בווידאו: ליאונל מסי זוכה בנעל הזהב
קיקה סאנצ'ס פלורס פוטר אתמול (ראשון) מווטפורד, בתום קדנציה שניה קצרצרה, בת פחות משלושה חודשים. הספרדי כבר עבד אצל הצרעות בעונת החזרה שלהן לפרמיירליג, אחרי שהחליף את סלבישה יוקאנוביץ' אשר העלה אותן. בין לבין, הוא בילה באספניול ועשה לביתו בשנגחאי הסינית. עוד לפני הביקור הראשון בלונדון היתה לו הרפתקה זמנית ביותר בחטאפה, ועוד קודם לכן הוא הדריך שתי קבוצות באיחוד האמירויות.
כל הרזומה הזה לא מזכיר מאמן צמרת, וכולם שכחו כי סאנצ'ס פלורס היה פעם הבטחה בשמי הכדורגל האירופי. והוא היה, במיוחד כאשר הגיע לפני עשור לאתלטיקו מדריד והצעיד אותה בעונתו הראשונה לזכיה בליגה האירופית. בחצי הגמר, התגברה קבוצתו על ליברפול של רפא בניטס, למרות שער של יוסי בניון בהארכה. דייגו פורלאן הבקיע אז את השער הדרמטי, והאורוגוואי דאג גם לנצח בגמר את פולהאם של רוי הודג'סון. ועוד קודם לכן, בפברואר 2010, הרשית פורלאן מבישול של חוסה אנטוניו רייס המנוח בניצחון היוקרתי, 1:2, על ברצלונה של פפ גווארדיולה.
וזה היה, חברים, ניצחון הליגה האחרון של אתלטיקו על ברצלונה. בניון ובניטס היו בליברפול, הודג'סון בפולהאם. זלאטן איברהימוביץ' רב עם מאמנו השנוא בקאמפ נואו, אבל התיידד מאוד עם המגן השמאלי מקסוול. ליד בהתקפה היה בחור עם שם משפחה סוארס, אבל סוארס אחר לגמרי. אנחנו זוכרים אותו כג'פרן - אותו ג'פרן שהבקיע את השער החמישי והאחרון במאניטה המיתולוגית על ריאל מדריד של ז'וזה מוריניו. התוצאה הזו באה, בסדר כרונולוגי, אחרי הניצחון האחרון של אתלטיקו על הקטלונים. כאשר סאנצ'ס פלורס חגג על פפ, המיוחד עדיין היה באינטר.
בקיצור, זה היה ממש מזמן. מאז חזר דייגו סימאונה למועדונו האהוב בשלהי 2011, הוא לא הצליח לנצח את בארסה באף משחק ליגה, והתופעה הזו משונה למדי. כי הרי בעשור הקודם, כאשר אתלטיקו היתה הלוזרית האולטימטיבית, היא גם היתה הכבשה השחורה של הקטלונים. פרננדו טורס, קון אגוארו ופורלאן נהנו מאוד להכות ביריבה הגדולה, הן בבית והן בחוץ. שבעה נצחונות היו להם בעשור הקודם, אם כוללים את החגיגה המדוברת עם סאנצ'ס פלורס בפברואר 2010. בזכות צ'ולו, הפכה אתלטיקו - לפחות תודעתית - מלוזרית לווינרית. המנטליות השתנתה ב-180 מעלות, והשחקנים עולים לכל משחק עם סכין בין השיניים. ואולם דווקא בגרסה הלוחמנית הזו היא לא מסוגלת לברצלונה בליגה. 16 המפגשים של סימאונה מולה הניבו חמש תוצאות תיקו ו-11 הפסדים.
הסטטיסטיקה הזו קצת מטעה, כמובן, כי אחת מתוצאות התיקו היוותה את הניצחון הגדול בקריירה של סימאונה. היה זה במחזור האחרון בעונת 2013/14, ואתלטיקו הגיעה לקאמפ נואו בידיעה כי שיוויון יכתיר אותה לאלופה, כנגד כל הסיכויים בעונה היסטורית ובלתי נתפסת. והיא השיגה את הנקודה המיוחלת על אף שנקלעה לפיגור במחצית הראשונה. דייגו גודין - מי אם לא הוא? - נגח את ה-1:1 והכניס את כל אוהדי קולצ'ונרוס לטירוף מוחלט. וזו הרי היתה המכה השניה שהנחית צ'ולו על ראשו של טאטה מרטינו. חודש קודם לכן, הדיחה אתלטיקו את ברצלונה ברבע גמר ליגת האלופות בזכות 0:1 במדריד בגומלין. ובחלוף שנתיים, שוחזר ההישג ברבע גמר ליגת האלופות ליג עם 0:2 ביתי מצמד של אנטואן גריזמן. אז אי אפשר לומר שסימאונה לא ניצח את בארסה. יש לו שני נצחונות על הנייר, ושלושה ניצחונות מעשיים - כולם חשובים ומהדהדים.
אל תפספס
ואולם, גם אם הארגנטינאי זוכר זאת היטב, המאזן בליגה לא נותן לו מנוח. ככל שעובר הזמן, הולכת ומתעצמת הקללה - כך מתייחסים לזה בספרד במלוא הרצינות. את הקללה המפורסמת מול ריאל הצליח סימאונה לשבור, אך לקללה מול בארסה הוא אחראי ישירות. והוא מנסה לטפל בסוגיה בכל האמצעים העומדים לרשותו. פעם הוא היה זהיר ומבוקר במשחקים הגדולים, אבל בשנים האחרונות הוא זורק את כל יהבו על התקפה ומשחק פתוח, בכל איצטדיון ובכל תנאי. הכמיהה להשיג את הניצחון החמקמק חזקה ממנו. היא הפכה לאובססיה, והגורל פשוט צוחק לו בפנים.
בשנים האחרונות, זו כבר התעללות של ממש. כמעט בכל משחק ליגה ביתי מול ברצלונה מרגישה אתלטיקו שזה חייב להיות היום שלה. היא מקבלת הזדמנויות, חשה את שלוש הנקודות קרובות מאוד - ואז מקבלת מכה חזקה מתחת לחגורה בעיתוי האומלל ביותר מבחינתה. כך היה בפברואר 2017, כאשר אתלטיקו הישוותה ולחצה על הדוושה בקרב האחרון נגד הקטלונים ב-ויסנטה קלדרון, רק כדי לספוג מדחיקה קלילה של ליאו מסי בדקה ה-86 ולהפסיד. כך היה באוקטובר 2017, כאשר חניכיו של סימאונה הובילו מול בארסה אשר התייצבה למשחקה הראשון ב-ואנדה מטרופוליטנו עם מאזן ליגה מושלם, אבל לואיס סוארס הישווה ל-1:1 בדקה ה-82. כך היה לפני שנה, כאשר נגיחה אימתנית מאוחרת של דייגו קוסטה העניקה לכאורה את הניצחון הנכסף, אך בדקה ה-90 מצא מסי במסירת זהב את עוסמאן דמבלה שהושאר משום מה לבדו, חופשי ומאושר מול יאן אובלק, וקבע שוב 1:1.
זו היתה האכזבה הגדולה מכולן, כי אתלטיקו פיגרה אחרי ברצלונה בנקודה בלבד. ניצחון היסטורי היה מאפשר לה לחלוף על פניה ולחלום ברצינות על אליפות. שערו של הצרפתי פגע קשות בתקוות אלה, אבל הסיכוי נשמר עד הקרב בקאמפ נואו בתחילת אפריל. סימאונה דיבר על ההכרח לנצח והימר על כל הקופה, אבל דייגו קוסטה קילל את השופט והורחק עוד במחצית הראשונה. למרות זאת, החזיקה הקבוצה מעמד עד הדקה ה-85, ואפילו כמעט גנבה שער. אז הגיעו סוארס ומסי, והעסק נגמר עם 2:0. שערים מאוחרים הפכו לתופעה במפגשים אלה. אתלטיקו משתדלת לשכוח זאת כדי להאמין, אולם המציאות דואגת להזכיר לה זאת.
והנה לכם, גם אתמול היה זה קרב דרמטי ומורט עצבים, אבל אחרי שריקת הסיום היתה לפתע תחושה של דז'ה וו. איך אפשר היה לחשוב שהתסריט יהיה שונה? שוב אתלטיקו נותנת פייט אדיר, שוב היא קרובה לניצחון ויכולה להרגיש שהיא נוגעת בו. ושוב היא סופגת שער אכזרי בדקה ה-86. ושוב זה מסי. "אני רגוע כי הקבוצה נתנה הכל, והשחקנים ביצעו היטב את ההוראות", אמר סימאונה העצוב והגאה במסיבת העיתונאים. והוא צודק - התוכנית עבדה מצוין. רק הכדור סירב להיכנס לשער.
אתלטיקו נמצאת בעונת מעבר, אחרי עזיבת השחקנים שהיוו את השלד שלה - ובראשם החברים הקרובים גודין וגריזמן. הצרפתי הגיע לביקור ראשון במדי האויב אמש, התקבל בשריקות בוז, והיווה נקודת תורפה בשורות הקטלונים. ארנסטו ואלוורדה שוב דחק אותו לאגף השמאלי, שם הוא מתקשה לבוא לידי ביטוי, ותרומתו היתה דלה. ללא סרג'יו בוסקטס המושעה, קישור האורחת היה חדיר יותר. עם ג'רארד פיקה, שספג כבר עכשיו יותר כרטיסים צהובים מאשר בכל העונה שעברה, העורף לא נראה יציב. זה היה הזמן של סימאונה להכות בברזל כשהוא חם. חילופי דורות או לא, הוא הצהיר על כוונותיו לנצח - ועשה הכל למען כך.
הוא זרק למערכה את ז'ואאו פליקס שהחלים לא מכבר מפציעה. הוא שילב את סאול כמגן שמאלי, וכך קיבל קיבל שחקן נוסף שמסוגל לשלוח כדורי עומק מהעורף. הוא הורה לבלם מריו הרמוסו להצטרף להתקפות בכל הזדמנות, והרכש מאספניול הגיע להזדמנויות מעולות מול מרק אנדרה טר שטגן. גם אלברו מוראטה היה מסוכן, ואתלטיקו טיאטאה את בארסה מהמגרש בחצי השעה הראשונה. זה לא עזר - השוער הגרמני הפנומנלי והעמוד מנעו שערים מוצדקים. הפתיחה המעולה החדירה רוח למפרשים, אבל מסי היה בצד השני.
הפרעוש ביצע אתמול היקף עבודה גדול מהרגיל. בגשם השוטף, הוא רדף אחרי שחקני אתלטיקו, והדוגמא הטובה ביותר התרחשה כאשר כמעט חילץ את הכדור ממוראטה, לפני שפיקה היה קרוב לספוג כרטיס אדום בגין העבירה עליו. הוא יודע שהקבוצה תלויה בו, ובניגוד מוחלט לאתלטיקו הוא גם יודע שהמסורת הולכת איתו. לכן, כאשר חתך מהאגף הימני למרכז, ריח של שער עמד באוויר. התיאום ארוך השנים עם סוארס איפשר לאורוגוואי להחזיר לו את הכדור בדיוק של מילימטר, לפיסת הדשא ממנה יהיה לארגנטינאי הכי נוח להכניע את אובלק. זה הלך לפינה, וזכרונות מהמפגשים הקודמים הציפו את סימאונה. סאנצ'ס פלורס יכול להיות רגוע. הוא עדיין מאמן אתלטיקו האחרון שניצח את בארסה בליגה. לו רק הנהלת ווטפורד ידעה להעריך זאת...
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק