שיר הלל ל-3:4: התיקו המאופס רק העצים את הפנטזיה מהשבוע שעבר

בוקר טוב לכולם, אתם לא בהנגאובר, זו המציאות. זה לא ששתיתם יותר מדי בחיפה ביום שני האחרון ובגלל זה אתם מבואסים מזה שאתמול זה הרגיש כמו עבודה. בשבוע שעבר פשוט חלמתם חלום, אתמול היה היום-יום. לכל המתאהבים העיוורים בכדורגל הישראלי - שלא תגידו שלא אמרנו לכם: מה שקרה בחיפה ביום שני שעבר לא ניבא שינוי, לא סימן לבאות, זה היה נווה מדבר של פעם בעשור, פעם בדור, חור נדיר בחושך שהכניס קצת אור. למעשה, צריך להסתכל על זה הפוך. זה לא שהמשחק בשבוע שעבר הרס את זה של אתמול אלא להפך: כאילו לא היללנו את ה-3:4 המדהים מספיק, בא ה-0:0 של אמש ושר לו שיר הלל.

אפשר לטעון שהמרכיבים של קוקטייל ה-3:4 נדירים ומסובכים, שצריך חטיפות של שכטר ודאבל פסים של ז'ראלדש וטאצ' של גולסה וטירוף של וילדסחוט ודם של יונתן כהן; שצריך שיפוט חלק לעומת השיפוט השרקני של אתמול; שצריך סולד אאוט ורייטינג נשפך. אפשר להמשיך למנות סיבות ותירוצים, אבל זה בולשיט. יש כלל אחד של כדורגל שצריך להתקיים כדי שיהיה לנו סיכוי לחזות במה שחזינו; סיבה עיקרית שבגללה כולנו היינו מהופנטים ממה שקרה, והיא שלעומת כל האפס-אפסים העלובים ובזבוזי הזמן הדוחים ותיקואים שמעליבים את הקהל ומשמחים רק מאמנים, ביום שני שעבר סוף סוף קיבלנו קרב אגרוף בלתי-רגיל במחוזותינו, במהלכו ראינו דבר נדיר - שתי קבוצות ישראליות שמנסות לשבור האחת את השנייה, שני מאמנים שרוצים לנצח בדיוק באותה המידה.

אתם בטח זוכרים שבדקה ה-87, כשמכבי תל אביב צריכה לשמור על 2:3 שברירי, איביץ' רצה להכניס את שוינפלד במקום אצילי. השרירים של גולסה התכווצו וגרמו למאמן לשנות את החילוף, אבל מטרת העל שלו היתה ברורה וגלויה. דקה אחר כך מכבי חיפה כבשה, 3:3 חולני, ולאור איך שהמשחק התנהל זו היתה תוצאה מצוינת לירוקים. רק להעביר את תוספת הזמן ולמקלחת, אבל בלבול הכניס את שועה במקום חזיזה, ויתר לחלוטין על כל מה שאמצע - רק התקפה. התגובה המיידית של כל איש כדורגל תהיה שלילית - חילוף שסייע להפסד - אבל זו הסיבה לכך שכולנו הרגשנו ניצחון. כי הרגשנו ששני המאמנים רצו. באמת רצו. באמת שצריך שניים לטנגו.

ב"ניחוח אישה", התפקיד הכי טוב של אל פאצ'ינו - לוטנט-קולונל עיוור שרוצה לעשות חג הודיה מושלם בניו יורק: לאכול ארוחה טובה, לשכב עם אישה יפה, להיפרד מאחיו ולהתאבד - הקצין ועוזרו פוגשים בחורה במסעדה. פאצ'ינו מציע לה לרקוד טנגו, היא מפחדת לעשות טעות, הוא מסביר שאי אפשר - אין טעויות בטנגו, זה לא כמו בחיים. זה פשוט, הוא אומר, וכך הרי אומרים גם שהכדורגל. היא מסכימה לנסות, הוא מבקש את ממדי רחבת הריקודים, בכל זאת - עיוור, והם רוקדים כל כך יפה שזה הרגיש כמו תקציר של משחק כדורגל אדיר. יום שני האחרון כולו הרגיש כמו תקציר.

אבל אתמול רוני לוי לא רצה לרקוד. היו חסרים לו שחקנים, אבל גם לבלבול; התנאים לא היו טובים לו, אבל היי, פאצ'ינו היה עיוור והבחורה מעולם לא רקדה; ראו שהוא ושחקניו, כמו קרית שמונה נגדם בשבוע שעבר, פשוט פחדו להפסיד הרבה יותר מאשר רצו לנצח. בשבוע שעבר לוי הכניס את שלום אדרי המפתיע והמוכשר (והכלי ההתקפי היחיד של בית"ר על הספסל) בדקה ה-69 כדי להכריע; אתמול לא השתמש בו כלל והעדיף שחקנים שתפקידם להפריע.

אפשר להתייחס לזה כאל ביקורת אבל זו פשוט עובדה. תראו את המיקום הממוצע של הפעולות של שחקני בית"ר אתמול מול מכבי חיפה בשבוע שעבר; תראו את הנתונים: 20 איומים של שתי הקבוצות ביחד אתמול לעומת 38 בשבוע שעבר; 5 איומים למסגרת לעומת 18 אז; 11 איומים למסגרת במחצית השנייה של ה-3:4 לעומת 2 של ה-0:0 אתמול. בשבוע שעבר לא דיברו על השוערים, אתמול בצדק היללו את איתמר ניצן - שנותן עונת כמעט-טננבאום רק בלי ההגנה של טננבאום. לא סתם סיכם אצילי באופן תמים אך נהדר את אירועי אמש, כשהזכיר: "בשבוע שעבר שתי הקבוצות רצו לנצח".

מכבי תל אביב כמובן לא יוצאת נקייה, בכל העולם קבוצות נחותות מקשות על עוצמתיות, והעבודה של איביץ' זה לפתור את הפלונטר - למצוא חלוץ שכובש, להשתמש טוב יותר ביונתן כהן (שים! אותו! קרוב! יותר! לשער! בבקשה!), להחיות את דור מיכה - ובינתיים זה כבר 0:0 רביעי 'ביתי' שלו העונה. שני המאמנים אשמים ב-0:0 בדיוק כמו ששני המאמנים עשו את ה-3:4, להגנתו של איביץ' ייאמר שהוא רצה יותר. וזה בדיוק הקטע - אתמול היה מפגש של אחד שרצה פחות מול אחד שרצה יותר, ובשבוע שעבר זה היה דייט בין שניים שהכי רצו בעולם, טנגו מארץ הטנגואים, ואתמול זה היה שיר ערש לפני השינה. לא נורא, ה-3:4 היה כל כך אדיר וכל כך טרי, שאפשר לראות אותו בכל פעם שעוצמים את העיניים.

orenjos@walla.co.il