הסרט הנהדר "1917", שעלה למסכי הקולנוע לפני פחות משבוע, מגולל את סיפורם של שני חיילים בריטים זוטרים שנשלחים להעביר מסר לאוגדה אחרת בחזית. הוא מצולם, כביכול, בשוט אחד, על מנת להקנות לצופה ממד ריאליסטי ותחושת מעורבות מוגברת. בתחילת הסרט לא קורה יותר מדי, ודווקא הכלום הזה הוא שמהפנט כל כך. תחושת המתח והשקט שלפני הסערה חותכת בבשר החי, תרתי משמע. באחת התמונות הראשונות יוצאים השניים לכיוון שטח שהופקר על ידי הגרמנים. הם מבוססים בבוץ בין גוויות סוסים ואנשים, על קרקע שלא ניכר שיש עליה בעלות של מי מהצדדים הלוחמים. במלחמת העולם הראשונה היו הרבה קרקעות מוות כאלה. הן זכו למושג No man's land.
ל-13 מ-14 קבוצות ליגת העל יש עדיין אתגרים. חלק בתחתית וחלק בצמרת בעוד אחרות, כמו בני יהודה ומכבי נתניה, מנסות לאתר את הכיוון של העונה. גם הפועל תל אביב פתאום בתמונת הפלייאוף. ובינתיים, חיים סילבס מאבד גובה, חדרה אוגרת נקודות, אשדוד מרשימה לפרקים ועוד כהנה וכהנה. רק לאחת לא נשאר על מה לשחק. הפועל באר שבע היא הקבוצה הראשונה שאיבדה עניין בליגת העל, וזה קרה פחות משבוע מכניסת השנה האזרחית החדשה. לבאר שבע יש 29 נקודות - רחוק מספיק ממכבי תל אביב וממכבי חיפה, רחוק שנות אור מהקו האדום, לא מספיק קרוב גם למקום השביעי שמוביל לפלייאוף התחתון. באר שבע צריכה ניצחון וחצי, אולי שניים, כדי להבטיח את מקומה בין שש הראשונות. היא תעשה את זה בפיהוק עצבני, תג'עג'ע את דרכה לפלייאוף העליון אבל בוודאות תהיה שם.
אז לבאר שבע אין שום דבר לשחק עליו. היא מביטה במראה ומה שהיא רואה שם מאוד עגום - היא לא ב-No Man's Land, היא עצמה No Man's land, אדמת טרשים מיובשת בלי סיכוי לשיקום בעתיד הנראה לעין. לא דשא צומח שם, אלא דשדוש. באר שבע העצובה, המתפוגגת, לא מייצרת שום דבר טוב על המגרש. מסירה קטנה של רמזי ספורי שולחת את הכדור לאאוט. פאניקה של עדן שמיר גורמת לו לעשות עבירות מיותרות. ז'וסווה בועט מכל מצב או נופל מכל מצב, ובשום מצב אין לו תכלית. וההגנה? עסוקה בשוטטות. לו להפועל תל אביב היה חצי חלוץ אמיתי אתמול בנתניה, כנראה שהמשחק הזה היה מסתיים בתוצאה מביכה בהרבה.
שחקנים בהפועל תל אביב שמעו לאחר המשחק את יריביהם בהתבטאויות כמו "הפסדנו להרכב שלא לוקח אליפות בליגה לנוער", "קבוצה שאין לה כלום", ומאוחר יותר שחקן אף סיכם ב"זה יותר גרוע מההפסד של מכבי תל אביב לאום אל פאחם". אפשר לצקצק ולסלוד מחוסר הכבוד, אבל האמת שאין בעיה עם ההתבטאויות הללו, בין אם הן נאמרות בלהט משחק או בצורה שקולה. זכותם של השחקנים להיות מאוכזבים, זכותם גם לזלזל ביריבה, רק שכשאתה מזלזל יש לכך השלכות. אמרנו שלבאר שבע אין שום דבר לשחק עליו? זו גם התחושה של השחקנים. הם לא באים לשחק, הם מגיעים כדי לאסוף את הנקודות מהדשא ומופתעים מכך שעל הדשא יש 11 יריבים שבאים להחזיר מלחמה.
אז אולי הגיע הזמן שהפועל באר שבע תפסיק לזלזל ביריבות, כי בסופו של דבר, בסולם העניין בליגה הפועל תל אביב עולה עליה היום בכמה דרגות. באר שבע מתחילה להיות לא רלוונטית, לא בעיני התקשורת, אלא בקרב האוהדים. תוצאה רעה מול רעננה, ובשבוע הבא יש סיכוי שנראה את טרנר עם כמות קהל של גביע הטוטו.
עוד בוואלה!
משחק העונה בין מכבי חיפה למכבי תל אביב מזכיר את השער החשוב ביותר בקריירה של ניר קלינגר. משחק העונה 1996 בקרית אליעזר. בדקה ה-62, במצב של 1:1, ניתז לעבר קלינגר כדור מול שער חשוף, פגע לו במשהו (בשפיץ של העקב, בסוליה של השפיץ או משהו מעוות כזה), התגלגל לאט לקורה וחדר לרשת. מכבי תל אביב המשיכה משם לניצחון 1:3 ולזכייה בדאבל.
השער הזה היה אבטיפוס לקריירה של קלינגר, שחקן שהשיג הכול בעבודה קשה ולא בחל באמצעים כדי לנצח. הוא שרט, גלש, בכה, עצבן את היריבים והשופטים ובסוף קיבל את מה שרצה. הקדנציה של קלינגר בהפועל תל אביב עד כה היא הקדנציה של קלינגר השחקן. הנה, רק לפני שלושה שבועות ירדנו על המאמן בפרשת ספירובסקי ואחרי סדרת החינוך שעשה לו קיבלנו שחקן אחר לגמרי.
להפועל תל אביב אולי אין מספיק כישרון, אבל היא מקיאה את הנשמה על הדשא וככה פתאום היא רחוקה שתי נקודות מהמקום החמישי. מי היה מאמין שבשלב כזה של העונה הפועל תל אביב תפלרטט עם הפלייאוף העליון? המחשבה הזאת מעוררת בשלב ראשון גיחוך קל, שנעלם כשנזכרים שהפועל תל אביב הייתה אתמול הרבה יותר טובה מהקבוצה שבמקום הרביעי בטבלה. עם שני ניצחונות רצופים וכשלפניה מפגשים עם בני יהודה, רעננה, כפר סבא והפועל חיפה, הקבוצה של קלינגר יכולה בחודש הקרוב לקעקע את העונה הכי מפתיעה שלה בעשור האחרון. עכשיו, כשחלון ההעברות כבר כאן, אפשר להתחזק, להביא את השחקנים הנכונים, לעשות דברים יפים, ו...
רגע, חלון ההעברות. זה בדיוק הזמן הזה בשנה שבו האחים ניסנוב נכנסים לעניינים, וזו הבשורה הכי פחות טובה להפועל תל אביב. כולנו זוכרים את סאגת דמארי, את הפוילע שטיקים עם דגני, את האווירה הלא נעימה שנוצרת במועדון בכל פעם שהם מנסים לחסוך עוד גרוש. אור אינברום, דמבה קמארה, פרנסיס קיירמה - כל אלה צריכים לעזוב בכבוד ועם תחושה טובה, רק ש"תחושה טובה" היא לא בדיוק ביטוי נרדף לניסנובים.
פה אמור להיכנס לעניינים משה סיני. עד כה, לא נשמע קולו של האיש שהובא כדי לנווט את הפועל תל אביב מחוץ למגרש. הוא היועץ לבעלים, הוא האחראי על ניהול הרכש וככזה הוא גם האיש שצריך לשמור על כבודם של השחקנים שעוזבים. ינואר הוא המבחן הראשון של סיני. אם יצליח להרחיק את הבעלים מהאש ולהשאיר את חדר ההלבשה בריא, הפועל תל אביב אולי תוכל להירגע מוקדם מהצפוי. אם לא יצליח לרסן אותם, קלינגר יכול, שלא באשמתו, לאבד אחיזה ברגע.
סיני לא חייב לדבר בתקשורת. התפקיד היותר משמעותי שלו הוא דווקא לשמור על השקט.