"בגיל 13 הייתי מנקה בתים עם אמא שלי": שון וייסמן בראיון לפודקאסט "הפודיום"

מלך שערי החורף באוסטריה שון וייסמן התארח בפודקאסט הפודיום וסיפר על הילדות המאתגרת ("דירת חדר, אמא על הספה, אני על הרצפה"), הכדורגל האטרקטיבי שם מול הסגנון הבונקרי כאן, הקושי שבלצאת ממכבי חיפה, מחמאות לבלבול ("רואה דברים אחרת") ומסר לחבר ירדן שועה

  • שון וייסמן
מערכת וואלה! ספורט
עריכת וידאו: ירדנה עבודי. אפטר: אביחי ברוך

בווידאו: אורן יוסיפוביץ על הפריצה של גדי קינדה

שון וייסמן, מלך שערי החורף בבונדסליגה האוסטרית, התארח בפודקאסט "הפודיום" של אורן יוסיפוביץ וסיפר בין היתר על על ההחלטה לצאת ממכבי חיפה, הפריחה במדי וולפסברגר, למה בארץ קשה יותר לכבוש, הנשים של חייו והקשיים של חייו, המעברים בארץ, היציאה להשאלות, הפציעות, ההתקרבות לדת, המשחק הראשון בנבחרת, המאמנים ששדרגו את הקריירה וגם מסר לחבר ירדן שועה.

עוד בוואלה! NEWS

בטורקיה מדווחים: שון וייסמן אחד המועמדים לריזספור

לכתבה המלאה

להאזנה לפרק המלא:

הפרק זמין בכל אפליקציות הפודקאסטים, במחשב או בטלפון

"בארץ הרבה קבוצות באות בשביל לא להפסיד". שון וייסמן (צילום: GettyImages)

על ההחלטה לעבור לאוסטריה:

"הייתי שחקן חופשי ובעצם כבר מינואר החלטתי שאני שחקן בשל ומוכן לצאת להרפתקה הזו, להגיע לחלום של כל ילד - לשחק באירופה. היו לי כמה הצעות, עשיתי את הבחירה לפי כל הפרמטרים שרציתי. פגשתי את המאמן לפני שחתמתי, ישבנו בבית קפה והוא בא עם מחשב נייד, פתח והראה לי הכול, 'תקשיב אנחנו הולכים לשחק ככה, ואתה נכנס פה, והנה הלחץ והנה זה…'. חיבוקים, חום, אהבה ממבט ראשון. לא הסתכלתי בכלל על כסף. אמרתי לעצמי 'תעשה את קפיצת מדרגה הזו עכשיו ומשם באמת השמיים הם הגבול'".

למה באוסטריה ובכלל באירופה קל יותר להבקיע מאשר בישראל:

"בחצי העונה הזו הליגה האוסטרית עם הכי הרבה שערים למשחק. ידעתי שמשחקים פה התקפי, שאין פה בונקרים. אנחנו מגיעים לכל משחק באותה השיטה - יש מאמנים שלפעמים מחליפים מערכים אבל אצלנו זה תמיד נשאר 4-4-2 יהלום. אתה יודע שתשחק ככה, לא משנה מה יקרה. כולל מול גלדבאך ורומא. אתה משחק את המשחק שלך. בארץ הרבה קבוצות באות בשביל לא להפסיד, קודם-כל לא לקבל גול, 'רק אם נבקיע במתפרצת, נבקיע', ורואים את זה בכמות השערים.

"בסופו של דבר אתה רואה את העובדות. כשאתה משחק בעכו, אומרים 'הוא לא הבקיע בעכו'. אבל שיחקנו 11 שחקנים מאחורי הכדור, החלום שלנו היה רק לא להפסיד. אתה מגיע למצב, שניים במשחק, לא כזה קל להבקיע. כשאתה משחק עם שחקנים יותר טובים אז יותר קל להבקיע -- אתה לא לוקח את הכדור מהחצי, עובר את כולם ומבקיע גול. אתה חלוץ, אתה צריך לקבל כדורים, אתה צריך להשתתף במשחק, ואם הקבוצה שלך היא לא דומיננטית וחצי עונה אתה רק רודף אחרי הקבוצות, עושה הגנה, אז זה קשה להבקיע. זה לא תירוץ, אבל בישראל פחות קל להבקיע.

"אתה מגיע מהנערים והנוער של מכבי חיפה, אתה רומס כל קבוצה, דומיננטי, אפילו אפשר להגיד שזה סוג של קל. אתה מגיע למשחק ואתה מנצח, רק השאלה כמה. ואז אתה מגיע לעכו ואומר 'בואנה אני לא רוצה את הכדורגל הזה'. בגלל זה גם ברחתי משם בינואר. ובאמת חזרתי לנוער, למרות שהיו כמה הצעות מהליגה הלאומית. ואמרתי אני אחזור לנוער, אני אחזור למקום הרגוע, אני רוצה להנות מכדורגל".

על תרבות ספורט:

"היה משחק שאנחנו הפסדנו 3:0 לזלצבורג, אמנם אף אחד לא ציפה לנצח, אבל הפסדנו 3:0. אחרי המשחק כולם עולים למעלה, שותים בירה עם האוהדים. כל האוהדים יושבים, שותים איתך בירה, אף אחד לא מעז להגיד לך 'למה לא מסרת ככה? למה לא עשית ככה? למה אתה ככה?'. מחבקים אותך, אוהבים אותך, כאילו לא היה משחק. שתי דקות אחרי לאף אחד לא אכפת, כולם באים ליהנות".

שון וייסמן ואשתו עדן

על הקשיים בילדות והנשים של חייו:

"מגיל 15 אשתי עדן ואני ביחד, מכיתה א' מכירים, לפני חצי שנה התחתנו. בלי קלישאות, באמת, בפציעה בנתניה היא ישבה עליי ואמרה לי די - 'מה שעשית עד עכשיו לא נכון'. והכל הגיע ממנה, אם זה בקרית שמונה, לגור בקרית שמונה כשאתה לא משחק, אתה לא מבקיע, הכול נראה אבוד, אין לך כלום והמזל שלי שחזרתי הביתה שם הכול בצד היה לי את אשתי, שכל הזמן האמינה ותמכה. לא הייתי צריך יותר מזה כלום. היא חיה איתי באוסטריה, היא סובלת אותי, מה שהיא עושה - באמת, הכול זה היא.
"אמא שלי היתה ישנה על הספה כי היה לנו רק חדר אחד בבית ואני ואחי היינו ישנים על מזרון, על הרצפה, ביחד. זה לא קל, אבל אמא תמיד דחפה אותי. היינו הולכים ברגל לאימונים, היא היתה גורבת לי גרביים וקושרת לי את הנעליים לפני שאני עולה לדשא. אמא היתה עובדת בשתי עבודות ואני לא אשכח שבגיל 13 ו-14 הייתי הולך לנקות איתה בתים ביחד. שכשאני יושב פה וחוזר אחורה אני שואל 'איפה אני?'… אני מרגיש בבועה…

"בגיל 15, כשקיבלתי את ההצעה ממכבי חיפה - בתנאי פנימייה - אמרתי 'איך אני משאיר את אמא שלי לבד?'. השיקול היחיד לעבור היה נטו כי במכבי חיפה באו לקראתי, לזכותם ייאמר, נתנו לי כסף, טיפה לעזור, התחלתי להרוויח משכורת. פרנסתי את הבית.

"אבא לא היה בקשר. לא עזר, ברור. היה מפריע הרבה, האמת. חברים שלי ואשתי תמיד אומרים לי שבגלל זה אני הייתי האבא בבית. הייתי ילד בן 13 כשאחרי אימון שאלתי את אמא שלי 'תגידי, כשתהיי בת 50 תרצי שאקנה לך בשמים?". זה מטורף, זה בונה אותך, זה עושה אותך לגבר בגיל ממש צעיר. אמא היתה מרוויחה אולי 3,000 שקל בחודש, היינו גרים בשכירות, לא יודע מאיפה הכוחות שלה ומה היא עשתה… מבחינתי המשפחה זה הכול - גדלתי לתוך זה ואמשיך להיות כזה.. כשחתמתי על חוזה ראשון שאלו אותי מה אני רוצה, אמרתי שאני לא רוצה כלום, אנחנו גרים בשכירות, על הרצפה - אני רוצה בית לאמא שלי!

"כל מה שעבדתי, כל המטרות שלי מגיל 13 היו בשביל אמא שלי - לתת לה את החיים שהגיעו לה. היא עשתה כל כך הרבה שבאמת, זה מגיע לה. ברוך השם, אני שמח שהייתי יכול טיפה לעזור והלוואי שאוכל לתת לה הכול, כל החיים. זה הדבר היחיד שמניע אותי, לא אכפת לי מעצמי, אכפת לי מאמא, מאשתי, שלהן יהיה טוב. אחרי מה שאמא שלי נתנה לי, מכלום כל כך הרבה, הטיפה שאני יכול לתת לה זה גול. ובגלל זה אני מגיע למצב שגם כשאני עם צמד בדקה 80 ואנחנו מובילים 0:4 וכולם משחקים פסים אחורה כדי לגמור את המשחק, אני צורח עליהם כמו משוגע - 'מה אתם עושים?! זרקו לי את הכדור, אני צריך להבקיע עוד אחד!'… זה רעב שלא נגמר…".

"בן אדם מיוחד, אחד ויחיד, כולם אוהבים אותו". מרקו בלבול (צילום: אדריאן הרבשטיין)

על הקושי שבלצאת ממכבי חיפה:

"אחרי העונה במכבי נתניה הייתה לי עצירה כי הרבה דברים לא היו תלויים בי. לא רציתי לעזוב את שי וסלובו, הם העיפו לי את הקריירה לשמיים. קודם כל הם האמינו בי, הייתי פצוע עד ינואר, בינתיים הם יכלו להבין חלוץ אבל הם אמרו לי 'אנחנו מאמינים בך, אנחנו יודעים מה אתה שווה, אתה תהיה שחקן החיזוק שלנו'. זה נתן לי את כל הגב, את כל הביטחון. הייתי רעב מאוד וגם אהבתי מאוד את הקבוצה כי אי אפשר לא לאהוב אותם, הם מאמנים כל כך ישרים, הכל בפנים ואמיתי. זה כיף שזה ככה. גם אם לא היו מאמינים בי, אבל לפחות אומרים את האמת.

אחרי שנגמרה העונה המטרה שלי הייתה להישאר במכבי נתניה, כי היה לי בחוזה במכבי חיפה 3+2, והייתי בשלב של ה-2+. זה לא היה תלוי בי, זה היה תלוי במכבי חיפה. אני מאוד רציתי להישאר במכבי נתניה כי ידעתי ששם אני אשחק, ובמכבי חיפה לא בטוח. הם (מכבי חיפה) הבטיחו לי דברים, ונשארתי. מחזור ראשון באמת שיחקתי, אפילו פתחתי בהרכב, מחזור שני לא הייתי בסגל ובמחזור השלישי כבר מצאו לי קבוצה והייתי צריך לעבור פשוט. בהתחלה הייתי סגור במכבי פתח תקוה, כבר ישבתי עם אבי לוזון, ואז הייתה המריבה עם דוס סנטוס, לא בדיוק יודע מה היה שם אבל אמרו לי 'אתה לא יכול לעבור לפתח תקוה'. אז לא עברתי. כשיצאתי למשחק עם הנבחרת הצעירה, ביום האחרון של חלון ההעברות, שלחו לי פקס עם מקום לחתום, ועברתי לקרית שמונה.

"אנשים לא מבינים שלצאת ממכבי חיפה זה לצאת ממעטפת, אתה כאילו עם כפית של זהב, הכל יש לך. ואז אתה מגיע למקומות... אני לא אשכח איזה סיפור... הייתי בעכו, ילד בן 18-19 ובאמצע העונה הגיעו ולקנו לנו את המי-עדן, כי היה חוב למי-עדן. אמרתי 'בואנה, מה אני עושה פה?!'. זה דברים שאין במכבי חיפה. יש הרבה שחקנים שרצו לצאת ממכבי חיפה ואז אחרי שבוע אומרים 'וואי לאן הגעתי?!' הכל שאלה של כמה אתה חזק ומאמין".

על העבודה עם מרקו בלבול:

"מרקו בלבול עשה לי משהו מדהים. הוא היה איתי שנתיים בנבחרת הצעירה לפני זה. הוא הגיע בינואר והוא שינה את השיטה. הוא שיחק 5-3-2, עם שני חלוצים והוא האמין בי, הכיר אותי וסמך עליי. מרקו זה בן אדם מיוחד, אחד ויחיד, כולם אוהבים אותו. הוא רואה דברים אחרת. אני חושב שהוא גם שינה את התפישה, הרבה שחקנים צעירים באמת משחקים, ולא משנה אם הם עושים טעויות או לא, הם פשוט משחקים. תמיד יותר קל לדבר כשהולך, כי כשהולך אז נותנים לצעירים לשחק, אבל הוא בא ושינה - לפני שזה הצליח. הוא אמר 'אין לי מה להפסיד'. בינואר היו שחקנים שרצו לצאת להשאלה, עופרי ארד כבר היה רגל וחצי בהשאלה, הוא רצה ללכת. מרקו הגיע והוא אמר לו 'אתה תשחק', ופתאום הוא שיחק. היום עופרי ארד הוא בלם ראשון, קפטן הנבחרת הצעירה. ייאמר לזכותו של מרקו שזה משהו שרק הוא עשה".

"הייתי סוג של אח גדול בשבילו". שון וייסמן עם ירדן שועה (צילום: אדריאן הרבשטיין)

על החבר הטוב ירדן שועה:

"ירדן שועה ילד מדהים, אני לא חושב שיש אחד במכבי חיפה שלא אוהב אותו מבחינה אישית, מבחינה חברית. ירדן הגיע בתור ההחתמה הכי גדולה - חלוץ ראשון, ועל העמדה שלי. לי ולירדן היה באמת קליק מהגע הראשון ואני הרגשתי באיזשהו מקום שהוא ילד, ואני עברתי הרבה קושי כדי להגיע למכבי חיפה ולהיות שחקן שמצליח. רציתי לקחת אותו תחת חסותי, ובאמת הייתי סוג של אח גדול בשבילו. אני כמובן חושב שהוא צריך להתנהג כמו ששחקן צריך להתנהג, אבל אני חושב שזה גם לא יזיק אם מישהו מהשחקנים יבוא ויעזור לו קצת. בחצי השנה שעברה לא שמעו עליו כמעט כלום, ואני תמיד הייתי שם בשבילו, תמיד אמרתי לו די, תשתוק!'.

"אני חושב שהיום אף אחד מתוך השחקנים לא באמת בא ואומר לו 'די, בוא נתבגר, בוא נתעסק בכדורגל'. זה מה שחשוב בסופו של דבר. זה נראה לא טוב כרגע, זה מוביל למקום לא טוב וחבל כי הוא שחקן טוב וילד מדהים. מישהו שאיתו ביום-יום, באימונים, צריך להגיד לו 'תשתוק, מה אתה מתעצבן?!'".

הפרק זמין בכל אפליקציות הפודקאסטים, במחשב או בטלפון:

orenjos@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully