בווידאו: נתוני החודש הראשון של לוקה דונצ'יץ'
לאורך השנים, הסיפור של כרמלו אנתוני היה כל כך טוב שהוא למעשה כתב את עצמו. ובשלב הזה, לפני שהוא נעלם מחיינו, זה רק מתבקש שנקבל עוד טוויסט אחד אחרון בעלילה, רגע לפני שמכבים את האור על אחת מהקריירות הכי מתוקשרות בהיסטוריה של ה-NBA. נתחיל מהסוף.
ב-19 בנובמבר, אחרי למעלה משנה מחוץ למגרשים, אנתוני חתם על חוזה לא מובטח בפורטלנד לעונה אחת. הטרייל בלייזרס - במאזן 9:5 והרחק מחוץ לתמונת הפלייאוף - היו נואשים לבצע מהלך כלשהו במטרה להציל את העונה. כשלוקחים בחשבון גם את כמות ההזדמנויות שבהן כרמלו דחה את החיזורים של פורטלנד במהלך השנים, אפשר להבין שלא מדובר בנישואים שמבוססים על אהבה, בלשון המעטה.
הפציעות בעמדות הפנים (שני שחקני החמישייה, יוסוף נורקיץ' וזאק קולינס, מושבתים), והמחסור בשחקני כנף בעלי מסה, הפכו את מלו למועמד לגיטימי לחיזוק הסגל הדליל שבנה ניל אולשיי. גם בגיל 35. גם אחרי שנת שבתון. את מידת הפאניקה של פורטלנד ניתן היה למדוד במשחק הראשון של אנתוני במדיהם - הוא נזרק לחמישייה מול ניו אורלינס ביום שבו חתם בקבוצה, בלי שהספיק אפילו להתאמן עם חבריו החדשים לקבוצה. התוצאות היו בהתאם. שלושה הפסדים אחר כך, היו מי שמיהרו להסיק מסקנות לגבי ההימור המופרך של אולשיי, והתחילו לחפש את תרופת הפלא הבאה.
אנתוני קלע באחוזים רעים, ונראה כמו תצוגת תכלית של כל הסיבות שמנעו ממנו להישאר בניקס, ואז באוקלהומה סיטי, ואז ביוסטון. הוא נזקק ל-14.7 זריקות - אותן קלע ב-34.7 אחוזי הצלחה מהשדה, 31.3 אחוזים מחוץ לקשת - כדי להגיע ל-13 נקודות למשחק, והוריד רק 4.3 ריבאונדים ב-29.1 דקות מעמדת הפאוור-פורוורד. זה פשוט לא היה זה.
אלא שאז כרמלו החל להסיר את החלודה, והרים את פורטלנד החבולה לשלושה ניצחונות רצופים (קחו בחשבון, שניים מהם נגד הבולס). הסטטיסטיקה עשתה "פיני גרשון", והתיישרה בבת אחת: 22.3 נקודות במהלך רצף הניצחונות (57.4 אחוזי הצלחה מהשדה, 45.5 אחוזים משלוש), לצד 7.7 קרשים ב-32.1 דקות לערב. מאיפה זה בא לעזאזל? ואיך שחקן שמסוגל לרשום מספרים כאלה לא מוצא מי שיהמר עליו במשך שנה שלמה?
לשאלות האלה יש כמה תשובות אפשריות, אבל לפני שניגע בהן, חשוב לומר - הליגה הזאת צריכה את כרמלו אנתוני. יש סיבה שהוא מושך את כל האש הזאת, מכל כיוון, אפילו כשהוא לא משחק. השאלה שצריך לענות עליה לפני הכל היא זו - מה בכלל מושך אותנו במלו?
אנתוני מסמל את קו פרשת המים בכמה מהנושאים הכי מדוברים בעולם הכדורסל. אני הולך לעשות פה כל מיני הכללות גסות, אבל זה די מתבקש - הדיונים האלה לרוב יסתכמו בריבים על שורות מחץ כאלה. אנתוני היה דמות מרכזית בשאלה על המרדף אחר כסף ותהילה לעומת אליפויות. הוא היה איש מפתח בדיון שבין האנליטיקס לשחקני הכדורסל, על בחירת זריקות וסגנון משחק. הוא היה אמור להיות היריב העיקרי של חברו הטוב, לברון ג'יימס, עד שהבנו שהוא בעצם לא. והוא דאג לפלס את דרכו החוצה מדנבר בטרייד ששיתק את הקבוצה שעבר אליה, הניקס, חצי עונה בלבד לפני שהיה שחקן חופשי - ככל הנראה בשביל לקבל את מלוא חוזה המקסימום שלו. לצד קריירה עמוסה בתארים והישגים אישיים, למלו אין הרבה הצלחות ברמה הקבוצתית (למעט אליפות במכללות ומדליות זהב בנבחרת ארצות הברית), לא ככוכב מוביל, ולא כשחקן משנה. הוא עמד של שאלות על העצמה אישית לעומת הצלחה קבוצתית, ועל המקום של אגו בבניית קריירה אלמותית.
עוד בוואלה!
עם השנים, ככל שהידרדרה האתלטיות שהפרידה אותו משומריו, במלוא מובן המילה, הוא הפך למעין קריקטורה עצובה של עצמו - כוכב מזדקן, בשלהי הקריירה שלו, שנאחז ביכולת המתאדה שלו לקלוע זריקות קשות ממקומות לא נחשקים על הפרקט. ואת כל הנזק הזה הוא היה עושה לא לפני שהוא מכריח את כל משחק ההתקפה להאט עד לעצירה מוחלטת. זה היה כדורסל מעידן אחר, והליגה כאילו החכימה ודילגה הלאה למחוזות יעילים יותר. למען האמת, כבר ראינו את הסרט הזה, עם אינספור כוכבים נופלים אחרים - אבל הוא מעולם לא היה עשוי טוב כל כך.
מחוץ למגרש לא היה מי שיגיד מילה רעה על אנתוני - אחד האנשים הכי כריזמטיים בליגה, שגם היה חבר נהדר לקבוצה ומנהיג חברתי אמיתי עם קבלות. יותר מכוכבים אחרים, תמיד הייתה תחושה שאנתוני מאוד בנוח עם היותו סלבריטי ברמה עולמית. אבל מעולם הוא לא שכח את הילדות הקשה שממנה צמח, ודאג לעשות הרבה דברים טובים עם הפרסום שלו.
למרבה האירוניה, בתור מי שהקריירה שלו בנויה על הקונפליקטים האלה, זה אותו פרסום מסנוור שכנראה גרם לקבוצות לפחד להמר עליו אחרי שנחתך מיוסטון ב-2018. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שברמה הפיזית יש לאנתוני דרכים שבהן הוא יכול להיות שחקן רוטציה ראוי בקבוצה מקצוענית. אלא שעם מלו תמיד מגיע גם מטען גדול ומאיים. המטען הזה, למעשה, מורכב ברובו ממצלמות ומיקרופונים, והוא בא יחד עם להקה של אנשי תקשורת, שמתחקים אחר כל צעד שלו. כל משחק שאנתוני ישחק בו, טוב או לא טוב, וכל משחק שאנתוני לא ישחק בו, בצדק או שלא בצדק, יהפכו מיד לאייטם תקשורתי יקר מפז. תמיד יהיה מי שיקרא על זה, מי שיגיב על זה, ומי שיצרוך כל סוג של תוכן שהמילה "מלו" תהיה בכותרת שלו. מדובר בברכה שהיא קללה. ואף קבוצה לא צריכה תיק כזה משחקן שאמור להיות שולי בסגל שלה.
וכל זה בלי שבכלל דיברנו על חוסר הנכונות שלו לשנות את דרכיו - במיוחד בת'אנדר. מלו צחק בקול על האפשרות שיעלה מהספסל, הוא סירב לקחת תפקיד משני יותר בהתקפה וברוטציה, והשתמש בכל כובד משקלו הפוליטי בשביל להשיג את רצונו. הוא לא אימץ את עמדת הפאוור פורוורד כפי שציפינו ממנו, והוא לא השתפר בהגנה - או נראה בכלל מעוניין בצד הזה של המגרש - גם כשמשחק ההתקפה שלו דעך. קבוצות ראו את הדבש והעוקץ שמלו מציע, ופתאום האפשרויות המשעממות יותר תמיד נראו מבטיחות יותר. כך נוצר מצב שאנתוני מוצא את עצמו מופיע בשעות השיא של ערוץ ESPN בראיון עם סטיבן איי סמית', שבו הוא עושה הכל חוץ מלהתחנן שקבוצה תיתן לו צ'אנס. צ'אנס להוכיח שיש לו מקום בליגה שבה קלע כבר 25,551 נקודות.
כאמור, הקבוצה שבחרה ללכת על זה הייתה נואשת לא פחות ממלו עצמו, ועכשיו הגענו לטוויסט האחרון בעלילה. בפורטלנד כבר דאגו להדגיש את החלק ה"לא מובטח" בחוזה הלא מובטח של מלו - לא בדיוק מהלך נהוג מבחינה תקשורתית כשמביאים שחקן חדש לקבוצה. הציפיה הייתה שמלו יעזור למלא את השורות ולייצב את ההתקפה בזמן שהשחקנים הבכירים בסגל מחלימים. הוא הראה ענווה ואת הנכונות לעשות כל מה שהקבוצה תבקש ממנו, בכמות הדקות שהיא תבחר לתת לו על המגרש. הגענו ליום המיוחל. מלו כשחקן משלים. לכאורה - החתיכה האחרונה בפאזל של אחד מהסיפורים האישיים הכי מרתקים שהיו לנו במילניום הזה. ואז הטוויסט.
את המספרים כבר הבאנו - מה פתאום מלו פותח בחמישייה? איך אחרי שהיה כבר עם שתי רגליים מחוץ לליגה הוא הסקורר השלישי בקבוצה, וזורק רק 0.6 פחות זריקות למשחק מסי ג'יי מקולום מאז שהגיע? בסך הכל רצינו אותו רול-פלייר ממושמע, יכול להיות שמלו שקיבלנו הוא עדיין כוכב? הייתכן?!
בגדול - לא. אבל זה לא שחור ולבן, כמו שכבר התרגלנו עם אנתוני. המספרים לא סיימו את הרומן שלהם עם פיני גרשון. שישה משחקים זה לא מספיק בשביל להסיק אף מסקנה (לא שזה אי פעם עצר מישהו). פורטלנד נמצאת בסיטואציה מאוד ייחודית, ומאוד זמנית. אנתוני נכנס לוואקום שהשאירו לו שחקנים טובים ממנו, והשחקנים האלה לא על יישבו על הספסל בלבוש אזרחי לנצח. עם כל הנוסטלגיה המדגדגת הזאת בבטן, חשוב לזכור שמדובר במינוס הגנתי מובהק, בקבוצה שההגנה שלה היא המקור האמיתי לבעיות שלה בטבלה. פורטלנד נמצאת במקום ה-20 בליגה ביעילות הגנתית, ובמקום התשיעי ביעילות התקפית.
הסיפור של כרמלו אנתוני, שפרנס רבים וטובים לאורך כל כך הרבה זמן, רחוק מלהסתיים. הפרק באורגון רק התחיל. אבל מלו, שרק רצה לסיים את הקריירה המופלאה שבנה בתנאים שלו, עשוי למצוא את עצמו בתור בורג משמעותי הרבה יותר ממה שיכולנו לחשוב אפילו. היכולת שלו לשים נקודות על הלוח במגוון דרכים, אפילו עכשיו, מפרידה אותו מהרוב המכריע של הסגל המוגבל שסביבו (וסביב דמיאן לילארד ומקולום, כמובן). ואם הוא ממשיך בכושר הזה, אפשר גם לסלוח לו על חורים שיפתח בהגנה. נכון, נורקיץ' וקולינס ינגסו בדקות שלו כשישובו, אבל הם גם יספקו לו חיפוי הגנתי שיאפשר לו להישאר על המגרש בסיטואציות מכריעות. ההימור של אולשיי עדיין יכול להתברר כזכייה בלוטו, נואש ככל שהיה. ואם נודה על האמת, כשמדובר בסיפור של מלו - איך בכלל אפשר לצפות למשהו אחר?