נבחרת החלומות בליגת הסיוטים: על הדומיננטיות של מכבי תל אביב

מייקל ג'ורדן זכה בשש אליפויות ובמדליית זהב אולימפית ובאליפות מכללות והוא הווינר הכי גדול בתולדות העולם ויש לו יותר רגעי קלאץ' מצחצוחי שיניים - ועדיין, את המשחק אותו הוא מגדיר כ"הכי טוב שאי פעם השתתפתי בו" אף אחד לא ראה.

אבל עם כל הכבוד לאיש האוויר, בואו נתחיל עם משחק שכן ראינו.

ה-0:3 משקר, את זה כולם יודעים, אבל חשוב להבהיר שמדובר שקר לבן, בהגזמה, לא בסילוף מוחלט של המציאות. זה "אחי, ישנתי רק ארבע שעות בלילה" כשבעצם ישנת שש, לא ב"לא שכבתי עם מיס לווינסקי". כי התסריט הכי רחוק מהתוצאה אתמול הוא 0:1. למכבי תל אביב. כל תסריט רחוק מזה, בטח כאלו שנותנים לאדומים נקודות, או רחמנא לצלן - שערים!!! - מופרך הרבה יותר מהתוצאה הסופית.

וה-0:1 היה גול איביצ'י לגיטימי, א-לה העונה שעברה, לחץ אחרי איבוד בשליש השלישי, חטיפה, בישול, רשת, שילוב מצוין ורגעי של טקטיקה, נחישות ויכולת. מה שמיוחד בגול הזה הוא שהחוטף הוא שוינפלד, נער פוסטר עם 51 דקות לפני המשחק אמש; המבשל הוא אצילי, 109 דקות ליגה; הכובש הוא אבי ריקן, 236 דקות ליגה. ריקן ריגש אחרי המשחק כשסיפר את סיפורו, על כך שפציעה בעין כמעט גרמה לו לגמור עם הכדורגל או הראייה. והרי שמיעוט הדקות של ריקן ובכלל של הרבה חבר'ה ממכבי לא נובע רק מפציעות אלא מהתחרות. "אנחנו נלחמים האחד עם השני על המקום שלנו, כל אחד בתפקידו, אבל הכול בתמיכה בלתי פוסקת - ורואים את זה על המגרש", הוא סיפר לי בסיום. "גם אלה שנראים לכם פחות בעניינים מתאמנים הכי קשה ומאמינים באמונה שלמה, אחרי שנה וקצת עם המאמן הזה, שבכל רגע נתון אתה יכול פתאום לשחק. מי שלא בסגל לא נכנס למרה שחורה או נעלם, יודע שכשיגיע הזמן, יצטרכו אותו. אני לא רוצה לפתוח פה, שלא יוציאו אותו מהסגל בשבת", הוא צוחק.

וככה על הגול הראשון בדרבי אחראים שחקנים מתחתית טבלת הרוטציה ובגול השלישי נער הפוסטר (למה באמת?) אילון אלמוג קינח עם סיפתח משלו. אז איך זה קורה, לעזאזל? איך היכולת לא מרשימה, אין אירופה, אין הרבה דקות לחלק, המאמן עצבני גם אחרי ניצחונות ועדיין - כל מטאטא יורה כמו שואב אבק? איך לעזאזל מכבי הנוכחית הפכה מקבוצה של אגומניאקים בפוטנציה לשומרונים טובים שמדפיסים כרטיס במפעל לייצור מזגנים ומחכים בשקט לתורם בסוף המכונה? איך כל כך הרבה שחקנים שירשמו 90 דקות בכל ערב בכל קבוצה אחרת בליגה מתפשרים על 25 דקות בממוצע, אם בכלל? כי כמו שאמרו הרבה מהם, כולל ריקן, אי שם באפריל שעבר - כל דקה במכבי תל אביב שווה הרבה יותר, וזה לא רק הכסף אבל זה בהחלט כלוב של זהב.

אולי זה גם כי להם הרבה פחות משעמם מכולנו. כי כרגע, ביום-יום, לנו יש ליגה בה קבוצה אחת עם שוער אלמוני וסגל לא נוצץ במונחי המועדון, אחרי המשחק הכי רע שלה העונה, פתחה פער של 5 נקודות בראש הטבלה, עם 89% הצלחה ומאזן שערים 0:20. אבל למכבי תל אביב יש משהו אחר לגמרי - יש לה את האימונים של עצמה, ואולי מדי פעם מתרחש בקרית שלום, בקנה מידה אחר לגמרי, מה שאירע במונטה קרלו.

זה היה לפני אולימפיאדת ברצלונה, בקיץ 1992, כשהנבחרת הכי גדולה בתולדות הספורט גובשה לה יחדיו. הדרים-טים של ארצות הברית התאמנה לקראת טורניר בו תזכה בזהב, עם שמונה ניצחונות בהפרש מצטבר של 350, כשהמשחק הצמוד ביותר הוא הגמר מול קרואטיה - רק 32 הפרש. והמשחק הכי גדול בו השתתף מייקל ג'ורדן, לדבריו, נרשם באימון סגור במונטה קרלו, בו המאמן צ'אק דיילי רצה להקשות על שחקניו הכי שאפשר, אז הוא פשוט חילק אותם לשתי קבוצות וביקש מהם לתת את הכול.

בחולצות כחולות שיחקו מג'יק, מאלין, לייטנר, בארקלי ורובינסון; בלבנות מייקל, פיפן, בירד, מאלון ויואינג. בתפריט אגרסיביות, קנאה וטראש טוק אחד גדול בין שני הקפטנים, ג'ונסון וג'ורדן, דור נגד דור, מזרח נגד מערב, נסיך נגד מלך. הכחולים פתחו נהדר אבל אז מייקל השתלט על האירוע והלבנים ניצחו 36:40. למורת רוחו של מג'יק הנסער האימון הסתיים אבל גם הוא הודה לאחר שנים שעדיף שנגמר ככה, כי הוא התגבר על הבאסה אחרי יומיים - ג'ורדן, כנראה, לא היה מתגבר על הפסד לעולם.

עכשיו, שיהיה ברור - אני ***לא*** משווה בין היכולת של נבחרת החלומות בכדורסל לבין מכבי הנוכחית בכדורגל. אין אף קבוצת כדורסל גדולה יותר מזו של 92', בעוד שאת מכבי הזו מפרקות לפחות שלוש גרסאות של מכבי בעשור הנוכחי. אבל אני כן טוען שהתחרות של הצהובים, יותר נכון היעדרה, קרובה מאוד לזו של האמריקאים בברצלונה. כי כמו שלאנגולה היה קשה לשים סל, כך להפועל קשה לכבוש שער. מחמאות רבות מגיעות לקלינגר על איך שהעמיד את החבר'ה, אבל כרגע הוא מנסה לשחק כדורגל עם שולחן פוזבול. הוא לא יכול. הוא מסובב מוטות ושולט בשחקנים כמקשה אחת, אבל להוציא הזיות אלטמן מרחוק, אין לו איך לעשות מהלכים אמיתיים של כדורגל, אין לבובות הפוזבול אפשרות לדרבל, לנוע ללא כדור, למסור בין שניים. רק לעמוד הם יודעים.

אז כנראה שהמשחק הכי קשוח של מכבי תל אביב העונה, הכי צמוד, הכי תחרותי - וכנראה הכי טוב - שוחק בשעת בוקר מוקדמת באמצע השבוע, באחד האימונים בקרית שלום. משחק בו כנראה חלק שיחקו בכחול וחלק עם גופיות צהובות מעל, משחק בו גלזר התקשה כי מולו היה גולסה, משחק בו יהונתן כהן התעלל באמאדור, משחק בו טיבי שיתק את צ'יקו, משחק בו שכטר לא קיבל פנדל כי אין שופטים, משחק בו טננבאום הוציא כמה וכמה כדורים מהרשת. וכל זה לעיני אפס צופים ואפס תקשורת בקרית שלום - אולי ברק יצחקי או יואב זיו צילמו אותו בסמארטפון.

כי קחו שוב את הליגה, את ארבע היריבות הגדולות של הצהובים. מול באר שבע ויטור איבד את הראש והורחק, מול מכבי חיפה השוער ספג עצמי עם זעזוע מוח, מול בית"ר נייח בדקה 45 והתפרקות, אמש בדרבי 0:3 חלש - יש דבר כזה?! ובסך הכול 12 נקודות מ-12 ו-0:10 בגולים. להכל אחראית מכבי תל אביב, אין בכלל ספק, אבל איפה ההתנגדות?

תהיו בטוחים שטבלת האימונים שלה שונה לגמרי מטבלת הליגה של כולנו. ושבקרית שלום אין כזו עליונות של קבוצה אחת על יריבתה, אין שיא, אין 89% הצלחה, יש הפסדים צורמים ואין 0:20. שם, הרבה יותר מכאן, יש יותר אקשן ויש גולים לשני הצדדים ויש יותר אגרסיביות - לדוגמה, שם ריקן חטף משכטר את המרפק שכמעט חיסל לו את הראייה. רק כמעט - תשאלו את ג'ראפי. ואם זה ימשיך ככה ערוצי הטלוויזיה יצטרכו להתקשר למנהלת ולדפוק על השולחן: הלו, אם אתם רוצים להמשיך לקבל את הכסף שלנו, תוסיפו לחבילה את הזכויות למשחקונים הפנימיים באימונים הסוערים של קרית שלום. על רמה מזמן ויתרנו, הם יגידו, לפחות שנשדר תחרות.

orenjos@walla.co.il