקת לעצמך תווית.
החיים הם משחק סכום אפס. הכתם של אנדי ריד עבר לקייל שנאהאן.
