גם הדברים שנראים לנו הכי טובים יכולים להזיק. נניח, בינג' של שבוע שווארמה במזללות המשובחות בחיפה (חלום) או דייט קסום עם נערת חלומות, שהופך לסיוט אחרי שהיא מסננת בלי הפסקה ביום שאחרי. או הגול ההוא של יונתן כהן שנעל את המשחק העצום בחיפה. פחות מחודש עבר מהקלאסיקו ההוא, שבו מכבי תל אביב הרגישה שגם העונה שום דבר כבר לא ינצח אותה. כהן בכלל התחיל להזכיר לאוהדים רבים את ההוא שמשחק היום בסין.
פחות מחודש עבר והקונספציות הללו קרסו. מפער של שש נקודות נותרו שתיים (אין סיכוי, פשוט אין סיכוי שמכבי חיפה לא מנצחת בבית את כפר סבא), ופתאום אותה מכבי תל אביב, שהנבואה בתחילת העונה לגביה הייתה אליפות בפער דו-ספרתי, מוצאת את עצמה מזיעה. העצמים במראה, במקרה הזה מכבי חיפה, יותר קרובים משהם נראים.
כהן הפך בחודשים האחרונים לפנים של מכבי תל אביב. בעיקר לטוב, אבל לאחרונה נוכחנו שגם לרע. מאז הניצחון בחיפה (ובואו נודה, למרות הצמד שלו גם אז הוא לא היה מבריק) הוא נעלם. בדקה ה-67, רגע אחרי שער השוויון של באר שבע, לוולאדן איביץ' נמאס. הוא הבין שהצמות עלו לטאלנט הצעיר לראש והכניס, באיחור יש לציין, את דור מיכה. כהן התיישב על הספסל בפנים חמוצות. הוא יודע שאיביץ' תייק אותו, שוב, בזיכרון.
הדקה ה-67 זיקקה היטב את העונה של הצהובים, ששיחקו באש הרבה פעמים העונה ולא נענשו. הפעם קרה להם מה שהצליחו להתחמק ממנו בדרבי, בקרית שמונה ונגד הפועל חדרה. מכבי תל אביב, דווקא אחרי 20 דקות מצוינות שלה, חטפה שער שוויון מחור עצום בהגנה. סימנים מטרימים קיבלנו במחצית הראשונה כשאיבוד של אייל גולסה כמעט הוביל לשער של תומר יוספי. יוסי אבוקסיס, שרגע לפני היה מוכן לחתום שייגמר רק 0:1, שוב גרם לה לשלם על הזחיחות.
בואו נודה באמת: למכבי תל אביב אין מחץ. היא לא דורסת. להוציא את ה-0:4 על בית"ר ירושלים בסיבוב הראשון, בכל התבוסות שהנחילה ליריבות (0:3 ומעלה), השער האחרון שלה במשחק הגיע אחרי הדקה ה-80. בדרבי היא כבשה שניים בשתי הדקות האחרונות, גם מול חדרה. כמעט כל המשחקים של מכבי תל אביב העונה היו צמודים. לא מפתיע, אם כן, שהפעם היא נעקצה, זה פשוט היה חייב לקרות. וכן, העובדה שהקבוצה ירדה בתיקו להפסקה בשבעה משחקים וניצחה רק באחד מהם גם היא מלמדת על משהו.
אל תפספס
קוראים רבים בוודאי יקבעו שהטור הזה קנטרני. יש להודות שבמידה מסוימת הוא אכן כזה. אחרי הכול, למכבי תל אביב יש 15 ניצחונות ושש תוצאות תיקו, מאזן שכמעט כל קבוצה בעולם הייתה חולמת עליו. אולי הוא היה נכתב באופן קצת שונה, סלחני יותר, אלמלא שעה קלה לאחר המשחק רשמה ליברפול את ניצחונה ה-23 מתוך 24 משחקים העונה.
זה בלתי נתפס. הסיכוי שאלופת אנגליה שבדרך לא תאבד נקודות במשחק או שניים לפחות כמעט לא היה קיים, אבל כשאתה דומיננטי אתה מפיל כל סטטיסטיקה שנקרית בדרך. מכבי תל אביב אולי לא הייתה אמורה להיות דומיננטית כמו ליברפול, היא כן הייתה צריכה לקחת יותר נקודות בבית מחדרה ומנס ציונה וגם אתמול בטרנר, מול קבוצה ששיאה מאחוריה ושמעשית הזמינה אותה לפרק.
קשה לדעת איך תסתיים העונה, אבל דבר אחד ברור: הכול הולך למכבי תל אביב הרבה פחות קל משדמיינה. היא לא צריכה ללכת רחוק מדי כדי להבין מה קורה כשהקבוצה הכי איכותית בליגה בועטת בדלי. די אם תביט בהיסטוריה של יריבתה הנוכחית למרוץ האליפות. מכבי חיפה של 85/6, 94/5, 2002/3 ו-2009/10 הייתה הקבוצה הכי טובה בליגה, ובכל פעם מצאה דרכים יצירתיות לאבד את התואר. אם השחקנים של איביץ' לא יתעשתו ולא ישימו את הכדור באלגנטיות ברשת במקום לבעוט על השוער, אל תתפלאו אם זה יקרה גם העונה.
באשר להפועל באר שבע, לו אני יוסי אבוקסיס אני ממש לא יכול להיות מרוצה ממה שראיתי בטרנר. לאבוקסיס היה נוח בפוזיציה שלו בבני יהודה, קבוצה שציפו ממנה להתגונן רוב הזמן. מבאר שבע הציפיות קצת אחרות, וכשהיא נקלעה לפיגור והייתה צריכה ליזום הקישור שלה קרס לחלוטין. השער של ניב זריהן היה צירוף מקרים נדיר של מחדלים בהגנת מכבי תל אביב וכמעט שגם הוא לא הספיק.
באר שבע היא קבוצה סתמית, אבל אין צורך לשפוט את אבוקסיס על שום דבר שיקרה בהמשך. הוא קיבל חומר בינוני ויצטרך למשוך איתו עד תום העונה. ועדיין, יש דברים שהוא יצטרך להוכיח. למשל, שהוא יודע גם ליזום ולא רק להזמין את היריב להתקפות כדי לנסות לעקוץ. בזה, אולי אפילו יותר ממאזן ניצחונות והפסדים, הוא ייבחן החל מאוגוסט.
